http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965"ההיסטוריה אינה מזכירה בשום מקום ובשום עת דת שיש לה בסיס הגיוני כלשהו. הדת היא קביים לאנשים שאינם חזקים דיים לעמוד בפני הבלתי ידוע ללא עזרה."heCopyright 2026 לוחמת.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/65/59/61/615965/misc/17823317.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11343157<div align="right" dir="rtl">כשהעננים השחורים אפוריםמכסים את השמיים הכחולים אפשר להריח את החורף ולהירגע. אחרי הקיץ הצורם שלא הפסיק להפתיע, העולם שלא עצר מלכתאף פעם, השמשהצורבת בפרצוף המסנוור, הזיעה שמכסה את הגוף והריח היבש הזה בחוץ, הגיע החורף... אולי עכשיו יגיע השקט שאחרי הסערה המטורפת הזאת. בא לי לצרוח ולהעיר את כולם מהשינה ששקעו בה עם הזמן. זה הזמר להתעורר, להתנער, לקחת את עצמינו בידיים, להחליט ולפעול. נמאס לי כבר מדיבורים באוויר, מההרגשה המגעילה הזאת של חוסר מעש.... הזילזול השועט בתוכנו ומקרין על כולם. התאכזבתי מהשאר והתאכזבתי מעצמי בעיקר. יש לי מחשבות רבות והיהורים לגבי הצעד הבא שאעשה. הכל שקול ומתוכנן אני סיימתי עם אילתורים. אפשר להגיד שהגלגל לא יחזור לאחור ובעיקרון הכל כבר נגמר ואבוד. אבל במלחמה כמו במלחמה, עד הדקה האחרונה מנסים להציל את כולם מהמוות המצופה. והנה, כשהרפיתי, כשעזבתי רק קצת, ונתתי לאחרים את הכבוד להציל חיים, הם נכשלו. רק על עצמי אני צריכה לסמוך. והנפש שלהם כבר מתה כנראה, זה מאוחר מדי. זוהי שעת התבוסה? חלקית. יש בי עוד איזו תקווה קטנה. __________________________________________</div>Sun, 25 Oct 2009 12:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11343157http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=11343157http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11036576<div align="right" dir="rtl">שוב הכל התפוצץ לי בפרצוף. נמוג ונעלם. תמיד כשקורה לי משהו טוב הוא מיד הופך לאכזבה קשה, כאילו שהכל מכוון כדי שלא אשיג את מה שאני רוצה. אני לא מבינה את זה... סתם מזל רע או שאני פשוט עושה משהו לא טוב? אני לא רגילה לעודף הזמן הזה; לקום בלי שכיוונתי שעון מעורר, לאכול כל הזמן, לשחק משחקים טיפשיים במחשב ולצאת פעם ביום כדי להרגיש שעשיתי משהו. אני רוצה מסגרת, זה קשה לי ורע לי ככה... אני מרגישה תלויה באוויר בלי יכולת לעוף או לנחות על האדמה... לפעמים בימים כאלה גרועים אני רוצה לשכב במיטה ולהרהרבלי סוף בלי שאף אחד יפריע לי... או לקשקש על הדף עד שיישחק. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הלוואי שהכל מסביב פשוט ייעלם. כולם מעליבים אותי, כולם מגעילים אליי, לא רגישים, לא יעילים. אני אשאר בבית לבד לנצח. ככה לפחות לא אצטרך להתמודד עם ההשוואה שלי אליהם והקנאה המטורפת הזאת. בכיתי כ"כ הרבה ביומיים האחרונים ששורפות לי העיניים. ישנתי כ"כ הרבה שאני עוד יותר עייפה. זה החופש הגרוע ביותר שהיה לי. - תברח, תבוא, תשתוק, תצעק, תריב, תשלים, תשנא, תאהב... אתה משעמם אותי. תעשה משהו מעורר, דחוף.