http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385heCopyright 2026 Gecko. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=12230461<div align="right" dir="rtl"> אני אדם. שוב באותה המערבולת, שוב נופלת לאותן ההתניות. הלקאה עצמית, התרסה, אני מתבוננת. בראשי מיד נוצר סרטוט, מוחי השמאלי עמל: עשיתי כך ועל כן חשבתי כך, וכשחשבתי כך מיד עשית כך ולכן... ומנסה למצוא את הדוגמה, את החוקיות בה אוכל להיאחז: אם כך הוביל לכך, הרי שצעד קטן ברור ומוגדר יכול לפתור את כל הסיפור. וכך הוקל לי. אני נרגעת. בפעם הבאה זה לא יקרה, יש לי פתרון דוגמתי, ברור ומוגדר, ולא אפול שוב לאותן ההתניות. והפעם הבאה מגיעה. שוב הלקאה עצמית, שוב מחשבות סוררות. התגובה לא מאחרת לבוא, ואני בצעד נואש שולפת את המנטרה, הזו שהכנתי מבעוד מועד ואכסנתי למקרה צרה- ומִתבדה. לא דוגמה ולא נעליים. אני נושפת בתדהמה. מה השתבש? מה עשיתי לא נכון? איך קרה ששוב, שוב נפלתי אל אותו הבור, לאחר שכבר ידעתי ובדקתי והכנתי מראש את הפיתרון. מדוע? התסכול לא מאחר לבוא. ולאט לאט, מתוך אדיו המשכרים של הייאוש, הדוגמה האמיתית היחידה האפשרית מבליחה: אני אדם. עולמי הפנימי נמצא בתנודה מתמדת. אני אדם, ומתוך היותי בשר ודם ולא איזו ישות אלוהית מופרזת, מלאכת הכרת פרטי-פרטיה של מערכת הרגשות-תגובות-מחשבות-</div>Sat, 25 Dec 2010 10:38:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=12230461http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=12230461http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=12192437<div align="right" dir="rtl">אני מדבר, עטוף פראות נועזת. חמוקיי- גבעות, חמים ורך. אני אוצר, יש להתאוות כדי לזכות בו חביוני לאיש אינו שייך. בדהרות סוסי נסערת בסערת פרסות תוהה, כמה תמימות נסתרת בין שבילים,פשטות פרועה. רכות נשיותי עוצמת אנושיותי וכובד המקל, השמש על גבי סנוניות ראשי סיחררו: אל- על, פסגות הרים פרסות סוסי הלמו: קחי נא אותי למרחקים ובבטני סודות גונזת כוחות רחמו של היקום אין איש עליי כוחו יקום אין איש עליי כוחו יקום. אני מדבר, עטוף פראות נועזת. חמוקיי- גבעות, חמים ורך. אני אוצר, יש להתאוות כדי לזכות בו חביוני לאיש אינו שייך. חופנת תלתלים עיני בעינו מסתכלת אני אוצר, אני החופש, התמסרותי וגם העונג אינה שלך. כולי שלך. ורק תזכור. סוסים. הרכיבה המדהימה הזו. הקבלה חזקה כל כך בין יחסים אנושיים, זוגיות, לבין האינטראקציה העדינה עם סוסי הרכוב. כל כולו תמימות ורוך, עטופים שרירי כוח בל ישוער, גידים ועור ודם חם ומפכה. אני יושבת שם, במרומי האוכף, אגני מתנועע בהרמוניה עם תנועת גופו האדיר. בידיי המושכות. בפיו הרסן. כוח עצום כל כך בתוכי, אל מול כוח שריריו העצום. והוא רוצה</div>Sat, 04 Dec 2010 19:26:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=12192437http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=12192437http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11519778<div align="right" dir="rtl">~ בצקצוק המספריים הראשון סמרו השיערות שעל ערפי. ראסטה ראשונה,סבוכה ומקורזלת נחתה בחיקי, ושילחה אותי בטיסה אל אותו מקום בדיוק, ינואר לפני שנתיים. גם אז סמרו שערות ערפי כשצקצקו מספרי הספרית לראשונה, וקווצת שיער גלי וחום נחתה אל בין זרועותיי. אני פוקחת את עיניי העצומות בחוזקה, ומתבוננת דרך המראה בלהבי המתכת המבריקים קוצרים את מחלפות ראשי, שצימחתי בגאווה במשך כל אותן שנתיים שחלפו מאז. להפתעתי ההולכת וגוברת, עם כל ראסטה מדובללת