http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614תזכור תמיד שאתה מיוחד. בדיוק כמו כולם.heCopyright 2026 Just Doron. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/14/96/58/589614/misc/16926182.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11694334<div align="right" dir="rtl">9:23 בבוקר, הרבה אנשים ישנים עכשיו, ואני כותב פה. אז מה קורה עם החיים שלי? הרבה, כמו תמיד. גיליתי שאיכשהו כל יום מביא איתו משהו חדש. טוב, כמעט כל יום. הייתי עם מישהי,נפרדתי ממישהי, הייתה לי עבודה, עכשיו יש לי חצי ממנה. אבל עזבו את זה, בואו נדבר על למה אני כאן. אני לא מהכותבים הקבועים, אני לא כותב על בסיס קבוע, לא בגלל עיקרון כלשהו, אלא סתם בגלל חוסר רצון, זה לא שאני יושב פה ואומר לעצמי "לא, היום אני לא אכתוב,ממש לא" אני בכלל לא מגיע לשלב הזה. התחלתי להשקיע קצת בכושר לאחרונה, מאז שהפסקתי עם הטניס אני מרגיש יותר ויותר שאני לא בכושר. אני לא שמן, ממש לא, יש כאלו שאומרים שאני אפילו קצת רזה מדי, אבל זה מה שמפריע לי, אני לא רוצה להראות כמו עיפרון, אני רוצה להיראות טוב. אין שום דבר רע בלרצות להראות טוב, רצתי במירוץ NIKE בתל אביב, 10 ק"מ, בלי שום הכנות מוקדמות, פעם ראשונה בחיי שרצתי אותם, ועשיתי את זה מתוך המחשבה שאני יכול לעשות את זה, כל הזמן אמרתי לעצמי שאני יכול לסיים את זה, ושאני רוצה לראות מה סף הסיבולת שלי. בשעה ועשרים דקות אני סיימתי את כל 10 הק"מ האלו. אז מה עכשיו? א</div>Sun, 04 Apr 2010 09:28:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11694334http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11694334http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11588100<div align="right" dir="rtl">כן, שלושה חודשים עברו מאז שכתבתי פה. כן לא שמעתם ממני שום דבר בשלושת החודשים האלו. אבל זה לא אומר שהלכתי, הייתי פה כל הזמן, גלשתי באינטרנט, הסתכלתי על הבלוג הזה, פשוט לא התחשק לי לכתוב. לא היה שום דבר שיגרום לי מאוד לכתוב, קרו המון דברים, אבל לא משהו שיגרום לי לכתוב כמו עכשיו. אז למה אני כן כותב לכם? כמו כולם, בגלל מישהי. מישהי אחת שאלה אותי משהו על הבלוג ומיד התעורר לי החשק. אנשים אוהבים תשומת לב, תנו לי עוד סיבה למה מישהו יכתוב בלוג ולא יומן פרטי? תשומת לב/עניין/איך שלא תקראו לזה, אנשים רוצים לראות שקוראים את מה שהם כותבים. עניינים השתנו בזמן האחרון, לא יודע אם לטובה או לא, אבל השתנו. לא אכפת לי כל כך מהרבה דברים שקרו בעבר, כמו שאמרו לי שזה יקרה הצלחתי לשכוח ממספר שתיים ברשימת האנשים מהפוסט הקודם ואפילו יש לי מישהי חדשה. היא בדיוק מה שחשבתי שהיא תהיה אבל גם יותר מזה. טעיתי. לשמחתי הרבה טעיתי, הכרתי מישהי והיא לא בסדר, היא מדהימה, אבל היא לא כמוני, אולי זה לטובה. הכרתי אותה לפני 3 שבועות. התחלתי איתה במקום שבו אני לומד נגינה (להתחיל זה לא מילה רעה, ככה זה</div>Sat, 13 Feb 2010 19:33:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11588100http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11588100http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11397108<div align="right" dir="rtl">מתחשק לי לכתוב משהו. כבר הרבה זמן לא הייתה לי האפשרות או הרצון לכתוב משהו. הרבה דברים קורים לאחרונה. כל הזמן קורים הרבה דברים. זה הופך להיות כמו משפט פתיחה בכל דבר שאני כותב, אולי אני צריך להפסיק לכתוב את זה...זה כמו הבדיחה של המוזיקאים על הדרגה השלישית במול. אם היא תמיד שלישית במול וגם במרכיב שלה. למה שהיא לא תהיה רק שלישית? (בדיחה שרק מוזיקאים שמבינים הרמוניה ברמה מסויימת אמורים להבין, המורה שלי סיפר לי אותה, לא המצאתי אותה. זה כמו הבדיחה שיש 11 סוגים של אנשים בעולם: כאלו שיודעים בינארית וכאלו שלא)עכשיו למטרה של הכתיבה עצמה לעכשיו..