http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617heCopyright 2026 זו עם החיוך. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=14093032<div align="right" dir="rtl">בלילות נוצרים רגעים של בדידות בלתי מוסברת, כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שוקעת במחשבות בעיקר על הדרך בה אני מתמודדת עם הבחירות שלי. אני מנהלת מערכת יחסים מדהימה כבר מעל חצי שנה עם בחורה שלא האמנתי שאצליח להגיע לרמה של רגש מהסוג הזה. הקושי בלנהל זוגיות כ"כ צמודה, קרובה, אינטימית וחשופה לבין שגרת החיים היא ממש לנהל חיים של מישהו אחר. וזה לא פשוט כל העמדת פנים המתמשכת הזו. ואלה בדיוק רגעי הבדידות שאני מרגישה, הקושי להבין שאין מישהו שבאמת מכיר אותך, ואוהב אותך בדיוק כפי שאתה, עם הבחירות שלך. ההבנה שהסבירות שההורים שלי יוכלו להכיל קשר מהסוג הזה היא אפסית - וכבר נוכחתי לדעת ולא פחות להרגיש זאת. המחשבות על דרכים ופתרונות כדי שאוכל לחיות חיים שאני שלמה עם הבחירות שלי פשוט מתסכלים... זה מין מעגל שלא נגמר, כמו חתול שמנסה לתפוס את הזנב של עצמו, המעגל הזה נמשך מעל ל- 8 שנים. ואני עייפה ומותשת ומייחלת ליום שבו אמצא את הכוח לחיות עם עצמי בשלום. </div>Sun, 20 Apr 2014 22:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=14093032http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=14093032http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=14007881<div align="right" dir="rtl">כבר 5 שנים עברו מאותו יום נורא, 5 שנים שהאיש הזה הפך לאיש שחי בתוכי 5 שנים של פחד בלתי מוסבר 5 שנים של מצבי רוח לא צפויים 5 שנים של כאב מתמשך בא לי שתקום איזו אישה חזקה מתוכי שתצליח להתגבר על כל הפחדים שחיים בתוכי שתצליח לקום ולהתמודד, שתצליח להלחם בזיכרונות שתצליח לעמוד מול האיש הזה, באומץ. שתפסיק לדמיין את הפנים הרעות האלה שתפסיק להזות שכל אדם עם מבנה גוף דומה זה למעשה הוא. שתפסיק לחלום עליו, שתפסיק לחשוב על כולם ולא על עצמה.. אבל היא לא קיימה בתוכי האישה ההיא, רק אותו איש עם פנים רעות. והוא מצליח לשלוט עליי, מצליח לשלוט על מצב רוח שלי, על היום שלי על הפחדים והחלומות שלי. ובעצם, מצליח להרוס אותי באיטיות אלגנטית שכזאת. ואני כבר מותשת, ועייפה, וכל כך רוצה לדעת איך מתמודדים עם כל זה. איך מצליחים להתגבר אחרי כל השנים שחלפו. רגעי שבירה קטנים. וזה אחד מהם שהחלטתי "לתעד" או משהו דומה לזה. הסיוט הזה כבר בלתי נסבל בעיניי. היום לבן שלו נולד בן, ויש לו ברית. כל המשפחה שלי נכחה באירוע הזה, חוץ ממני לא מספיק שאני חוויתי את הדבר הנוראי הזה אני מרגישה גם מנודה מהמשפ</div>Fri, 03 Jan 2014 14:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=14007881http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=14007881http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13848608<div align="right" dir="rtl">היי יומן יקר, הרבה זמן לא ביקרתי פה. אני מרגישה שאני הולכת להשתגע, הלוואי והיית יכול לדבר או להגיב, או אפילו רק לתת סימן. אני עומדת בצומת דרכים גורלית בחיים. והשאלה הגדולה היא האם להמשיך במסלול הצבאי או לא. כבר הגעתי להחלטה, החלטתי שאני משתחררת הכל רץ לי בראש כמו סרט נע, סרט טוב אגב. ואז פתאום הגיע מר בחור, טייס, דווקא חתיך עם הצעה מפתה למדי. קבע, תפקידמאתגרבבסיס טוב, תוכנית לימודים ואופק שירות ארוך טווח, הכל מתחיל להתבלגן, מרגישה שזו החלטה משמעותית וחשוב לי להיות שלמה איתה. הלב אומר - תשתחררי, אבל משהו עוד משאיר אותי שם הנחישות של המר בחור גורמת לי להרהר ולא פעם, גם אחרי פעמיים שהוא קיבל תשובה שלילית הוא עדיין נחוש לגביי, שזה מחמיא כן? אבל מצליח לתסכל אותי בו בזמן. אז באתי לפה, באמת בתום לב כדי לקבל תשובות ניסיתי לכתוב על דף נק' לחיוב ולשלילה, ופתאום הכל נעלם לי ואז שהתאמצתי ראיתי יותר נק' לחיוב מאשר לשלילה וזה בילבל אותי עוד יותר. אני טוענת תמיד, שלא משנה מה אחרי שלוקחים החלטה צריך ללכת איתה עד הסוף. אני בחרתי שלא להישאר, עד שהמר בחור הגיע.