</div>Tue, 07 Jul 2009 02:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11036576http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=11036576http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11003862<div align="right" dir="rtl">אתמול כשלבשתי שמלה שחורה, נעלתי נעלי עקב שחורות, מרחתי את שפתיי באודם אדום והחלקתי את שיערי היה נדמה כי הכל יהיה בסדר עכשיו... כל הדאגות והמחשבות שהטרידו אותי התפוגגו להן והפכו לשלוות נפשמוזרה למדייכשראיתי את עצמי במראה בתא המדידה והרגשתי נשית ויפה מתמיד. היום ברור לי שזו הייתה שלוות נפש ריגעית שעלתה לי בהרבה שעות של זיעה ועבודה קשה. זה כ"כ עלוב מצידי להירגע ולברוח בעזרת מסע קניות מטופש שלא באמת הועיל לי במשהו. ובכלל בזמן האחרון אני עושה דברים די עלובים. למה אני צריכה לרדת במשקל כדי להרגיש טוב? איך בסופו של דבר הכל מסתכם במבט קטן במראה? אולי בכלל אני סתם נלחמת בזה וזה בלתי ניתן לשינוי... יכול להיות שתמיד יהיה לי קצת יותר אכפת מהרגיל מאיך שאני נראית בתחתונים וחזייה והאם הרגליים שלי רזות או שמנות. אני מרגישה רדודה וטיפשית. כשלא היה לי גבר בחיים זה לא כ"כ שינה לי כמו שזה משנה עכשיו.. ושיש שניים ושלושה גברים בחיים זה משנה פי שניים ושלושה... השבוע הוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות ולהתקשר... ואני לא ממש שיתפתי פעולה. ניסיתי להבין מה קרה פתאום שהוא רוצה לראות אותי כל הזמן, ללכת לים,</div>Sat, 27 Jun 2009 02:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=11003862http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=11003862http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10946228<div align="right" dir="rtl">מביט בך מלמעלה ומפשיט במבטי אתמנידה ראשך ופונה ללכת תופסבחזקה את ידך ושם בתוךידי ובעינייך בדידות סתווית, שלכת. רק שוכבת ערומה לא אומרת דבר אני רוצה לגעת בכל איבר ללטף את שדייך, לגעת ולברוח היצר שלי מצמיד אותך בכח רע ליעכשיו, אני מרגיש בכל גופי אניכואב וחודר עמוק לתוכך חסרת ישע שלי, הישארי עימי עלובת החיים, הרסתי את נשמתך. מביט בך שוב ועינייך כבויות יושבת אל מולי עם רגליים פסוקות. עליי להשלים עם רוע הגזירה כעת אני בשפל, אין דרך חזרה. אין דרך חזרה.</div>Wed, 10 Jun 2009 14:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10946228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10946228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10942989<div align="right" dir="rtl">כנראה שזאת ההזדמנות האחרונה, ההזדמנות שלה ציפיתי וייחלתי כ"כ הרבה... היא מתקרבת בצעדי ענק וגוררת איתה חששות, פחדים, רגשות ועבר שרציתי להדחיק. הפעם אני אתפוס אותה בשתי ידיים ולא אעזוב, עליי להיות מחושבת מתמיד... או שאולי זורמת וספונטנית? אני מנסה להיות החלטית ולשקול את הצדדים זה אל מול זה... אבל הכל כ"כ מבלבל! היא הגיעה אליי בלי שאקרא לה או אקדם אותה, רק חיכיתי לה. אני מרגישה את זה עמוק בפנים וחזק מאי פעם, זה דופק בדלת, זה קורא לי מכל הצדדים. אני מחייכת לעצמי ואני בוכה. אני רוצה ולא רוצה. אני לא יודעת איך להתמודד אבל לא אתן לך לברוח הפעם. ויתורים נראים באופק ואני אוותר על הכל אם צריך. זאת גישה תבוסתנית ונואשת שלא מתאימה לי אבל איתך הכל משתנה והרע הופך לטוב, העצוב לשמח והבכי לצחוק. אני חולמת עלייך כשאתה מחזיק אותי בשתי ידייך ולא עוזב... הפעם אתה לא עוזב. כואב לי בחזה ובכל הגוף. משהו דוחה אותך ושוב מחזיר אותך אליי... אני נזכרת ברגעים נשכחים ואני רואה איך זה קורה לי שוב. אחרי כ"כ הרבה זמן אני מבינה, זה לא היה משחק של ילדים קטנים, אלה לא היו הגחמות שלי בלבד. היה פה משהו אמיתי</div>Tue, 09 Jun 2009 15:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10942989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10942989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10900138<div align="right" dir="rtl"> "את מביאה הכל לידי דמעות ביום יפה כזה, יכולנו לבלות בחוץ אביב מדליק פריחה רציתי לבקש ממך סליחה רציתי להצחיק אותך והנה את בוכה..." ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ זה מה שרציתי תמיד. אין מחוייבות ורגשות, ולא מדברים על זה. וכל פגישה מתחילה בלפטפט קצת, לראות סרט או לשמוע מוזיקה.ואז שוכבים, זה נעים וזה טוב. ומדי פעם הוא יוצא עם מישהי, וגם אני יוצאת עם אחרים. ולא מדברים על זה כי דיבורים הורסים הכל. וכשאני עם חבר שלי הוא תמיד שואל איך היה.. ויש לו מבט כבוי בעיניים, הקול שלו מתון. וכשהוא יוצא איתה אני מאחלתלו בהצלחה עם חיוך גדול... ואני לא בוכה.. יש קצת קנאה בלב אבל אני מדחיקה. דיי! לא מדברים על זה! ואין פה רגשות בסיפור הזה. אבל אותה, את החברה שלו, אותה אני שונאת. כמובן שזה לא קשור אליו. אליה כן יש לי רגש עז, שנאה. וגם לכל האחרות שיצא איתן, הן מחוקות אצלי. זה רגש שאני כן מצליחה להודות בו, אולי על זה אני נשענת. וכל יום כשאני באה לבית-ספר היא מעניקה לי מבט של "אני יודעת מה עשית עם חבר שלי." וזאת אי וודאות שכזאת, האם היא באמת יודעת</div>Thu, 28 May 2009 12:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10900138http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10900138http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10696777<div align="right" dir="rtl">זה היום שלי, אלה 24 שעות שמוקדשות רק לי. ואפילו היום אני בוחרת להתעסק בתפל... או שמה זה העיקר? אני מרגישה בודדה, פתאטית ומטומטמת לשבת כאן בחדר מלא בלונים, פרחים ושוקולד ולבכות. ועל מה אני בוכה? על כלום. כרגיל אני מרגישה מאוד חזק את השומדבר הזה שכולם מדברים עליו. אני מלאת שנאה, סלידהובחילה כלפי ה... יצורים האלה,אקרא להם יצורים. אני כ"כ מטומטמת שאני אפילו מרגישה רע על זה שאני בוכה. הרי מה אלההבעיות שלי לעומת בעיות באמת גדולותשל אחרים? ובכן, בשבילי הןבעיות מאוד גדולות, אם לומר ענקיות. וכרגע אין שום חציכוס מלאה בסיפור הזה. אני לא נוטה להתפרק, להרגיש באמת, לכעוס באמת או להיות עצובה. כנראה שבאמת ציפיתישלפחות היום אקבל יחס הגיוני... לא יחס עודף או משהו אבל לפחות יחס נורמלי... אולי יחס מינימלי שאדם מקבל ביום שלו, 24 השעות שהם רק שלו. אבל הרי שום דבר לא שונה ביום הזה. אדם שקול והגיוני כמוני צריך לדעת ולהפנים את זה. הרי דבר לא השתנה ביום הזה משאר הימים. היצורים נשארו אותם יצורים קטנים בנפשם, מרוכזים בעצמם ודוחים כמו כל יום. אפשר להרגיש בחיבוק של בנאדם אם הוא באמת אוהב אותך או שהוא</div>Fri, 03 Apr 2009 00:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10696777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10696777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10584186<div align="right" dir="rtl">זה דעך ואבד. משמעות העוצמה,הכח,הגודל, הדברים הקטנים והפשוטים- אוכל, משחק, שיחה טובה-פגה, הכל נעלם, ואיש איש לדרכו פנה. צריך לדעת לוותר. בסוף כל קרב יש את מי שידיו מורמות, ובמקרה הזה זאת אני, ואולי גם הם. נראה לי שבקרב הזה כולנו הפסדנו. מעשה ב20 גיבורי על- ילדים. שלכולם היה כיף ונעים. הם היו מבלים אחד עם השני כל הזמן, עושים דברים כדי להציל את העולם, רוקמים מזימות, ממנים מנהיגים, והם... היו מאושרים. לא היה להם אכפת אם מישהו