http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144בחרתי לשתף אותכם מעט בעולמיheCopyright 2026 one lady. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10644460<div align="right" dir="rtl">ואם זה היה הילד שלי שם, אם זה היה התינוק שלי ששבוי שם... אני לא יכולה לשאת את המחשבה הזאת.... שחררו אותו בכל מחיר אני זועקת, מריצה סרטים בראש, גלעד כבר מזמן לא הילד הפרטי של משפחת שליט... הוא הילד של כולנו. הילד המופקר, המוזנח , זה שנוח לנו להדחיק לפינה אפילה במוח שרק מבזק חדשות כזה או אחר, שלטי חוצות או פרסומת מעלה אותו משם לתודעה שנית. הרי אם הוא היה נמצא שם תמיד לא היינו שוקטים, לא היינו מוותרים, היינו מחזירים אותו בכל מחיר ואת הכח שלנו היינו מנסים להפגין בדרך אחרת, שונה , לא על חשבונו. הבעת סולידריות לא מספיקה בעניין הזה, צריך לפעול ומהר. אני שואלת את כל המשפחות השכולות שרוצחי יקיריהם עתידים להשתחרר תמורתו, ואם זה היה הילד שלך שם? האם היית משחרר את רוצח בנך או בתך על מנת להחזיר את אחיו הביתה ?? בוודאי שכן, ללא שום ספק. ההיאחזות בחיים גדולה היא, אך מה קל לשכוח זאת כאשר מדובר בבנו של מישהו אחר... האין כל עם ישראל אחים? העיסקה תעשה בסופו של דבר,אנחנו נכשלנו כך או כך,וניסיון לשייף פינות על חוטחיים של מישהו אחר לא ראוי הוא. הניסיון לדמיין את גלעד כשלי לא צולח, הכאב רב מנשוא</div>Wed, 18 Mar 2009 09:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10644460http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10644460http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10562331<div align="right" dir="rtl">היה לי חלום בילדותי שחזר על עצמו שוב ושוב... חלמתי שאני רצה, רצה במהירות כזאת עד שרגלי מתרוממות באוויר .... אני רצה באוויר... זה היה אמיתי כ"כ שזה הצליח לבלבל, ולפרקים תהיתי בתור ילדה אם אכן ניחנתי בסגולה שכזו. זכור לי חלום אחר, שאני שכובה במיטתי ולפתע צץ לו בחלון ביתנו שבקומה הרביעית פרצוף של גבר, ענק, הוא עמד רגליו באדמה, הפנים שלו מילאו כמעט את כל שטח החלון, פנים עגולות שיער שחור, עיניים חומות, חלף בי פחד מצמית עד שהוא נעלם, או שהתעוררתי. חלום חד פעמי איי שם עמק בילדותי משום מה הותיר עלי רושם עז ועודו זכור לי. חלמתי חלומות רבים שאני נמלטת רצה בכל הכח, זו שעת מלחמה ואני רצה בחולות, בורחת. חלמתי חלום פעם על שני ילדים, ראיתי אותם בבירור, הם היו שלי בן ובת... כ"כ אהבתי אותם, עד שהתעוררתי זלגו לי דמעות מגעגועים אליהם, עכשיו אני אמא לבן ובת אך תמונת ילדיי שונה מתמונת הילדים ההם. עוד חלמתי בנעוריי על שני ילדים, שאיתי, אך איני יודעת מי הם, האם הם מאומצים? האם אני אמם? לא חשבתי כך, אך אני גידלתי אותם, הם היו באחריותי לבד. ואז התחילו החלומות השקופים. בשנות התיכון, הראש</div>Sun, 22 Feb 2009 09:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10562331http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10562331http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10483474<div align="right" dir="rtl">יכלתי לגשת לכאן פעמים רבות ולא ניגשתי. פעם היה לי עצוב מידי, פעם היה לי מפחיד מידי, ופעמים רבות לא היה לי די. אין סיבה שאני כאן ועל מה אכתוב אם בכלל לא אדע. אולי זה היה רעיון לא טוב הבלוג הזה. עד כמה אני בוטחת בו על מנת לשפוך באמת את חיי , את רגשותי על פניו... הילדים שלי זה ברכה ונחמה תמידית על כל כאב שמבצבץ לו, הם האידיאל ששווה להילחם למענו, לשמוח בשבילו וטפח את הגבורה, את התקווה, את הטוב. מתי הפסקתי להיות ילדה בעצמי? מתי הפסקתי לחלום רק למעני... האם ברגע האמת אמצא את הכוחות בתוכי. אולי בכל אדם בוגר מסתתר הילד שמסרב לקמול, שחולם על מרחבים ועל חופש, על שמחה וצחוק מתגלגל, על מעשי שטות בצד מעשים הירואים שישנו את העולם. ככה הייתי בילדותי, רציתי לשנות את העולם, האמנתי בכוחי שאצליח בעזרת