http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548heCopyright 2026 saint klara. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10486896<div align="right" dir="rtl">אני יושבתי על ברכיו, והם, מעברים אותי במבטיהם מאחד לשני. הם משווים אותי לנרגילה שעוברת בחדר וכך אני גם מרגישה, אני עשויה מזכוכוית ומלאה בעשן, שבירה ומתפוגגת. זאת לא ביקורת על היחס הסקסיסטי שלהם כי אני,אני לא רציתי כוח לא רציתי לקחת אחריות על עצמי רציתי שהם ימשיכו להעביר אותי במעגל כמו נרגילה, שיקדישו לי שאיפה שיקחו אותי לריאות ושאם הם לא מנוסים אני גם אשפיל אותם קצת ואגרום להם להשתעל. שתינו קצת כולנו, הקיבולת שלי לאמרשימה בכלל שני צ'ייסרים ונמחקתי. רציתי ללכת. יצאת מהצפון והתחלתי ללכת, צעד אחר צעד, חושך חושך אבל בכל זאת רמת אביב, לא סביר שמשו יקרה לי. היא יצאה מהצפוןצעד אחר צעד, רגליה בטוחות במסלול אותו היתה עושה מידי יום, מהכיכר לרידינג ואז לרחוב הראשי ומשם עצירה בתחנת הדלק קופסאת סיגריות חדשהנילון שנפתח הרעש המסמר אוזנייםהזה של מצת שנדלק בחושך, ואז היא ראתה אותם, שניהם התקרבו, הצמידו אותה לקיר ונגעו בה, בה שכל כך הרבה נגעו בה קודם וכל אחד ואחד מהם נתקף בחוסר ביטחון לידה, ליד הילדה מלכההזו שהאופי שלה כישף את כולם והפך אותם לכאלה קטנים,תמיד היה ברור שהיא השולטת. היא הגיעה למעוז</div>Sun, 01 Feb 2009 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (saint klara)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10486896http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=606548&blog=10486896http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10313219<div align="right" dir="rtl">אמא התקשרה עכשיו היא שאלה אם אני רוצה שיחכו לי עם העליה לקבר.זו שנה ראשונה שאני לא באיזור לאזכרה וזה מוזר, אפילו מוזר מאוד. אבל השלג הרך והנוצץ שמכסה את הכל מחוץ לחלון, ואתה שישן לך בשקט לידי (כבר לילה שלישי שאני כותבת ואתה ישן) הופכים את הכל לטיבעי. סבתות מתות, קברים נשכחים, ילדות נוסעות לטייל בעולם והשלג, השלג יורד. גלגל החיים ממש. יום השנה הזה שצוין ב(עוד) לילה נטול שינה מזכיר לי הרבה לילות, לילות שקשה לסדר בסדר כרונולוגי, יש את הלילה שסבתא מתה. ישנתי בדירה הישנה שלהם, ברחוב השופטים, והדמות שלה שתמיד חיכתה לנו בחלון התחלפה בדמות מטושטשת וגוועת, של משהו שלא קיים יותר. אמא שלי נכנסה ואמרה "זהו זה נגמר" ואני, ישנה עדיין, שומעת מקווה שזה רק חלום ואם זאת גם מודעת למציאות הטופחת על פני בחוזקה. אח"כ עולה בזכרון לילה אחר, אני ואחד בורחים אל מאחורי הסינמטק, הוא אומר לי שלא יפים לי הבגדים הקצרים והסקסיים מידי שלבשתי ואני חושבת שלא יפה לו לבגוד בחברה שלו בשביל אחת כמוני. רק אחרי שנים הבנתי שהוא בכלל בגד בה בשביל אחד כמוהו והעובדב שאני הייתי הדבר הקרוב והזמין ביותר נשארת בחזקת טעות מצערת ותו לא</div>Sat, 20 Dec 2008 15:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (saint klara)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10313219http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=606548&blog=10313219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10308524<div align="right" dir="rtl">עריכה:בעצם אני לא ממש מפחדת ממך, כי אני יודעת שהפחד הוא כניעה ונשבעתי שיותר אני לא אכנע לך. וחוץ מזה זה ידוע שהבוגדים הם אלו שנשרפים בגיהנום אז הא לך.