נוספת שנושרת מקרקפתי המעונה, שוכחת בי המועקה, וקלילות מבורכת מתחילה להתפשט. ומה חשבתי לעצמי? אני מהרהרת, כשהפקרתי את שיערי יקר המציאות, המחבוא שלי, והנחתי לו כך להתקלקל? השיער הוא כמו אנטנות, הוא אמר לי אז כשעוד רק תכננתי, וראסטות אוטמות את החישה. אני יודעת, אז עניתי, ובמודעות גמורה למעשה הודעתי שעכשיו אני רוצה להתכנס אל תוך עצמי, להיעלם לסביבה, ולהתרכז בהרס הפנימי. ובאמת כך היה. בעוד משקל גופי הולך ויורד, עול כבד מנשוא החל להעיב על כתפיי, כמו משקל הראסטות על ראשי שהפך מעט מעיק ולא נעים. אנטנות החישה שלי לעולם החיצון נאטמו וכבו, וכך נותרתי אני, סגורה ומנותקת</div>Tue, 12 Jan 2010 14:45:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11519778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=11519778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11164845<div align="right" dir="rtl"> אני נוסעת מחר לסמר. שנה שלמה עמוסת חוויות מתפוגגת לאיטה כמו אדי המים הקלושים שנגזלים מהאדמה הנחרכת. החלום הבלתי אפשרי הזה נמוג לצללים, כשהשנה שקדמה לו פתאום נראית כה ברורה וצלולה, כמו אתמול ממש. ואז, בשלהי אוגוסט 2008, הייתי בסמר. מדוע כשמסתכלים לאחור,למהמורות האינסופיותיש נטיה לדהות לעומת זוהר רגעי הטוב? חזרתי אז מקורס מדריכי הרכיבה, שכמובן שכחתי לגמרי שיצאתי אליו גם כדי להימלט משם לזמן מה. החום היה מוחלט, טוטאלי ושתלטן שכזה, ואהבתי את כובדו על גופי בשעות אחר הצהריים החמות ביותר. לחודש הניתוק של הקורס לא היתה ההשפעה לה ייחלתי. עדיין הייתי כה לבד. ובכל זאת, בכל זאת לנגד עיניי עומדת תמונת האור, החוֹם, הזהב והכחול של המקום הזה, כיף הרכיבות היומיומיות, הגיטרה הנאמנה לי תמיד, וגם מיה בה התאהבתי מיד. ואיך שלא מעדיפה אני לזכור את הכאב שהשניים ההם גרמו לי? או את הקושי להחליק אל תוך חבורת השינשינים החדשה והתוססת? או את האכזבה המרה שחיכתה לי בסוף עם ההוא שחשבתי לרגע למושלם בשבילי. זהו טבעי, כנראה, זהו טבעם של כולם למען האמת. אותו טבע אנושי מעט אכזר שמפיל אופטימיים ונאיבים מידי אל הפח שוב</div>Mon, 17 Aug 2009 19:58:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11164845http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=11164845http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11134976<div align="right" dir="rtl"> הארץ שלנו בצבעי פסטל בצבעי מים צרובים-סדוקים, מתעופפים בעלעול חולף. השמש מלבינה גבעות, קירות, עצים מאדימה כתפיים חשופות, ירכיים, אפים. הארץ שלנו הזו, בצבעייה הדהויים, כמו מלטפת עפעפיים שאומרות להיפקח מן הצבעים ושומרת שהיקיצה לאתכאב מידי, מאלצת שבין כה יהיו חצי סגורים- כנגד אורה הלבן. בחומה בפשטותה, בחוסר יומרנותה היא טובה פי אלף מונים מארצות צבעי השמן כבדות העפעפיים,עבות השפתיים ארוכות הריסים- אל חיקה הקוצני נסחפתי צרוב הרוח ויובש המדבר כאילו רק אתמול עזבתיה וזה היה חלום ארוך נים לא נים עם טעם של קצת עוד וקצת שלמספיק שנשאר. וכמה אהבה, כמה כיסופים, כמה שמחה נוצרה בי עכשיו במקומי הנכון, וכמה כיף שחיוכים פשוטים עוד זוכרים פעולתם- גם בארץ של צבעי מים סדוקים-צרובים, של רוח ושל חול. </div>Fri, 07 Aug 2009 21:25:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=11134976http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=11134976http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10568880<div align="right" dir="rtl">העולם מעולם לא נראה לי כל כך מאיים