</div>Sun, 14 Jul 2013 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13848608http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13848608http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13673040<div align="right" dir="rtl">-שלושה ימים לפני- הבטן מתהפכת והופכת לכואבת, הידיים רועדות ללא שליטה המחשבות מתחברות והופכות לתסריט שנע הלוך ושוב.. הראש עסוק בלעוט את המחשבות הרעות לתא האחורי של הראש הלב עוד שנייה מקפץ מבית החזה. ולי, לי נראה שאלה תסמינים של לחץ. התאריך של הניתוח שאני חולמת עליו כמעט עשור קרוב מתמיד ואין שום דבר שמצליח לעצור או להאיץ את הזמן (וניסיתי) -יום לפני- מדהים איך כל הפנטזיות, השריטות, החוסר ביטחון הרצון העז והפחד שמנע ממני עד היום מתנקז לחודש שהפך לשבועות, לימים, לשעות.. הכל מתנקז לרגע אחד קטן. -יום הניתוח 8.2- קמתי שאננה במיוחד עם מצב רוח בלתי מוסבר, מלווה בשני ההורים המדהימים שלי לבית חולים. אווירה טובה סך הכל, כנראה שבשלב הזה עוד לא עיכלתי. מגיעה לבית חולים, פתאום נעתקה נשימתי. פתאום הכל נפל לי, והבנתי שזהו זה, זה היום. הבטתי סביבי מנסה להבין, מבולבלת, שואלת הרבה שאלות. הכל רץ מהר מידי, הרדימו אותי, לא הרגשתי הרבה. לא היה כאב כלל, אלא רק תחושה של זמן.. התעוררתי מהניתוח, קצת מבוהלת, תשושה. אבל משום מה - שמחה. איזו הקלה. אני אחריזה. ההחלמה מ</div>Thu, 14 Feb 2013 23:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13673040http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13673040http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13579244<div align="right" dir="rtl">קושי בלתי מוסבר בלכתוב, כל פעם מרכיבה עוד כמה אותיות, עוד משפט, מחברת ומוציאה הכל על דף . שוכבת במיטה מזמזת איזה שיר שנתקע בראש וגורם לי לדמיין את הפנים שלך. קצת דמעות שיורדות מהעיניים ומלטפות את הלחיים, קצת כאב. כאב של אהבה שלא חוויתי מעולם. אם רק הייתי מצליחה לכתוב כמו שהמחשבות שלי רצות, כנראה שהדף הזה היה מתמלא באותיות קטנות ולא ברורות. אורזת במזוודה גדולה כל זיכרון שיש לי ממך וממשיכה מכאן. אלפי שירים של אהבה, וזה לא נוגע.זה לא נוגע - עד שזה מגיע הייאוש תפס חלק מרכזי בחיים שלי. הניסיונות להשתלט על הדבר הזה שנקרא &ndash; הלב שלי. הקרב בין הראש הבריא לרגש המכאיב אינו פוסק. תת ההכרה שלי, הוא צוחק עליי. "תספגי ילדה, תספגי" הוא מהדהד לי. הלב שלך משתולל מכאב, לא נשאר עוד הרבה מקום. כל הרגשות שהיו התנפצו לי בפנים. הלב שהיה מלא רגשות התמלא בחלל. חלל עצום. אני הוזה שאני צועקת מהר גבוה ומרוחק, ואני צועקת, צועקת עד כמה שהגרון בגוף הקטן שלי יכול, אבל אין שם אף אחד, אלא רק ההד, שחוזר אליי, וממחיש את הבדידות הזאת. העצב והבדידות, הם מתורגלים כבר, מתורגלים להתח</div>Tue, 04 Dec 2012 22:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13579244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13579244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13490099<div align="right" dir="rtl">אפשר לצלם את העיניים שלך? אנחה לא ברורה יוצאת מפי, תקופה של תובנות. קניתי מצלמה כדי להבין יותר טוב את העולם. כדי לתעד, לשקף, להבין, להכיל, ועוד הרבה פעלים נוספים. עד כאן.</div>Tue, 02 Oct 2012 14:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13490099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13490099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13451408<div align="right" dir="rtl">היום, ממש לפני שעה זה קרה. אחרי 5 חודשים שאני והאקס האגדי ביחד לאחר 21 שנים זה קרה. אני אפילו לא יודעת איך אני מרגישה עם זה. אני לא שלמה עם זה וההרגשה הזו מתסכלת. קוראת את הכותרת, מגלגלת למטה ולמעלה.. ושוב פעם, חוזרת לכותרת, ושוב פעם יורדת לסוף העמוד. ואז חוזרת..