</div>Fri, 19 Dec 2008 13:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (saint klara)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10308524http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=606548&blog=10308524http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10308236<div align="right" dir="rtl">כמעט כל לילה אני חולמת שאני בבית. מעולם לא העלתי על דעתי שאני אתגעגע&amp;; לתל אביב כל כך. הרי אם אהיה כנה לרגע מנהטן מול שפירא זה לא בדיוק קרב הוגן. אבל איכשו אני יכולה להסתכל על הנוף המדהים שיש לי מהמרפסת, על השלג שמשרה שלווה נעימה על כל מי שלא עובד במשלוחים, על האווירה החמימה שיש בקומונה הזו שמלאה באנשים מקסימים שהיו נחמדים אלי מהשניה הראשונה שהתנחלתי להם בבית ולהתגעגע עד דמעות לתל אביב על כל חתוליה. אפילו האיבה כלפי המתכנן של התחנה המרכזית, המקננת בליבי מהפעם הראשונה בה דרכו כפות רגלי במבנה הארור הזה מתחילה לשקוע לאיטה. עם הגעגוע צפה לה גם הנוסטלגיה, ואם יש משו שהבנתי לעומק בזמן האחרון זה שנוסטלגיה כשאין לך עם מי לחלוק אותה- מבאסת אחושרמוטה. כשאני חושבת על התקופות הכי טובות, אהבה ראשונה עם כל הנצנצים והפרחים הכרוכים בעניין, אני מתבאסת כי עד כמה שאני אוהבת את האמריקן בוי שלי זה לא אותו הדבר. וכשאני אני חושבת על רגעים הקשים יותר הזכרונות צפים ומכאיבים ללא רחם.אני מפחדת להגיע לתל אביב אהובתי ולהתאכזב, אולי ניפחתי את הזיכרון הרבה מעבר למידה. אני גם מפחדת ממה שיקרה אם ההוא שהוא כבר לא ש</div>Fri, 19 Dec 2008 11:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (saint klara)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10308236http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=606548&blog=10308236http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10294047<div align="right" dir="rtl">לא ברור לי אם אני כותבת בשבילי או בשבילך, קצת כמו שאף פעם לא היה לי ברור אם אני מחזיקה אותנו קצר בחרדה תהומית, בשבילי? בשבילך? היום כבר ברור לי שזה היה בשבילי. כמו שברור לי שיותר לא אתקשר לאף אחד כשיעלה בי שוב הפחד הזה, המשתק, מהשקט והחושך שעולה כשאני חוזרת לבית ריק. כי למדתי שבדממה הזאת חוץ משדים וזכרונות מכאיבים מסתתרת גם העוצמה והיא זו שמלווה אותי עכשיו, וההילה שלה החליפה את הקרינה המסרטנת של התלות. התלות בך שגרמה לי לחנוק את הקשר שלנו והתלות בגורם חיצוני שגרמה לי לזלזל בעצמיאני תוהה מה היית חושב עלי אם היית רואה אותי פה. איך אני מדברת באנגלית נוסעת בסאבוואי מעשנת הרבה יותר מידי כותבת הרבה חושבת הרבה ובעיקר איך אני שותקת הרבה, מנסה לעכל לנתח ולאחסן את המראות החדשים במאחורה של הראש. מקווה שאצליח לקחת את השקט החדש שלי במזוודה.זה כל כך קל להתנתק פה, גם ככה זה קשה לעקוב כל הזמן אחרי השיחות האמריקאיות האלה, כל מה שאני צריכה לעשות זה רק להגיד לראש העייף שלי שמותר לו להפסיק להקשיב וכבר ההקלה ממלאת אותי. אנשים בטח חושבים שאני חתיכת סוציומטית אבל האמת היא שאני פשוט כבר לא פה, הראש שלי כבר יו</div>Mon, 15 Dec 2008 12:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (saint klara)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=606548&blogcode=10294047http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=606548&blog=10294047