http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533Sapientia super Iustitia estheCopyright 2026 מ. קליימניק. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14286651<div align="right" dir="rtl">שוב הלילה הזה. כמו רבים אחרים. המחוג חצה את ה210 קמ"ש. דהרתי. בחיי שדהרתי. רמזור אדום. שיזדיין, אמרתי לעצמי. המשכתי והתפרצתי אל הכביש הפתוח. התפללתי שעמוד או מעקה יעצרו אותי ויגמרו את זה כבר. התחלתי לסטות לעבר השוליים. הפס הצהוב פגש אותי ראשון וטלטל את האוטו שלי. הייתי נחוש והמשכתי עוד קצת. שניה לפני שצד ימין שלי גירד את המעקה, סובבתי את ההגה שמאלה. אחרי כקילומטר עצרתי בצד, ופשוט בכיתי. כן סעמק, בכיתי. נשברתי. קרסתי. לא מתבייש בזה.</div>Sat, 21 Feb 2015 20:07:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14286651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14286651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14283383<div align="right" dir="rtl">קצת יותר מחצי שנה עברה מאז ביקרתי פה בפעם האחרונה. אני עדיין חיי. צוחק, מחייך, כועס, עצוב, מתרועע עם אנשים, פוגש חדשים, שוכח מישנים, נזכר, שוב שוכח, מגשים, עושה. אבל משהו תמיד מחזיר אותי לכאן, לפינה האפלה והטובה שלי. פאק, אני כאן מאז 08'. ולפני זה בבלוג אחר מאז 05' ולפני זה באיזה מחרברת שבטח זרוקה לי איפושהו במחסן. אבל מה זה? מה הדבר הזה שמחזיר אותי כל פעם מחדש? לדעתי זאת הבדידות, הרקע השחור, הקנבס המלנכולי שמלווה שאת המנגינה שלי. אני לא אדם עצוב. באמת שלא. אני כן איש של מצב רוח ונורא מוחצן בעניין הזה. אם אני שמח, רואים את זה מיד, וכל הסביבה שלי מרגישה ושמחה יחד איתי; אבל אם אני עצוב, אני מקרין את זה החוצה, ואפילו לא מנסה להסתיר. ככה אני. שק של מצב רוח. וזה לא שאני בתקופה רעה. וכבכן, לא התקופה הכי טובה שיכולתי לבקש, אבל בהחלט לא הכי גרועה שיכולתי לדמיין. אבל משהו בכל זאת. משהו מכרסם. הבדידות הזאת שעוקבת אחריי, ממש כמו הצל הפרטי שלי. לכל מקום שאפנה, היא כבר מחכה לי מעבר לפינה. היא תמיד שם ומצד אחד הגיוני שמתרגלים, אך מצד שני, איך אפשר להתרגל לזה? לבדידות הזאת? וכשאני אומר שלא</div>Sun, 15 Feb 2015 02:48:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14283383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14283383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14130543<div align="right" dir="rtl"> (מפרוייקט צילום דוקומנטרי על קהילת נפגעי נפש. 2014)</div>Fri, 06 Jun 2014 03:25:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14130543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14130543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14085687<div align="right" dir="rtl">כשחרא בלבן. </div>Fri, 11 Apr 2014 22:12:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14085687http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14085687http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14081305<div align="right" dir="rtl">כשחבר טוב מבקש ממך לעשות לו תמונת תדמית עם האוטו שהוא כל כך אוהב </div>Sat, 05 Apr 2014 23:31:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14081305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14081305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14071894<div align="right" dir="rtl">אז כעת ניתן לומר, רשמית, שהפוסט הקודם מבוטל. אני אשאיר אותו בכל מקרה, כדי לזכור איזה דפקט הייתי.</div>Mon, 24 Mar 2014 02:44:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14071894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14071894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14066094<div align="right" dir="rtl">ומה יקרה אם לא אתקבל? העולם לא יוחרב, ככל הנראה, והנבואות על סופו ימשיכו להציף את רשתות המידע הבינלאומיות. המלחמות לא יפסקו והשלום לא ימהר להגיע. ככה שבסך הכל, הכל יהיה דיי אותו הדבר, אם לא אתקבל. השמש תהיה אותה שמש בבוקר, והירח יהיה אותו הירח, ללא קשר לזמן בחודש. אך בכל זאת, יום לפני (כביכול, לפי פירסומים זרים ולא רשמיים) קבלת הטלפון/המייל שיבשר את החדשות, אני תוהה לי עם עצמי. הרבה תקוות אני תולה בקבלה שלי למוסד הזה, למסלול הזה. כל התכנית בנוגע לעתיד שלי בנויה ומושתת על התשובה הזאת. מעבר הדירה, הלימודים ולבסוף מסלול החיים אשר בחרתי (בלב שלם!) לאחר ימים רבים של התחבטות. אני כלך כך לא רוצה למצוא את עצמי מכין תכניות חדשות לגבי העתיד, שוב. עד שנסגרתי על כיוון, עד שהתחלתי ללכת לכיוון שלו, עד שהכל נראה כל כ נכון ובעיתוי המושלם. הכל כאילו מסתדר בפאזל קוסמי מטורף, בסדר מתמטי גאוני, אך עם זאת אין להיות