חיוכים, מעשים טובים, בעיקר הארת פנים לבריות לשנות. אבל המציאות טפחה על פניי במהרה. כמה הזוי זה לחייך לזרים נראה על סף טירוף לעיתים, והזרים עודם זרים גם אם הם למעשה "בני ישראל" האחים. עדיין אני מסוגלת לקשור שיחות אך הרצון דוכא לי. כבר לא בא לי לחייך לעולם, ואני לא כ"כ מאמינה שהחיוך שלי יגרום לחיים בו ל</div>Sun, 01 Feb 2009 11:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10483474http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10483474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10411047<div align="right" dir="rtl">אני מחפשת ומוצאת כוחות להתמודד, נראה לי שתמיד מוצאים שמחפשים ממש טוב. המנגינות שחוזרות לי בראש לא מעודדות, אבל זה לא חוכמה להטיל אימה ולפנות לנבואות זעם. כבר שנים שאני חרדה, בלי קשר למלחמה הנוכחית. מאז ששמעתי לראשונה את נבואות אחרית הימים וקראתי קצת בנושא. מאז אני לא מתקרבת, יש אנשים שזה לא עובד עליהם טוב, לא מביא אותם לשום מקום רק לפחדים, חששות. הבעיה היא שזה מתגשם לנו ככה בין העיניים טיפין טיפין. דווקא שמעתי היום איזה טיפ טוב לשים צדקה בכל פעם שנופל טיל, להכין שקית מטבעות ולשים אפילו בכוס - צדקה תציל ממוות. אני מאמינה. אני מאמינה שהכל נקבע מראש, התסריט קבוע וידוע ואנחנו יכולים אולי רק לעגל פינות, ואולי רק אולי ממש לשנות... כן, השינוי הוא אפשרי, וזכות הבחירה בידנו. אז מה אנחנו בוחרים לעשות, ומה המצב הזה ,הלחץ הזה, גורם לנו לעשות? כמה שכבות הוא מקלף מאיתנו, כמה אנחנו נחשפים כשנשמטת לנו הקרקע מהרגליים... מתפללת לטוב, משתדלת לעשות כמה שיותר טוב לכמה שיותר, ובעיקר לילדים שלי ולבעל - מתחילה במעגל הקרוב, כל ה"קטנות" חוזרות פתאם לפרופורציות ותופסות את המימד האמיתי. כן מלחמות עוש</div>Mon, 12 Jan 2009 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10411047http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10411047http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10405176<div align="right" dir="rtl">אני עפה מפה לכביסה, טוב קודם לכלים, או לחדר של הילד. בטוח התינוקת תתפוס אותי בדרך - אז הבית יחכה. סבלנות יש לו בשפע. לא שאני גי'פה - ממש לא. אבל שונאת קניונים - יותר נכון בתים שמרגישים לי כמו קניון נקי ומבריק כזה. למרות שמצב הקניונים אצלנו לא ממש עונה על התיאור, פעם זה היה יותר נכון או לפחות נראה כך בעיניים צעירות יותר. גיל 30 פלוס, התברכתי בשניילדים ובעל מקסים, מצב כלכלי סבבה - מספיק והותר לצרכים שלנו, בלי מחלות מיוחדות בינתיים. ועדיין לא כל הקצוות סגורים,לא יציבים לי מספיק. אולי זו השהייה הארוכה בבית משגעת אותי , אבל הייתי רוצה לחשוב על עצמי כטיפוס בייתי. הלידה הראשונה היתה סבבה - לקחתי אפידורל בשלב מתקדם ולא הרגשתי כלום, השנייה הייתה תופת, מהירה אמנם אבל מחרידה. נראה לי שאם אני כותבת על זה - זה עוד לא עבר לי. הכאבים, הצרחות, ההתפרקות שלי, קרוב לאובדן שליטה - האפידורל נמנע ממני - עומס בחדרי לידה. ברוך השם נולדה לי תינוקת מקסימה. תמיד אני רזה... חחחחחחחחח.... הייתי רוצה - פעם באמת הייתי. האמנתי אפילו שאני מהזן שלא משמין לעולם , עד שהכרתי את החצי ויחד תפחנו,הורדנו,הוא תפח ונשאר ת</div>Sun, 11 Jan 2009 15:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10405176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10405176http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10403675<div align="right" dir="rtl">מוצ"ש. כולם ישנים. כבר שלושה ימים כמעט לא ראיתי חדשות. מדהים כמה אנחנו נשלטים ע"יי התיקשורת, נדמה כי היא המנהלת האמיתית של העיניינים. מצב הרוח שלנו פעמים רבות נקבע לפי טון הדיבור של הקריין ולאוו דווקא על פי תוכנו, שחוזר על עצמו פעמים רבות. אז החלטתי לצמצם את הצפייה למינימום, והילד חוגג על הופ. במקום זרימת "חדשות" אין סופית אני שומעת גלגל"צ או תחנה אהובה אחרת, זה מרים, ונותן אתנחתא למחשבות האינסופיות. ולרגע רק לרגע ,בזמן שמתנגן לו שיר אני חושבת שאני חייה בעולם של שלום. אני מצרה על החיילים שנהרגו מעומק ליבי, מי יתן ותיהיה נשמתם צרורה בצרור החיים, והלוואי ויזכו משפחותיהם לסיוע ולנחמה מן השמיים, ומוקירה את הוריהם של אותם גיבורים שנפלו באש חיילנו,שגילו גדלות נפש עצומה, כאשר מחלו ואף חיזקו וחיבקו את החיילים הפוגעים.