אנשיםיש הרבה סוגים של אנשים, כל אחד ואחד מהם מספר סיפור משל עצמו. מגיל מאוד קטן הצלחתי להבין את הסיפור הכללי של כל אחד מהם, חלקם רציתי לגלות יותר חלקם פחות.עכשיו אני עדיין יודע סיפור כללי של כל אחד ואחד מהאנשים שאני רואה [יותר מפעם אחת, לרוב אנשים בבית ספר, לא יודע אפילו את השם של חלק מהם] אבל הרצון לגלות יותר עליהם דעך, זה כבר הפך למצב כזה של "בסדר, את ההיא לא אהבו בחטיבה" "לבנאדם הזה יש כסף אבל הוא יודע שהוא יכול יותר מזה", "היא מעשנת רק בגלל לחץ חברתי ו</div>Tue, 17 Nov 2009 23:57:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11397108http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11397108http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11333710<div align="right" dir="rtl">אני מצטער, אני יודע כמה שאת שונאת את זה אבל אני מוכרח פוסט אחרון. לא מוכרח, רוצה. עברו 3 חודשים אולי 4 מאז שדיברנו, אני לא מדבר על הדברים המאוד קטנים שאנחנו מגיבים אחד לשני, למרות שאני לא יודע מה הקטע בזה, אלא באמת לדבר. אולי את חושבת שזה סתם עוד אחד מהשיגעונות שלי ואני אחזור לדבר איתך בשנייה שאני אירגע, אבל לא. זה באמת הסוף. אז מה בעצם קורה? טוב, כל מי שקורא את זה שיידע שהוא לא אמור להבין מה אני כותב, ממש לא, זה מוקדש רק למישהי אחת. אנחנו היינו חברים כמעט 3 שנים, וקצת לפני החופש ובמהלכו גיליתי שזה כבר לא נעים לדבר איתך. אם אני לא פותח שיחה או מדבר את פשוט לא מדברת איתי. אני לא מבין למה. עשיתי משהו שאת לא רוצה לדבר איתי? קרה משהו? אולי אני סתם לא חשוב ולא מעניין בצורה כזאת שאין טעם בכלל לדבר איתי, מה שזה לא יהיה זה פוגע. אז החלטתי לראות כמה זמן יעבור עד שאת תהיי הראשונה שאומרת משהו, שאת תתגעגעי אליי, וכמו שראיתי זה לא קרה. עבר חודש, חודשיים וכלום. אז אני לא אדבר איתך גם. אני באמת לא מבין למה, מה כל כך רע בי שאת מחליטה פתאום שפשוט את לא רוצה אותי בתור ידיד? אני לא</div>Wed, 21 Oct 2009 08:08:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11333710http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11333710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11322065<div align="right" dir="rtl">טוב, את הפוסט הזה אני ממש לא ציפיתי לכתוב אבל ככה זה בחיים. הרבה דברים לא צפויים.לפני כמה ימים (אני כבר לא זוכר כמה ימים, שתבינו עד כמה אני עסוק בתוך הלימודים) ניגשה אליי מישהי, מישהי שאני מכיר, ציפיתי לשמוע היי מה קורה, ממצב, לא שמעתי הרבה, היא אמרה שלום וגם חברה שלה, הן המשיכו למטה ואני המשכתי לכיוון הלוקר שלי...אה, זה היה יום שלישי, או רביעי. תיק כבד במיוחד ונשארתי עד שעות מאוחרות.מכיוון שהיום יום חמישי זה חייב להיות או שלשום או אתמול, לא חשוב זה פרט שולי. בכל מקרה, כשהן ירדו במדרגות היא צעקה משהו ואני ממש לא הבנתי מה היא אמרה, לא הבנתי בגלל שזה לא היה ברור לא כי הייתי בהלם ממה ששמעתי כי יש מקרים כאלו לאנשים מסויימים.אחר כך ראיתי אותה שוב והיא אמרה לי שהיא מצאה את הבלוג שלי, הבלוג הזה. כמה נחמד ולא צפוי.שאלתי אותה איך והיא אמרה לי שמות של שני אנשים שיודעים על הבלוג ואחד מהם מצא אותו, אני מכיר אותם והיא חברה שלהם, טוב, כל מה שאמרתי לה זה שלא תספר לאף אחד.