שאנן ובטוח יותר מידי, העולם, לעיתים לא פועל לפי גאונות וסדר קוסמי. לפעמים הקבוצה הטובה לא זוכה באליפות, למרות שזה נראה כל כך נכון וזה כל כך "מגיע" לה. התהייה השניה שלי היא למעשה התשובה עצמ</div>Sun, 16 Mar 2014 23:04:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14066094http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14066094http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14059981<div align="right" dir="rtl">לפעמים צריך להרוס, לשבור, לנתץ, לרוצץ, לרסק, כדי לבנות מחדש. לבנות משהו טוב יותר. חדש יותר. מהפכני. ובכן שברתי את הכלים. פוטרתי מעבודה שהיתה בבחינת מפעל חיים. עזבתי את הלימודים. עזבתי את כל האשה שהייתי איתה. נשארתי בלי כלום, לכאורה. אבל לא, אני לא מאמין בזה. ולקח לי מספר מכובד של ירחים על מנת לרדת לסוף דעת העניין. החלטתי לעזוב את לימודי ההנדסה כדי ללכת בעקבות החלום שלי- הצילום. הרבה זמן תהיתי לגביי העניין והרבה לילות הדירו שינה מעיניי. התכוננתי, השחזתי חרבות, צחצחתי את השריון, כל זאת כדי להתכונן לכל אותם אנשי ה"למה-כמה".(קרי אנשי הלמה כמה, הם אנשים מהזן היותר נחות של החברה האנושית. מיצגים תת קבוצה פרזיטית במשפחת היונקים-הולכי-על-שתיים-ניאדרטלים ואיפה לעזאעזל ההאש טאג כשצריך אותו?! בייסיקלי, אנשי ה"כמה-למה" הם האנשים ששואלים אותך "למה עשית את זה?? למה זה טוב??" ולמעשה אם נחשוב טוב טוב על זה, אלה אותם אנשים ששואלים אותך בסוף מבחן "איך היה???" ואח"כ כשמתפרסמים הציונים "כמה קיבלת??" וכאן אפסיק עם הערת הסוגריים שלי, מחשיבה שקוראיי הנבונים יבינו לאן חותרות מילותיי. כן, זה מערב יסורים.) אז</div>Sun, 09 Mar 2014 01:01:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14059981http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14059981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14048865<div align="right" dir="rtl">אני מביט בשמיים, כמה כוכבים. כמה געגועים. אין פנים לגעגוע שלי. אני מביט. מבהופנט, בשמיים ההם, שם במעמקי הקאסבה. ולמה דווקא עכשיו אני נזכר באותו לילה. אני עומד עם כוח מאחורי הקצין שלי, מחפה עליו, עת הוא דופק על הדלתות. השעה מאוחרת, ממש מאוחרת בלילה, או שממש מוקדמת בבוקר. אנחנו מחפשים את הממזר. עוברים בין הדלתות "יפתח אל באב!!! ג'ייש!!! יפתח יפתח!!" כמה לבן הקצין הזה, בצבע, כמה צהוב בהתנהגות, אבל כל כך ערבי. ללא ניב, ללא מבטא. חלק. FLAWLESS. אני עדיין בשוק. אבל השמיים מהפנטים אותי, אני בוהה בהם.. הוא צועק עליי, ממשיכים לנוע, אני מכניס את השפנפן חזרה לעין וממשיך לעקוב, תוקע את קנה הנגב לפנים. פתאום נפתחת אחת הדלתות, ואיש יוצא ממנה, תוך שהוא מביט בנו בתדהמה "רוך!! רוך מינהון!!" אני צועק עליו ומצביע עליו עם הקנה. הוא נבהל ונבלע פנימה תוך כדי טריקת דלתו. יש שם אור, בהמשך המסדרון, צוהר קטן. אור וחום נפלטים ממנו. אני מסוקרן. חוש המציצנות שלי גובר ומשתלט עליי, עד שאני לא מצליח להתאפק ואני מטפס כדי לראות מה יש בפנים. אני מטפס על הקיר ונתלה על הצוהר ומצליח לשרבב את ראשי פנימה. מנגינה שקטה. חום. א</div>Sun, 23 Feb 2014 00:56:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=14048865http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=14048865http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=13978322<div align="right" dir="rtl">סוף סוף יצאתי מהתופת הזאת...תמונות טובות, לקוחות מרוצים. סכום ארבע ספרתי בכיס. שמחה מהולה במעט עצב. אבל זה יעבור. כמו כל דבר בחיים. קצת דרמטי, אפילו בשבילי. אבל גם לי מותר מידי פעם. מרפי גורס שדווקא במסיבה שאתה מצלם, תגיע עם בן לווייתה, הבחורה שיצאת איתה ויצאת מחייה כשכאב גס עדיין בקרבייך. זה מצחיק איך שמגג העולם, במעמד של מלך איזורי בלתי מעורער, בשניה אחת, אתה צולל אל תהום המועקה, אל הפרפרים, הלחץ בחזה. אתה צולל והבור של אליס הוא גן משחקים בחצר האחורית, בהשוואה לזה. אמת אמרו אלה, שטענו כי ככל שאתה נמצא גבוהה יותר, כך התרסקותך כואבת הרבה יותר. אז התרסקתי, אחרי חודש בעננים. חודש שבו נפלו עלי כל חלומותיי וקיבלו בבואה מציאותית. התחביב הפך למקצוע, לעוד מקור פרנסה, והלקוחות התחליו לטפטף. מגיעים טיפין טיפין, בשיטת ה"מפה לאוזן" ונוצרה תדמית. והכסף, גם הוא לא בושש לבוא. אך כמו שכבר כתבתי, מרפי חיכה לי מאחורי הפינה, לשים רגל, למרוח אותי אפיים ארצה. בכיף. כעת אשן, ואחכה למחר טוב יותר. שוב נזכר בסיבה שאני מתרחק מכל הקשרים והפוצי שמוצי והחרטות שמלוות. קשרים רומנ</div>Sat, 30 Nov 2013 04:07:00 +0200fastaxl@yahoo.com (מ. קליימניק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600533&blogcode=13978322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600533&blog=13978322