כפי שהוא עכשיו. משאיות שורקות על פניי בכבישים הסואנים, מדרכות רטובות מזמנות נפילה קטלנית. האנשים מסביבי שעד לא מזמן נראו כהולכי רגל תמימים, באחת הפכו לעדר סואן ורומס, שעלול להפיל אותי בכל דקה. האוטובוסים אינם בטוחים עוד, בעצירותיהם הפתאומיות, וגם נהיגת הוריי באוטו הפרטי שלנו נראית לפתע פראית ומפחידה. אין מנוס מפשוט להישאר בבית. אבל לא רק דברי היום יום מפחידים אותי עכשיו. למראה תמונת סוס דוהר מתכווצים פתע קרביי, שעד לפני כה מעט זמן היו ודאי מתרגשים בתשוקה למהירות ולרוח. אפילו לעשות באסקינג איני יכולה כעת, כי הפוביות פילסו את דרכן גם לדברים שכלל לא קשורים למוגבלותי. כבר פעמיים עמדתי למול הסמטה, הגיטרה על גבי והכובע בידי, ובדיוק כפי שידעתי שאסור, המשכתי ללכת עם ההמון לתחנת האוטובוס הבאה והביתה. אבל הפוביות, הפוביות, של מה יקרה אם אפול לפתע לרצפה, מה יקרה אם לא אצליח לשלוף את הגיטרה מנרתיקה, ומה לעזאזל, יקרה אם אזייף. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; FONT</div>Tue, 24 Feb 2009 04:22:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10568880http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=10568880http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10385466<div align="right" dir="rtl"> אסור להמשיך לחיות בשלב ה"למה". למה זה קרה לי, למה זה מגיע לי, למה הרגל ולא היד. פשוט אסור. ולכן אני כבר לא שואלת את עצמי למה באותו יום ראשון רגוע, לא החלטתי לוותר על ההגעה לחווה, לא מצאתי איזה חוף נחמד לטייל אליו ברגל ובכל זאת קבעתי עם שרול שתאסוף אותי מאלבני סטריט כדי ללכת לרכב על הסוסים בחוף אראמואנה. אני כבר לא שואלת את עצמי למה כשאוליבר שאל אותי אם אני מעדיפה לרכב על סנואו, הפוני הקטן או על הארי, הסוס הגבוה ביותר בחווה, היתה לי תשובה מוכנה כבר בפה (ואתם ודאי מנחשים מה היתה). אני גם לא שואלת את עצמי למה כששרול שאלה אם ארצה להתחלף איתה על החוף, ובכל זאת לרכב על סנואו סירבתי בתוקף כי רציתי קצת להוכיח, ונשארתי על הענק, 17 ידיים גובהו. לא שואלת למה יצאנו לאותו קאנטר אחרון, לא למה סובבתי את הראש אחורה, מבלבלת את הארי במבטי (סוסים עוקבים אחרי מבט רוכביהם, ואסור להסתכל אחורה בזמן קאנטר על סוס רגיש, כפי שמעתה אדע טוב מידי), לא למה כשעצר בפתאומיות עפתי לקרקע הקשיחה שבצד ימין, הקרוב למים, ולא לחול הרך שבצד שמאל. כי ככה קרה, וזה קרה ככה, ואין לי מה לעשות נגד זה. נחתתי על</div>Tue, 06 Jan 2009 01:02:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10385466http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=10385466http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10337172<div align="right" dir="rtl"> סייר אדמונד הילרי (1919- 2008) היה האדם הראשון שטיפס על הר האוורסט, בשנת 1953. אם תשאלו את האנגלים, בגאווה יצהירו שהילרי אנגלי הוא, ויזקפו את הישגו לזכותם. אולם אנו מכירים את האמת כפי שהיא: באנגליה אין די הרים להתאמן עליהם. סייר אדמונד הילרי נולד וחי בניו זילנד, בעיירה באי הצפוני, כפי שיזכירו הקיווים בגאוותם הם, ועל ההרים שבחצרו האחורית התאמן לקראת הגיחה הגורלית. וכך כשניצבנו בסוף העלייה האינסופית, מול מרומיו המושלגים והפתאום לא-כל-כך רחוקים של מאונט ספטון, לא יכולנו שלא להיזכר בגאוות פתע שעל אותם חודי קרח מזדקרים טיפס הילרי בפעם הראשונה שלו, וזו היא הפסגה הראשונה שכבש. ~ הדרך הזו כבר מתחילה להיות מוכרת, כשזו היא לנו הפעם השלישית של נסיעה לאורכה. ובכל