http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883heCopyright 2026 מרת'ה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11402573<div align="right" dir="rtl">הבלוג הזה עושה רע ליותר מדיי אנשים. בייביי.</div>Fri, 20 Nov 2009 18:01:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11402573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11402573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11391841<div align="right" dir="rtl">איה, אני אוהבת אותך. ואני ממש מצטערת.</div>Sun, 15 Nov 2009 17:56:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11391841http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11391841http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11388068<div align="right" dir="rtl">אני צריכה בנאדם לדבר איתו. זה לא משנה בן כמה הוא או איך הוא נראה או מאיזה מין הוא או איך קוראים לסבתא רבא של חברה שלו,וזו יכולה להיות שיחה מטומטמת עלמזג אוויר מטומטם. אבל בליעקיצות ומסרים סמויים ואנשים יותר מענייניםשבאים באמצע. ובלי מבטיםשל "למה את מדברת דווקא איתי?" או "את לא רואה שאני רוצה שתלכי למרות החיוך הגדול והמאוד משכנע שמרוח לי על הפרצוף?!" גם טלפון זה טוב. בלי ביי שניה אחרי או שהטלפון "מתנתק" ולא מתקשרים שוב. אני צריכה בנאדם לדבר איתו שהוא לא אמא או אבא או אני, אבל חוץ מהשלושה האלה לאף אחד אין אינטרס לסבול אותי. הגיוני, צפוי וחרא. ובכל זאת יכולתי למנוע חלק מזה ולמנוע מאנשים להיות "מאושרים". ובכל זאת אני לא מתחרטת. (לא, גם לא קצת מתחרטת ולא מתחרטת בערך.)</div>Sat, 14 Nov 2009 00:23:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11388068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11388068http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11376808<div align="right" dir="rtl">זה קצת מבאס לצאת מהבית ספר כשאין אף אחד כמעט. וזה נוראמוזר, כי היה בסה"כ 4. בדרך שתיתי את הקפה שלי, בכוס הכי גדולה שהייתה. כי באוטובוס אפשר לישון כמה שרוצים (אם יש מקום לשבת), אבלרצוי להיזהר לא להירדם לפני שהוא מגיע. האמת היאשבכלל לא התכוונתי לנסוע באוטובוס והחרא הזה לא משפיע עליי בשיט, אבל זה עדיין טעים. לא ממש ידעתי לאן אני הולכת, אבל גם לא היה לי אכפת במיוחד. לא רציתי להזמין אף אחד. עכשיו זה אני עם עצמי, וזה הטיול נוסטלגיה שלי. ביקרתי אצל מוריס האדיש שמסתבר שעדייןקיים ובחנות שהכי אהבתי כשהייתי בת שבע בערך. אם אני אגיד שאני לא צריכה אותם אני סתם אבלשט. אבל אני יכולה בלעדיהם, ואני מסתדרת בלעדיהם, ואני לא תלויה באף אחד, גם לא בעצמי. וגם לא בסבא? </div>Sun, 08 Nov 2009 21:28:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11376808http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11376808http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11374416<div align="right" dir="rtl">אני פותחת את הדלת החורקת ונכנסת לחצר. אני דווקא אוהבת שהיא מוזנחת. אניאומרת שלוםל"עץ שלי". "ה-עץ שלי". מתוך הרגל. על הקיר החיצוני עדיין כתוב "הבית של סבא" בכתב של ילדה שרק למדה לכתוב, עם פלסטלינה ירוקה. אני מחייכת. בבית של סבא לא צריך לדפוק, אז אני פשוט נכנסת. אח"כ חשבתי על זה שאולי היה עדיף לדפוק בכל זאת, כי זה קצת מביך לראות אותו עם בוקסר וגופיה והנעלי בית הסבאיות האלה שלו. אבל הואלבוש הפעם. הקלה. סבא נראה מאושר לראות אותי. עם החיוך הזה של ילד קטן, אבל בכל זאת מבוגר. כמוילד קטן שדעך. זה קצת עצוב, כשחושבים על זה. סבא מחבק אותי חיבוק דוב של סבא, ואני מזכירה לו שיויו היה "נוגח" לו בבטן כשהוא היה קטן. שנינו צוחקים. סבא מזמין אותי לשבת. מזמןלא הייתי בבית של סבא. הוא דיי ריק.