עכשיו, אם הייתי בנאדם שפועל בצורה הגיונית הייתי עכשיו סוגר את הבלוג ומעביר אותו לכתובת אחרת, סמויה יותר או לא פותח בלוג לעולם. אבל</div>Thu, 15 Oct 2009 23:18:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11322065http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11322065http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11298478<div align="right" dir="rtl">בואו ואני אספר לכם על התקופה האחרונה. אני כותב הרבה פוסטים זועמים אבל יש גם כמה נחמדים, כמו זה. אני כל כך לחוץ בזמנים שכשיוצא לי לכתוב משהו זה רק כשאני בדיכאון כבד או במקרים נדירים כאלו שאני מסיבה לא ידועה לא הולך לישון. הייתי בגדנ"ע לפני שבוע, קצר, רק 3 ימים אבל משתלם. הרגשתי כל כך שייך. לא שייך מהסוג הזה של "אין לי חברים, אני לא יודע מה לעשות, אבל שם מצאתי את הייעוד שלי" אלא שייך במובן של אני נורא מתחבר לזה. המשמעת הצבאית, החוקים, הנהלים, העמידה בזמנים, האוכל, הפקודות, הכל הרגיש לי מאוד טבעי ומאוד זורם. אני חושב שאני אוהב את הצבא. הקפצות, ללכת לישון בשעה מסויימת ולהתעלם מהעובדה שהמפקדת עדיין נמצאת באוהל ומשגיחה שלא נצייץ, לראות את כולם מתלוננים על כמה שזה רע וחמור ואני רק מסתובב עם פנים רגועות וממש לא מרגיש רע עם כל מה שהולך סביבי. כן, אני אסתדר מצויין בצבא. אני לא הולך לקרבי, ממש לא, ההחלטה הזאת עדיין לא השתנתה, קרבי זה מסוכן מדי, אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה, אני מאמין שיש לי עתיד אחרי הצבא ולמות בקרב זה לא הייעוד שלי. אני גם לא רוצה שהמשפחה שלי תסבול ככה. אבל</div>Wed, 07 Oct 2009 00:17:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11298478http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11298478http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11297014<div align="right" dir="rtl">אחלה שיר של קרן פלס, לא זוכר את כל המילים בו אז אני לא ארשום אותם פה. אני מיואש, ממש מיואש. ניסיתי לחפש עכשיו במשך כמעט שעה תווים ולא מצאתי אותם, אני לא מצליח לעשות את שיעורי הבית שלי שוב פעם. אין היגיון בלהיות כל כך מפוזר, אבל כזה אני. אני לא רוצה להאשים את הפרעת הקשב שיש לי בזה או את הדיסגרפיה או כל דבר אחר כי זה תירוץ, זה מרגיש לי שזה ממש תירוץ. אבל כל אלו הם דברים שהם חלק ממני, ככה שאם אני מאשים אותם אני מאשים את עצמי, לא משנה מה אני אעשה אני עדיין לא מצליח. אין למי לפנות לעזרה, אין עם מי לדבר, כל האנשים שיבואו עכשיו ויגידו "יש לאן לפנות, יש לאן לדבר, יש עוד אנשים" לא נמצאים במצב שלי. מאוד קל להגיד "אתה תמיד יכול לפנות אליי אם אתה צריך משהו" ואחר כך לא לעשות כלום, כי הנה עכשיו אני נמצא במצב כזה. כמו כל פעם, אני צריך עזרה בהכנת שיעורי הבית במתמטיקה, מי יעזור לי? אף אחד. זה כבר לא משנה מי אשם במה או למה זה קורה ככה, אני רוצה תוצאות, אני רוצה לדעת מה אני הולך לעשות בקשר לזה, דיבורים שמעתי מכל כיוון, אני רוצה לדעת מה הולך להיות אצלי. זה לא עניין של בדידות וזה לא</div>Tue, 06 Oct 2009 15:19:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11297014http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11297014http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11181200<div align="right" dir="rtl">אני לא יודע אם אפשר לסכם את החופש שלי בתור דבר טוב או לא.... הכרתי מישהי שאני ממש מחבב, אפילו התנשקנו. הצלחתי לישות כמה וכמה עידכונים פה בבלוג אבל זה אף פעם לא היה בתיכנון אז זה לא הישג. היה את כל הדברים שרשמתי עליהם שם שהצלחתי לעשות. אבל מה זה שווה? אני עזבתי את החברה הכי טובה שלי, לא הספקתי לנגן כמו שרציתי, לא סיימתי את שיעורי הבית, נאלצתי לפרוש מהטניס. ומה אני יכול להגיד להגנתי? שאני עבדתי כמו חמור בחופש, שהייתי חייב להרוויח מספיק כסף בשביל ששנה הבאה אני אוכל להמשיך לנגן? לאף אחד לא אכפת, לאף אחד לא