זאת, כשאגם פוקאקי הכחול זרחני נפרש למרגלות ההרים, מוזן במימיו העשירים בשחק קרחונים של אגם קרחון טזמן, לא יכולנו שלא להתפעל בשלישית. ואז מאונט קוק (או אאוראקי- מנקב העננים במאורית)אדיר המימדים מתגלה בכל הודו והדרו, כשפסגתו המשולשת מזדקרת כאמור בשמו המקורי, מעל לשמיכת העננים. עצרנו במאונט קוק ווילג', כפר המלונות היוקרתי שלמרגלו</div>Fri, 26 Dec 2008 10:46:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10337172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=10337172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10304585<div align="right" dir="rtl"> זרם של אנשים ברחוב. כולם הולכים לאנשהו, ממהרים לקניות חג המולד, נתקלים ומבקשים סליחה. את מביטה קצת מעל לראשיהם, רואה את שפעת שערותיהם הבלונדיניות נמשכת בנהר אחיד עד לקצה שדה הראייה. יום חמישי היום, שבוע לפני חג המולד, והעיר הומת אדם. הידיים קצת מזיעות לפתע, הלב פועם מעט יותר מידי מהר, ועל אף שכבר עשית את זה לא מעט פעמים, שוב ההתרגשות של ההתחלה מאיימת להכריע אותך. ואז פניית הרחוב, והכניסה לסמטה. יכולת לבחור להתעלם ממנה, ובתמימות חתומה על אף הגיטרה שעל גבך, להמשיך עם הנהר הבלונדיני עד לשפכו, ולהתפזר למוזיאון, לאוניברסיטה או לסתם איזו חנות מזמינה. אבל לא, את נושמת עמוק ומכווצת את הידיים, ומימינה אל הסמטה. ובסמטה המון אדם עובר, טפיפות צעדיהם מוגברות באקוסטיקת הקירות, וגם פה זורם הלאה, הלאה, לאיזו שליחות שלא תהיה. ובתוך כל הנהר הזה, את עוצרת פתאום, ראשך מורכן. בפשטות את פורקת את הגיטרה מגבך, ומבלי להביט אחור משעינה אותה על קיר הסמטה, כשאצבעותייך מסתבכות ונאבקות בהתרת הקשר של חוט כובעך לנרתיק הגיטרה. ואז כבר אין יותר מוצא. הכובע מונח על הרצפה, כמה מטבעות של חצי דולר ועשרים סנט מונחים</div>Thu, 18 Dec 2008 06:59:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10304585http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=10304585http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10270134<div align="right" dir="rtl"> הגבעה בהחלט ירוקה (ותלולה..), אבל מלבד כמה פוסומים תועים לא יצא לי לראות בשלושת חודשיי בחווה אף חיית "בר", ושלא נדבר על ארנבות בשר ודם. ולמרות זאת, הגבעה הירקרקה שבחוות גבעת הארנבות כן מתהדרת בחמישיםכבשי מרינו על שבעים טלאיהן, שתי חתולות שחורות וזהות שאין דרך להבדיל ביניהן, זוג חמורים מזדקן,שני זוגות של "ברווזי גן-עדן", מוצלחים כהורים ומשמרים את תשעת אפרוחיהם עד לבגרות, וכמובן, סוסים. רוזי, ברני, לאנס, סקיי, צ'יקו, סאמר, שאנון, אנה, רום, טרולי, סנואו, הארי, אלסה, ג'ינג'ר וסטורם. חמישה עשר מהם, כל אחד חשוב מאין כמוהו. לפני שלושה חודשים, כשהגעתי עם אבי לביקור הכרות עם אוליבר, בעל החווה, הדבר הראשון שעשינוהיה לעלות על הג'יפ ולנסוע למעלה הגבעה. שם קיבלנו סיור מודרך בן חצי שעה בין כל הסוסים, בו שמו של כל סוס ננקב, צווארו של כל סוס לוטף, ואנקדוטה קטנה סופרה על טיבו של כל סוס. אוליבר אוהב את סוסיו. מורשמת בעליל מיחסו החם של אוליבר לסביבתו, אכן התחלתי להתנדב בחווה מספר ימים לאחר מכן, כשכל מאמציי לאתר חוות "ווסטרן" במעוז האנגלי הזה כשלו סופית. החודש- ספטמבר, והעסקים חלשים, אז יומיים ש</div>Tue, 09 Dec 2008 06:49:00 +0200tamar_avni@walla.co.il (Gecko)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599385&blogcode=10270134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=599385&blog=10270134