אשריכם, בדבריכם חיבקתם את כולנו, נתתם כח לכולנו, והלוואי שנדע לתת כח גם לכם לעבור את השכול. אני יודעת שהשנאה שנוצרת בעולם כלפינו רק מתעבה בכל יום של לחימה. לחימה של אין ברירה, של הצבת גבולות, של ניסיון להקניית בטחון לתושבנו, וחושבת מה יהיה ביום של אחרי אם אמנם הוא יגיע.</div>Sat, 10 Jan 2009 22:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10403675http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10403675http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10393134<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון אני לא מסוגלת לקרוא ספרים, זה פתאם נראה לי בזבוז זמן לבלות שעות באשליות של אחרים. זה לא שאני לא קוראת, אבל ספרים שהייתי מסיימת בלילה שניים - נמשכים אצלי שבועות ארוכים. יש לי גם תהילים על המדף - אגלה שבלילה הראשון שנכנסו חיילנו לעזה קראתי למענם את כל הפרקים הקשורים בלחימה ובהצלה. עודני חרדה, מה ביכולתי לעשות? חבר של בעלי יזם משלוח חבילות מתוקים לחיילים שלנו, גם אנחנו תרמנו - זה לא משפר לי תהרגשה, רוצה לעשות משהו מסיבי יותר, אך אין ביכולתי לשכנע את העולם לשלום. כבר הזמנתי תושבים מהדרום להתארח אצלנו אך נראה ש"העורף" חזק ממה שנראה. האם חשבו על זה שיכולים להיות נפגעי חרדה שלא מהאזור שסופג מכות חדשות לבקרים, והאם אני כזאת? למראה החדשות בבוקר, הקטיושות בצפון, בעלי הגיב במין שמחה הזויה, אופטימית, כאילו ניתנה לצבא הבלתי מנוצח שלנו הזדמנות להראות את כוחו, "יופי, נכנס בהם", "נראה להם", ואני מרגישה מעין התכווצות בלב, כמעט קוצר נשימה - והכתיבה כאן מקלה עלי מאד, מאפשרת לי לשחרר קיטור. אחיין שלי התעורר בלילה מסיוטים. הילדים שלי רחוקים מזה. התינוקת - תינוקת היא תגדל למציאות שתיווצ</div>Thu, 08 Jan 2009 11:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10393134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10393134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10381956<div align="right" dir="rtl">בלילה של אתמול עלה בי הרעיון לפתוח בלוג. מקום שמותר גם לאמהות אמיצות להביע פחד , אימה אולי תתאר תהרגשה יותר טוב. החצי השני פוטר את המצב במשפטים הירואים סתומים, אבל נראה שאני הפסימית מבין שנינו, הפחות שפויה. לא, אני לא גרה בשדרות, ולא בעוטף עזה, העיר שלי ברוך השם לא ספגה אף טיל, ולפי התחזיות היא גם לא תספוג, אז ממה לעזאזל אני כ"כ מפחדת? כן, אני מודה שתחזיות "אחרית הימים" מהדהדות לי בראש. לעיתים הלב שלי דופק מהר וכואבות לי קצות האצבעות, בעיקר בלילה כשאני לבד חושבת על הילדים שלי, מבט אחד ב sky news ודומיהם, מבט חטוף אחד בילדים שלהם והמוח שלי מתחיל בנדודים. מציאות יכולה להשתנות, והנקמה לבטח תגיע. האם הם יחוסו על ילדיי? (מוחקת תקניון, תשוק וכל מקום מועד ל פיצוץ אחר) נשארים בבית , אני מחליטה - אבל תמיד זה עובר. הכל בידי שמיים - אז מנסה להתפלל בכל הכח, לחזק את הביטחון והאמונה. אלוקים תשמור על החיילים שלנו על הילדים שלנו, על העם שלנו. אלוקים תשמור על הילדים של כולם. עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו - אמן! חוזרת לאי של שפיות. נ.ב לא דתייה ולא מיי</div>Mon, 05 Jan 2009 11:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (one lady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611144&blogcode=10381956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=611144&blog=10381956