http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857"אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר" - רומן גארי.heCopyright 2026 NowhereWoman. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10336559<div align="right" dir="rtl">טוב, אני סוגרת את הבלוג, דיי בספונטניות האמת. אם כל החברים שלי קוראים בבלוג הזה, מה הטעם בבלוג? הבלוג לא ימחק, כי אולי אני ארצה לקרוא בו בשלבים מאוחרים יותר, כדי להיזכר. יעל. </div>Fri, 26 Dec 2008 00:45:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10336559http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10336559http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10319349<div align="right" dir="rtl">זה לא הוגן, שבגלל שאני רגישה יותר ובגלל שאני לא חושבת שהזכויות שלי יותר חשובות משל כל אחד אחר- אנשים דורכים עלי כל הזמן, בלי לשים לב בכלל. בדרך כלל כולם מבינים את עצמם בלי בעיה, אבל כשנדרש מהם להבין אחרים ולהתחשב בהם, זה קשה להם מדיי. העולם שלנו מורכב מאנשים אגואיסטים, אנשים שחושבים רק על עצמם, גם אם הם מכחישים את זה. המצב שהגענו אליו כל כך מעורר רחמים. האמת היא, שאני לא בטוחה בכלל שיש לי חברים נאמנים, חברים שאני באמת חשובה להם, חברים שיהיו מוכנים לוותר בשבילי,חברים אמיתיים. זה עצוב. אבל הכי עצוב, הוא שאני לא בטוחה שאני חברה כזו. כנראה אני לא מרגישה צורך להחזיר נאמנות כשאני לא מקבלת אותה מאף אחד. </div>Sun, 21 Dec 2008 22:49:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10319349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10319349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10270546<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שהייתי אמורה לכתוב את הפוסט אתמול, אבל לא היה לי זמן. אז אני כותבת אותו היום. האמת היא, שכשהתעוררתי בבוקר בכלל לא זכרתי שהיום ה- 8 לדצמבר, וכשהזכירו לי היו לי הרבה יסורי מצפון שלא זכרתי. בסך הכל עבר עליי יום רגיל יחסית, לא הייתי מדוכאת יותר מדיי. עכשיו אני מרגישה רע בגלל זה. אתמול, לפני 28 שנים בדיוק, ג'ון לנון נורהמחוץ לביתו בניו יורק על ידי מארק דייויד צ'פמן. אמנם ג'ון לנון מת, אבל המוזיקה שלו לא מתה. היא תמשיך לחיות איתנו לנצח. ג'ון השפיע הרבה על המוזיקה- הוא היה מהראשונים שכתבו שירים עם משמעות, ואת ההשפעה שלו על המוזיקה אפשר לראות עד היום. ג'ון היה אדם מאוד מיוחד מבחינת המוזיקה שלו, מבחינת הדעות שלו. אני לא אומרת שהוא היה מושלם, או כמעט מושלם. אף אחד לא מושלם. ג'ון כתב את השירים שלו מהלב, כתב את מה שהוא הרגיש באמת. הוא לא כתב אותם רק כדי שאנשים יאהבו אותם- וזה אחד הדברים שהכי מייחדים אותו. השירים של ג'ון הם עמוקים ואמיתיים מאוד, ואני בטוחה שלא רק לימאוד קל להזדהות איתם. ג'ון, אנחנו מקווים שטוב לך שם למעלה. תמיד נזכור אותך ונתגעגע אליך, והמוזיקה שלך תמיד תחי</div>Tue, 09 Dec 2008 13:11:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10270546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10270546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10259662<div align="right" dir="rtl"> המורה הזו, המבוגרת עם השיער האדום, אותה המורה שצוחקת על ילדים מפריעיםבצורה משעשעת ובשפה גבוהה. המורה הזו, שילדים בדרך כלל צוחקים עליה, אותה המורה שאני צוחקת עליה במיוחד. בשיעורים היא בדרך כלל נראית מלאת חיים, משעשעת בצורה יוצאת דופן, ערנית ומלאת מרץ. אבל כשאני ניגשת אליה לשאול משהו אחרי השיעור, אני רואה בפנים שלה עייפות ובדידות. יכול להיות שאני רק מדמיינת, אין לי דרך לדעת. המורה הזו גרה לבד עם הכלבה שלה. היא לא נשואה, אין לה ילדים. אני לא מכירה את סיפור החיים שלה, אבל לפי איך שאני רואה אותה- הייתי מרגישה מאוד בודדה במקומה. יכול להיות שבית הספר- אותו המקום שהילדים שונאים ובמשך כל היום מחכים לחזור הביתה, הוא בעצם המקום היחיד שבו יש לה חֶברה באופן קבוע. פתאום אני מתחילה לרחם עליה ולהעריך אותה. עוד הוכחה לכך שהחיים לא הוגנים. למרות שזה לא קשה למצוא הוכחות. <P class=Mso</div>Sat, 06 Dec 