http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=601623סיפורה של אודרי בנטהאם בת התשע-עשרה, שחייה בעולם הקר והראוותני של האצולה באנגליה של המאה ה-18 משתנים ללא הכר כשהיא פוגשת בערפד.heCopyright 2026 Let The Bells Ring. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=601623http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=601623&blogcode=10199968<div align="right" dir="rtl">אחוזת בנטהאם, אנגליה. נובמבר, 1732. "ג'יימס!" אודרי קראה, אוחזת בשולי שמלתה ורצה במורד דרך העפר לכיוון קבוצת הסוסים. הרוכבים האטו את דהירת סוסיהם עד לעצירה מלאה, ואחד מהם ירד מסוסו. היא האיצה את קצב ריצתה כשזיהתה את האיש, ומעדה לעצירה מולו. הוא ייצב אותה, צוחק קלות. "לא ציפינו לך עד מחר." אמרה בנימוס, נבוכה לפתע מהתנהגותה. "סלחי לי לרגע, אודרי." אמר לה, ואז פנה אל הרוכב הקרוב ביותר אליו. "הובל אותם אל האורוות, רוברט," הורה. "אתה יודע את הדרך." הרוכב הניד בראשו ודרבן את סוסו, שפרץ בדהירה. שאר הרוכבים מיהרו אחריו. הוא שב ופנה אליה בחיוך מתנצל. "האם אימנו תכעס מאוד על שהקדמתי?" "לא, כלל לא," הבטיחה אודרי. הוא הציע לה את זרועו והיא שילבה בה את ידה. יחד החלו לצעוד לעבר האחוזה, כשג'יימס אוחז במושכות סוסו ומוליכו לצידם. "הליידי תהנה מאוד מההזדמנות לחגוג את שובך פעמיים. עכשיו ספר לי, איך היה המסע?" "ארוך," השיב בחיוך יגע. "אך מלבד זאת אין לי ולא תלונה אחת, אם כי עלי להודות שאני שמח להיות בבית." שער האחוזה הפתוח היה קרוב עתה, והיא ראתה את נערי-האורווה אוספים את סוסיהם של הרוכבים ומובילים</div>Fri, 21 Nov 2008 16:32:00 +0200letthebellsring@walla.com (Let The Bells Ring)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=601623&blogcode=10199968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=601623&blog=10199968