לאהרגיש רע אושסתם מאס בחבורה העליזה, לא היה להם אכפתשנאלצו לדרוך אחד על השני לפעמים, כי לכולם היה מצחיק ונעים. העיקר להציל את העולם, את החברה,העיקר להיות בהנהגה.. והיה להם כיף, כיף גדול. עברה שנה, עברו שנתיים הילדים גדלו בינתיים. ופתאום צף כל החרא ששקע, וחלקם התעוררו ואמרו שרע. הם מרגישים לבד, הם מרגישים לא טוב, ואי אפשר רק את המנהיג לאהוב! הם כבר לא רצו להציל את העולם. הם רק רצו להציל את עצמם. הם לא חשבו להישאר והילחם, הפיתרון היחיד שלהם היה להיעלם. וכך נעלם אחד, נעלמו שניים. והחבורה קטנה בינתיים. המנהיגים התחזקו החלשים נחלשו. חלש אחד ניסה ל</div>Sat, 28 Feb 2009 16:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10584186http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10584186http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10572254<div align="right" dir="rtl">בלי שאני רוצה הן באות והורסות לי את היום. הן באות כולן, יחד, בהמונים... הן מרגישות כשקורה לי הדבר הכי קטן - ותוקפות! דמעות. ויחד איתן בא הדיכאון והעצב, גורמים לי לשקוע בתוכם. מחשבות רעות יחד עם מחשבות יפות. אני רוצה להפוך את החיים שלי ליפים יותר, טובים יותר. אולי הם יהיו כך בלי הרגשות הארורים הללו. חיי זיוף ושקר עדיפים על פני אמת מרה, ואולי אני מגזימה. הייתי רוצה להיוולד לתוך עולם מושלם. בעולםהזה אני לא רודפת כל הזמן אחרי הצל שלי. בעולם הזה אין את הדבר הנורא הזה שנקרא כסף. ואין אנשים שנשענים עליי כאילו הייתי כסא נוח. אני רוצה שתרדו ממני!!! כבד לי מדי, אני קטנה. נמאס לי להחזיק אתכם לבד! אני רוצה שמישהו יחזיק אותי גם, יש לי בעיות משל עצמי כרגע. ____________________________ אני אכתוב שיר לאמא שלי יום אחד.</div>Wed, 25 Feb 2009 12:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10572254http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10572254http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10513298<div align="right" dir="rtl">מי אתם, פוליטקאים יקרים, מי אתם הנראים ואינם רואים? דואגים אתם להראות את עצמכם לציבור, להציג את עצמכם בסיסמאות חסרות שחר... אינכם רואים את מסע הבחירות השיטחי הזה? באשמתכם. מדוע אף אחד מכם לא מציג את עמדתו בצורה ברורה, כך שגם הציבור הפשוט והנורמלי יוכל להבין? מי אתם השותים מהציבור כח ומעמד? האם זו התהילה שמושכת אתכם להיות במקום בו אתם היום? האם זה כסא ראש הממשלה, השר או סתם חבר הכנסת הנוצץ לכם בזוית העין? האם זו ההרגשהשאתה הואזהששולט ומזיז את החוטים? הכסף? מי אתם אנשים מלוכלכים בעלי אינטרסים? אתם המושחתים, שהגעתם למקומכם בתככים ומזימות, אתם שבמקום לנהל את מדינתינו ולעסוק בחברה הישראלית מפרקים את הדמוקרטיה שעוד נשארה שבה. __________________________________ על אף המילים הללו, לא איבדתי אמון בממשלה. ואין גם טעם לעשות זאת. זה לא מקדם דבר. בעוד יומיים תכריע מדינת ישראל איזו מפלגה תעמוד בראשה. ואני תוהה לעצמי, על פי מה הם מחליטים? מי יותר שונא ערבים? מי יותר קיצוני ומוחלט? מי יותר מנהיג? מי פחות מושחת? מי הכי פחות גרוע? מסע הבחירות הזה יותר שיטחי ורדוד ממה שהיה ב</div>Sun, 08 Feb 2009 19:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (לוחמת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615965&blogcode=10513298http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=615965&blog=10513298