2008 18:09:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10259662http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10259662http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10244119<div align="right" dir="rtl">רגישות יכולה להיות תכונה חיובית, אבל לא כשהיא כל כך קיצונית ומוגזמת כמו אצלי. זה קשה להיות מדוכאת מכל כתבה בחדשות, מכל משהו עצוב שלמדתי בבית הספר או מכל קבצן שאני רואה ברחוב. מאז ומתמיד ידעתי שאני רגישה במיוחד יחסית לכל האחרים, וכמובן שנפגעתי הרבה מאוד בגלל זה,אבל תמיד הצלחתי להסתדר. האמת היא שלא ממש היתה לי ברירה. בדרך כלל אני נפגעת בקלות, אבל תמיד יודעת איך להסוות את זה. לפעמים אני מרגישה שאני אוגרת בתוכי כעס עלאנשים שגרמו לי להרגיש רע, אבל אין לי אומץ להוציא את זה החוצה. בסך הכל, יש לרגישות מוגזמת גם צדדים חיוביים. אני מרגישה שאני יכולה להסתכל על אנשים שנמצאים בכל מיני סיטואציות שונות בלי להכיר אותם יותר מדיי, ולנסות להבין מנקודת המבט שלהםבערך מה הם חושבים ומרגישים. אולי זאת סתם הרגשה- אין לי דרך לדעת. הרבה פעמים כשחברים שלי צוחקים על ילד מסויים, אני אוטומטית מעמידה את עצמי במצב שלו ומנחשת איך הוא בערך מרגיש- ובגלל זה לא משתפת איתם פעולה. בסופו של דבר, למרות שהרגישות מפריעה לי ופוגעת בי הרבה, יש לה גם יתרונות, וחוץ מזה- היא אחת התכונות שהכי מייחדות אותי. בהמשך אני עוד אלמ</div>Tue, 02 Dec 2008 21:17:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10244119http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10244119http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10227183<div align="right" dir="rtl">כשקראתי את הפוסטים שכתבתי מאז שהבלוג הזה קיים, הבנתי עד כמה סתמי הוא היה. פתחתי את הבלוג הזה בעיקר כדי לפרוק רגשות, להביע את עצמי, או סתם לספר על עצמי,אבל זה לא מה שעשיתי. הכרחתי את עצמי לכתוב, וכתבתי כל מיני פוסטים מטופשים רק כדי למלא את הבלוג בפוסטים. זאת לא הייתה הכוונה שלי. הפוסט היחיד שכתבתי בו באמת את מה שאני מרגישה היה הפוסט האחרון. כמו שאתם רואים, החלטתי לשנות את הבלוג ולהשקיע יותר: שיניתי את השם של הבלוג, אני חושבת ש I Me Mine הרבה יותר מתאים מ In My Life. שיניתי את העיצוב. עדכנתי את הרשימות, ועכשיו אפשר להכיר אותיהרבה יותר דרכן. אני אוסיף עוד רשימות, וגם רשימה של "היו כאן" כשיהיה לי את מי להוסיף. מעכשיו אני אעדכן כשאני ארגיש צורך, ולא סתם כדי לכתוב. דרך אגב, היום איתי בן 14. אז איתי, אם אתה עדיין פה ולא עפת עם הבלונים כשחזרת הביתה, מזל טוב (:</div>Fri, 28 Nov 2008 17:32:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10227183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10227183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10065947<div align="right" dir="rtl">נמאס לי. נמאס לי להיות ה'פראיירית' של כולם, נמאס לי שמתעלמים ממני ונזכרים בי רק כשצריכים ממני משהו. נמאס לי תמיד לנסות להתחשב באחרים ולעשות הכל כדי לא לפגוע בהם, כשכמעט אף אחד לא מתחשב בי. נמאס לי להתנצל תמיד על כל דבר קטן, כשכמעט אף אחד לא חושב להתנצל כשהוא פוגע בי. נמאס לי לוותר רוב הזמן כדי למנוע וויכוחים, כשכמעט אף אחד לא מוותר לי. נמאס לי להקשיב תמיד לסיפורים שאחרים מספרים ולהראות התעניינות, כשכמעט אף אחד לא מתעניין בסיפורים שלי. נמאס לי שגורמים לי לצחוק על אחרים, כדי לא להרגיש שצוחקים רק עליי ואני אף פעם לא מחזירה. נמאס לי לנסות תמיד לעזור לכולם ולהראות אכפתיות, כשלא לכולם אכפת ממני. נמאס לי להיות 'הילדה הטובה והתמימה הזו שמפחדת מכל דבר קטן', ועוד יותר נמאס לי- שאני יודעת שזה לא תמיד נכון, אבל לאף אחד כבר לא אכפת. <SPAN lang=HE style="F</div>Mon, 20 Oct 2008 19:06:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=10065947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=10065947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9944039<div align="right" dir="rtl">שלום לכל הקוראים הדימיוניים (כן, אני יודעת שאף אחד לא נכנס לבלוג השומם והמשעמם הזה). לא