בסלון יש רק שתי ספות ומיטה, וזה סלון גדול. מעניין איך זה, לישון באמצע הסלון. זה בטח מרגישקצת בודד. אבל אני יודעת שסבא לא נמצא הרבה בבית שלו, הוא רוב הזמן אצלנו. אז זה בסדר. סבא מחייך שוב. הואלא מדבר, כאילו הוא מפחד להפריע למחשבות שלי. אני מסתכלת עליוושואלת את עצמי מה הוא היה עושה בלעדינו. אח"כ אני שואלת א</div>Sat, 07 Nov 2009 21:21:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11374416http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11374416http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11371274<div align="right" dir="rtl">אף פעם לא חשבתי על זה. אבל מוזיקה בשבילי זה או סיפור, או רקע למחשבות שלי. כשזה סיפור אני צריכה לרוץ. או לקפוץ. או לשכב במיטה, כי במיטה לא זזים. החיים שלי מורכבים בעיקר מהסיפורים האלה. למרות שגם על זה לא חשבתיאף פעם. הו וול. אני מספרת לעצמי סיפוריםעל אנשים טובים ואנשים שטוב להם ואנשיםשעושים טוב לאחרים.אני יכולה להגיד שהפתקצצתי, אושהורדתי עוד מסיכה. אבל אולי אני פשוט צריכה את זה. מוזיקהשל לבד באוטובוס. זה נשמע כמו ברירת מחדל כזו, שלפחות יש מוזיקה להעביר איתהאת הזמן. אבל אוטובוס זה תמיד זמן לחשוב, ומוזיקה של לבד באוטובוס זה רקע למחשבות. או השראה למחשבות. אין הרבה זמן ללבד באוטובוס. בד"כזה זמןשל יושביםעם חברים. כשזה עם כולם צוחקים, כשזה עם דפני מנסים למצוא נושא לשיחה, כשזה עם יפתח עושים תחרות פרצופים, כשזה עם איתיה שותקים,כשזה עם מיכל מדברים. וזה דיי נחמד לדבר עם מישהו בלי שהוא מזלזל בכל מיני דברים. גם אם זה מאוד כללי. אז תודה, מיכל. אבל כשכולם יורדים אז יש זמן ללבד באוטובוס. צביעות. חכמה. החלטיות. דופרצופיות. בולשיט. אמת. שקר. אוך, כואב לי הפאקינג ראש. אני לא בנאדם שבוכה בד"כ. ל</div>Fri, 06 Nov 2009 17:48:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11371274http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11371274http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11337452<div align="right" dir="rtl">אם אני אהפוך מתישהו לסכזופרנית, זה יהיהבעיקר בגלל הדברים הקטנים. הדברים הקטנים עם האנשים שחשובים לי.כי הרי אני כבר מכירה את המציאות. בערך. גם אם זה בגרסא שלי. אבל להפסיק לסמוך עליהם? אם אני אצליח אני אדפק לגמרי. והכל בגלל הדברים הקטנים. "תגידי לא". "תפסיקי לפחד לאכזב או לפגוע". "תגידי משהו קיצוני פעם אחת". "אל תשני את דעתך כ"כ מהר". "תפסיקי להתנצל כל הזמן". אבא, אני מצטערת.אניבאמת מנסה, אבל זה פשוט לא קל לי כמוך.ואם יום אחד אני אצליח, הבת שלך עם התכונות של הבת שלך לא תהיה חסרה לך? לא דכאוני, סתם פריקה פחות שמחה. אני לא הולכת להתאבד מחר ואני לא חותכת ורידים, וישבעולם הזההמון דברים יפים. מעניין מה אני אהיה בעוד 30 שנה. אולי אני אהיה מהממורמרים האלה שטוענים שהחייםלימדו אותםלאלסמוך על אף אחד ועל שום דבר? לאלא. אני לא אהיה כזאת. אני אכיר גם אנשים שמוותרים, ואנשים שאכפת להם ואנשים לא דו פרצופיים. בטח שיש כאלה. יש המון כאלה. אתם תראו.