כן. לא מאמינה שהכותרת הזו הגיעה. הייתי בסערה כזאת והוא לא ידע איך לקבל את זה. מרגישה שאיבדתי את התמימות. כמה פחדתי מההרגשה הזו. קצת דמעות זולגות.. אבל אני יודעת שזה היה צריך לקרות. </div>Thu, 06 Sep 2012 20:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13451408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13451408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13443918<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על החיים, סוג של ניסיון לנתח את הדברים שנראים לנו כ"כ ברורים. לשבת ולחשוב על הדברים הכי פשוטים בחיי היום יום. נסו להזיז את האצבעות שלכם..זה נראה לכם ברור? היכולת שלכם להאזין לשירים, האם פעם חשבתם על זה? היכולת להביט על פלאי העולם, הטבע, החיות, הצמחים, על אנשים... היכולת לרוץ, לעשות ספורט, לפרוק אנרגיות היכולת לחבק, כמה פשוט זה נשמע. היכולת לחשוף את השיניים ולחייך, כמה כוח יש לחיוך הזה ההבנה שיש לי בית. כן בית.. ההבנה שזכיתי בהורים שאוהבים אותי ודואגים לי כ"כ. ההבנה שיש לי אחים מדהימים ותומכים. ההבנה שאנחנו בריאים, בריאות..כמה חשיבות יש למושג הזה מעטים האנשים שמבינים כמה אושר יש להם, מעטים האנשים שעוצרים רגע את הטירוף של החיים ורואים במה הם זכו. השגרה גורמת להרגל, הרגל הופך את הכל למובן מאליו. אני לא רוצה להתרגל. אני רוצה להעריך. להביט בפשטות על החיים שלי, להבין כמה אושר יש בהם. אני מאושרת בחלקי. לא רוצה יותר. לא חסר לי דבר. לפתוח את העיניים בבוקר, כל השאר זה בונוס היכולת לחייך, איזה דבר מדהים. אז אני מחייכת. ומאושרת. יותר</div>Sat, 01 Sep 2012 13:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13443918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13443918http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13293117<div align="right" dir="rtl">לשבת מול המחשב שעות, לתת למחשבות להוביל את האצבעות, לבלוע את המילים, לנשוך את השפתיים, לתפוס את הראש, לדמוע בלי הקשר לכלום,לחייך חיוך עצוב, ופשוט להמשיך לשחק את המשחק..משחק החיים. הרגשה של בדידות כל הזמן אופפת מעליי, לא קל כשאין אף אחד קרוב, שהיחיד שמכיר אותי זה בעצם אני. התהליך של שלמות עצמית עם האני הזה ארוך ומייגע.. מידי פעם אפילו המשבר דופק בדלת, והבדידות, הוא כבר שכן, יש לו את כל המאפיינים הנדרשים, הוא מגיע רק שהוא צריך משהו, כמו לבקש סוכר או ביצים. בינינו, אני ממש לא אוהבת את השכן הזה. </div>Sat, 02 Jun 2012 01:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13293117http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13293117http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13280687<div align="right" dir="rtl">מאז הפרידה ממנה דיי השתנתי, נהייתי בן אדם בוגר יותר שכבר לא מחפש הרפתקאות. היו לי מספיק כאלה. התחלתי לצאת עם הרבה גברים, לא באמת קורה שם משהו, סתם להעביר את הזמן ולעלות קצת את האגו שלי, גם הוא צריך טפיחה מידי פעם. למרות שהיום אני במקום אחר, ולמרות שאני כבר פחות מסתכלת לכיוון של בנות, כל הנושא הזה עדיין מהדהד בי לעיתים קרובות, המחשבות על החוסר קבלה של ההורים, של אמא בעיקר, ברמה שכל נשיקה ממנה גורמת לי להיזכר בזה, וזה צובט בלב. אני כבר שנים מנסה להיות שלמה עם עצמי, ואני מודה שזה עדיין לא קרה. עוד לא השלמתי עם מי שאני וזה מקשה עליי מבחינה נפשית, אני מאוד סגורה, אני לא מדברת עם אף אחד על מה שבאמת עובר עליי, היא הייתה היחידה והיא כבר לא פה. אז הכל נשמר ביני לבין עצמי, אחרי ההרגל הזה שיש שם תמיד מישהו והוא פתאום כבר לא, הרבה יותר קשה להתמודד עם דברים. חשבתי לספר לאבא שלי על הקשר איתה, בעצם לספר לו שאני דו מינית. בעצם, אני בכלל לא יודעת מה אני. אמרים שכן אבל אני לא מסכימה עם זה. אני קצת מבולבלת האמת, ובדיוק על זה אני מדברת. זה יקל עליי ובכל זאת, אני רוצה להשלים כבר עם זה.</div>Sat, 26 May 2012 00:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו עם החיוך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=587617&blogcode=13280687http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=587617&blog=13280687