עידכנתי המון זמן, וזה פשוט בגלל ששכחתי- וכשנזכרתי התעצלתי. עכשיו באופן מפתיע הצלחתי לכתוב פוסט. סוף סוף! עברו עליי המון דברים בזמן האחרון, ביניהם: טסתילאיטליה בסוף החופש, היה ממש כיף. איטליה היא ארץ מדהימה לדעתי,הנוףמדהים,היא נראית ממש כמו ציור. אה... וקניתי שםמזכרות של הביטלסP: שנת הלימודים התחילה. אני שוב עמוסה, שוב יש הרבה שיעורים, שוב צריך ללמוד למבחנים. בסוף השנה שעברה החלטתי שתעודת הצטיינות בהחלט לא מספקת אותי, ושבשנה הבאה אני אשתדללקבל תעודת הצטיינות יתרה. הציונים שלי בינתיים מספיק טובים, אבל זו רק תחילת השנה- ובדרך כלל בתחילת השנה המבחנים קלים.אין לי מושגאיך אני אגיע השנה להצטיינות יתרה. אני מרגישה שאני מצפה יותר מדיי מהמוח המעוות שלי. וקיבלתי 98 במתמטיקה.הייתי יכולה לקבל 100, הטעות שלי הייתה כל כך מטופשת. שתי נקודות ארורות. ואף פעם לא קיבלתי 100 במתמטיקה, רק 98-ים ומטה. אוף. במתמטיקה החומר מתחיל להיות יותר קשה, ומתקדמים הרבה יותר מהר מאשר בשנה שעברה. המורה שלנו שברה את הרגל</div>Fri, 26 Sep 2008 01:18:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9944039http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=9944039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9748572<div align="right" dir="rtl">שלום לכם קוראי המעטים. כן, אני מודעת לכך שאף אחד לא נכנס לבלוג השומם הזה, אבל לא ממש אכפת לי... איזה כיף לי, אני שומעת עכשיו את האלבום הלבן ^^ אני אספר על כמה דברים שקרו לי לאחרונה: באחר הצהריים של יום שניהלכנו כולם (שני, לילך, עדי, יעל, שלי, איה, הילה, ליאור, טל, יפתח, עומרי ואני) לפארק. היה נחמד ביותר, חוץ מזה שטל ניסה לגרום לי לפחד מהטיסה, מזל שאיה הייתה שם כדי להגן עלי XD אחר כך קנינו פיצה וישבנו על הדשא ליד לאכול אותה. בסוף נשארנו רק לילך, איה, הילה, יפתח ואני. אה, כן... ומגשי פיצה ריקים, בקבוקי שתיה ריקיםוכוסות ריקות מרוחות ברוטב פיצהבכל מקום. לילך החליטה באופן מפתיע שחייבים לסדר! ואז צעקה על יפתח (שפתאום נזכר שהוא צריך ללכת) שישאר לסדר, היא הזכירה לי את הסבתא של אריק משנות השבעים XD יפתח הצליח להתחמק, לילך והילה עזרו לנו להכניס את כל השאריות לתוך המגשיםעד שבאו לקחת אותן- ובסוף איה ואני נתקענו עםשלושה מגשי פיצה ריקים עם כוסות ופיצות בתוכם:| הלכנו הביתה ובדרך מצאנו פח ונפטרנו סוף סוף מהמגשים. סך הכל היה נחמד ביותר. סוף סוף תלו לי את הפוסטר של הביטלס, ששכב לו בודד</div>Thu, 14 Aug 2008 21:56:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9748572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=9748572http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9729002<div align="right" dir="rtl">שלום לכל קוראי הנחמדים P: היום הגברת איה ישנה אצלי. איה, תגידי שלום. שלום. אחרי שכתבנו פוסט חפירה בבלוג שלה, הגיע הזמן לחפור גם פה XP (איה אומרת: בהצלחה). כמה דקות אחרי שנגמר הסרט שראינו, החלטנו ללכת לביקור קצר בפריזר ולחפש אדממה. מצאנו אותו. טוב, בערך, לפחות ככה חשבנו XD בגלל שאין לי כוח לכתוב בעצמי, אני מעתיקה את הציטוטים מהפוסט שכתבנו בבלוג של איה: "הנה זה!... רגע... זה לא אדממה... מה זה??... זאת אפונה!!" (אחרי דקה) "הנה זה!!.... לא, זה לא אדממה, זאת עוד אפונה!!!" (אחרי חצי דקה) "אולי זה מאחורה? או למעלה...?" "רגע........ לאאאא!!!! זאת עוד אפונה!! כמה אפונה יש בבית אחד??!!" "מסתבר שהרבה..." מצאנו שם 4 שקיות של אפונה!!! ולא מצאנו אדממה *מייללות בבכי* היינו פעמיםבקניון היום!!! (כנראה ממש משעמם לנו). בפעם השניה שהגענו, ראינו אתדייזי הכלבה של אחינועם (המורה שלנו לספרות)קשורה מחוץ לקניון. אני: "ליכי כברראתה את אחינועם!גם אני רוצה!!" איה: "למה?!!!" אני: "כי אני רוצה משהו מעניין בחיים המשעממים וחסרי ההפתעות שלנו!" איה: "מה שתגידי..." חצי שעה אחרי, היה נדמה לי</div>Mon, 11 Aug 2008 01:03:00 +0200yaeloola1@walla.com (NowhereWoman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=608857&blogcode=9729002http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=608857&blog=9729002