</div>Thu, 22 Oct 2009 22:47:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11337452http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11337452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11321156<div align="right" dir="rtl">אדון ווילסון אהב את העכבר שלו, והעכבר אהב אותו. טוב, זה לא שהייתה לו ברירה. קראו לו הרולדינסון, על שם מייסד מרוץ העכברים הידוע במאה ה17, שהיה בעל עכבר משלו כמובן. זן נדיר של עכברים, טוב יותר מכל מה שאדם יכול להשיג. חיים 800 שנה לפחות, מתקנים כל דבר בעזרת הזזה אחת של הזנב, יודעים לסדר ולבשל ולנקות בעצמם, והכי חשוב- הם זוהרים בחושך. במאות ה17 וה18 לרוב האוכלוסייה היו עכברים כאלה. אבל אז החליטו שהם מביאים מזל רע, והתחילו להרוג אותם. היום הם בסכנת הכחדה. נשארו 73 כאלה, מתוכם ל61 יש בעלים ואת ה12 האחרים עדיין מחפשים. "תריסר העכברים האבודים". את מי שימצא אחד מהם יזכו במאתיים מליון דולר, וזה בגלל שאין תקציב. בכל בוקר אדון ווילסון היה מתעורר, רוחץ את השערה שנשארה לו על הראש-באמצע הקרחת, ואת השערה וחצי של הרולדינסון. בשמפו מיוחד לעכברים נדירים, כמובן. הם היו אוכלים ארוחת בוקר ביחד. אדון ווילסון את ה</div>Thu, 15 Oct 2009 18:19:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11321156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11321156http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11317374<div align="right" dir="rtl">שעתיים חלון זה פשוט חרא. הו וול, יש שיעורים ברישום. שיט, אין תיק עבודות. אז נכנסתי לחדר הקטן הזה שלו. אני אוהבת את החדר הזה, דווקא בגלל שהוא מבולגן ותלויים בו המון מפתחות צבעוניים ישנים ודחוסות שם איזה שתי מכונות צילום מלאות אבק. "הממ... יש לך במקרה דפים של A3?" "דפים?! כמה דפיםאת צריכה?" "רק אחד..." "אה, אז תגידי. אמרת דפים" הוא חייך וסימן לי עם היד לבוא אחריו. "את בפלסטית?" "כן... איך אתה יודע?" "ביקשת A3. בשביל מה את צריכה אותו אם לא בשביל לצייר?" הוא צחק, אז גם אני צחקתי. הוא נהיה רציני לרגע. "את... תוכלי לצייר גם לי ציור? אני רוצה ציור של נוף..." "כן, אני יכולה..." קצת גמגמתי. בכל זאת, לא כל יום נתקלים באב בית שמבקש ציור. "את לא תשכחי... נכון? ביקשתי מהמון אנשים, וכולם אמרו שהם יציירו ושכחו. אף פעם לא קיבלתי ציור..." הוא נראה בנאדם חסר בטחון כזה, כאילו שכל החיים שלו השפילו אותו וגרמו לו להרגיש חרא עם עצמו. ואולי אני סתם מדמיינת, כרגיל. זה מה שדמיינתי בפעם הראשונה שפגשתי אותו. אבל עכשיו... הוא ממש נראה שביר ועדין כזה.שאם אני אעשה פו בכיוון הלא נכון הוא פשוט יתמוטט.יש ה</div>Tue, 13 Oct 2009 21:22:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11317374http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11317374http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11310087<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה כמו גלגל שלישי. וזה באמת עושה לי טוב לראות אותן ביחד, ואני מוכנהלסלוח כל פעם מחדשעל זה שהן מרכלות עליי כדי להפיג את המתח. אבל כשהן "מתאגדות" שתיהן נגדי, או שאין להן כוח אליי פתאום או שהן מתחילות להעיר הערות עוקצניות במסווה או לעשות דווקא... אני אשקר אם אני אגיד שזה לא מפריע, ולא רק לעצמי. אני כמו הערכות ספייר האלה שתמיד לוקחים לכל נסיעה קטנה, ומשתמשים בהן המון בעדינות כשצריך. וזו ערכה חשובה, אולי מהסבא של הסבתא של הדודה של החתולאו משהו. אבל כשלא צריך, משאירים בצד. ואפשר לזרוק על זה קצת דברים ולבעוט בזה בטעות, כי פתאום זהכבר לאדחוף. אבל לא זורקים, אף פעם. תמיד טוב לשמור. לפעמים שאני חושבת על זה שאצל כולם העניינים מסתדרים עכשיו וכולם יודעים מה זה להרגיש אהבה הדדית, אני מרגישה שאוליאני מתחילה טיפה לקרוס. אבל אין מה לדאוג, עוד מעט הבטריות יהיו טעונות שוב והכל יהיה בסדר. </div>Sun, 11 Oct 2009 01:09:00 +0200Yaeloola1@walla.com (מרת'ה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608883&blogcode=11310087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608883&blog=11310087