אכפת מהבעיות הכספיות שלי, הבעיות האישיות שלי. בגלל זה גם אין פה אך אחד, כי גם אני לא יכול להקשיב לכל כך הרבה פוסטים של בכיות ותחנונים. זה מגעיל. זה מעצבן. אבל זה עוזר לי, אם זה מה שצריך, זה מה שיהיה, אני אוציא את הכל פה, את כל החרא, רק כדי שאני לא אצטרך להוציא אותו בחיים האמיתיים. אני לא ארחיב פה על למה עזבתי את החברה הכי טובה שהייתה לי, אני רק אומר שאני לא פתטי. כשמישהי בוחרת שלא לדבר איתי במשך שבועיים אני מבין מסרים ממש טוב. יש לי המוןבחורות אחרות, היו לי גם לפני כן ב</div>Sun, 23 Aug 2009 07:23:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11181200http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11181200http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11171786<div align="right" dir="rtl">אני חולה על השיר Saving Us של Serj Tankian. בכלל, כל השירים האלו שגורמים לי להרגיש חיי ומלא באדרנלין פשוט סוחפים אותי. כולכם מכירים את הסוג. שירים עם כמה גיטרות, תופים וזמר שזה לא נחשב לרוק כבד אלא לרוק טוב ומקפיץ.... לאחרונה הוא זה שמקפיץ לי את האדרנלין. הוא מהלהקה SYSTEM OF A DOWN, אולי עליהם שמעתם. אני בנאדם של מוזיקה, הרבה אנשים חיים באשליה שאם אתה מנגן על סקסופון אתה אוהב רק ג'אז, בלוז וסווינג. צאו מהאשליה. יש מקום וזמן לכל שיר, ובנסיעת אופניים למשל בשיא המהירות בירידה אני לא אעדיף לשמוע ג'אז על פני רוק. ג'אז, בלז וסווינג - מתאים לנסיעות שקטות, כשאתה יכול אשכרה להקשיב למשהו. לזמן רגוע. רוק - אופניים, פעילות ספורט, כל דבר שאתה צריך בשביל להעיר אותך, להקפיץ אותך, זה עוזר מאוד. גם לדיכאונות המוזיקה עזרה לי מאוד, כשאני מבואס לגמרי ממשהו לשמוע איזה מישהו אחר מדבר על משהו עצוב אחר עוזר. לא יודע איך, לא יודע למה, פשוט עוזר. להגיד שאני לא יודע על מה הם מדברים בכל השירי רוק האלו והסוגים האחרים באנגלית יהיה שקר, סורי, אני יכול להיות במצב של כמעט התאבדות ובמצב של סוטול מאושר</div>Thu, 20 Aug 2009 00:59:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11171786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11171786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11141303<div align="right" dir="rtl">אני די בטוח שזה הפוסט האחרון ברצף, ההורים בדרך חזרה מירושלים [סיפור ארוך ולא כל כך מעניין], בשנייה שהם ייכנסו דרך הדלת אני אסיים ולא אכתוב עד שאהיה שוב לבד. קצת מוזר שאני אכתוב עכשיו על מה שהפסדתי בחופש כי החופש לא נגמר.....אבל בשבילי זה כל הזמן נראה שהוא נגמר, פשוט אין זמן. לא יצאתי לשני הקורסים שכל כך רציתי, לאחד לא התקבלתי להדריך פשוט (לא כזה הדאיג אותי) ולאחד לא היה לי כסף, הייתי צריך לעבוד בקייטנה ולא היה לי כסף אליו, אכלתי את הלב מזה, ראיתי תמונות ובאמת שנשברתי, אשכרה לא נרדמתי לפחות לילה אחד כי חשבתי על כמה שזה מבאס. אולי אני מגזים, אבל בעיניי לעשות קורס שנה אחרי זה מאוד מבאס, לעשות את זה עם אנשים הרבה יותר קטנים ממני, שאני לא מכיר, לתת לאנשים בגיל שלי ואפילו קטנים ממני להדריך אותי. לא אהבתי את זה, ממש לא אהבתי את זה. הרגשתי שאני מחוץ לעסק, שכולם מתקדמים ואז אני לא. אבל אז דיברתי עם מישהי בגיל שלי שאני מכיר ומעריך, שיחה קצרה, היא רק אמרה לי שגם היא וגם חברה של שנינו יהיו בקורס שנה הבאה ביחד איתי וזה פתר לי את כל הבעיות. לדעת שיש מישהו איתי. לא ניגנתי מספיק, כל כך אנ</div>Sun, 09 Aug 2009 22:58:00 +0200doronelz@walla.com (Just Doron)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=589614&blogcode=11141303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=589614&blog=11141303