http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440בלוג לכל אחד ולאף אחדheCopyright 2026 little.wing. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13756882<div align="right" dir="rtl">סוף סוף הגעתי לרגע גורלי בחיים שלי, שבו אני עומדת בגבורה מול האמת, יציבה ולא מתנדנת, לא רועדת ולא מפחדת. פשוט מסתכלת עמוק בעיניים של מי שניצב מולי ואומרת לו את כל מה שאני חושבת. כשאני חושבת על זה, עוד לא היה לי רגע של "סגירת מעגל" שבו התעמתתי עם מישהו שהייתי בריב איתו/ הפסקתי לדבר איתו פתאום ע"י כך שניתקתי קשר בפתאומיות ובעיקרון, החלטתי שהוא לא קיים מבחינתי. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחלטתי להתמודד עם זה ולשפוך את כל מה שיושב לי על הלב, למרות מה שהצד השני הולך להרגיש (ממש ממש אבל ממש חרא). באופן אירוני למדיי, האקס שלי החליט לשלוח לי הודעה כדי ללבן את העניינים בינינו ימים ספורים אחרי שאני והחבר הנוכחי דיברנו על אקסים ושטויות בסגנון הזה. אבל השיחה הזאת פחות חשובה, יותר חשוב לי להסביר על ה"סגירת מעגל" עם האקס. זה הרגיש לי כל כך מאיים בהתחלה. אני מודה שכשראיתי את השם שלו צץ פתאום על מסך הפלאפון שלי, הלב שלי התחיל לדפוק יותר מהר והרגשתי קצת בחילה וצרבת. 'מה הוא רוצה עכשיו?' שאלתי את עצמי, אחרי שכבר כמה זמן לא דיברנו כי מחקתי אותו מהפייסבוק (סיפור טראגי בפניי עצמו). החלטתי שאינף</div>Thu, 25 Apr 2013 14:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13756882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13756882http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13747285<div align="right" dir="rtl">כרגע מתחוללת בתוכי סערה גדולה וקשה לי מאוד לתת לה שם כולל שיסכם יפה-יפה את מה שעובר עלי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא אולי ללקט בקושי כמה דברים שאני מרגישה מבלי להבין מה לעזאזל זה קשור עכשיו. בא לי לבכות ואני לא יודעת למה. אני מפחדת ממשהו, מהעתיד,אולי? כנראה. לא בטוח... אולי מפחדת ובוכה מהפחד. הכל יכול להיות. אני מרגישה כמו דג קטן בים סוער שנקלע למערבולת ענקית ולא יכול לצאת ממנה ויש סביבי כל כך הרבה...דגים (?) אחרים, עצמים אחרים, שנסחפים, שזורמים ורק אני מנסה לעמוד במקום. לא מצליחה לשלוט על מה שקורה לי לאור ההתרחשויות האחרונות בחיים שלי. הכל יוצא מכלל שליטה ולא עוזבת אותי במנוחה הידיעה שיכולתי למנוע מלהגיע למצב הזה מלכתחילה וזה אוכל אותי מבפנים, בביסים גדולים ומלאי אשמה. אוף, שמישהו יעשה שזה ייפסק.</div>Wed, 17 Apr 2013 13:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13747285http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13747285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13745064<div align="right" dir="rtl">שלומות. מוזר לי פתאום לחזור ולעדכן אחרי שנעלמתי לחמישה חודשים שבהם קרו לי המון דברים משמעותיים, אבל כשלא מרגישים צורך לשפוך דברים בבלוג אז בחייאת, לא צריך בכוח למצוא על מה לדבר, הלא כן? בכל מקרה, רוב הבלוג שלי (99.9%) ממנו נכתב בזמן התיכון והוא מן הסתם גם עוסק בנושא הזה רוב הזמן (כשלא בכיתי על מקומות אחרים ועל כמה שרע לי בהם) ואם נחזור לנושא, יצא לי היום לבקר בתיכון שלי שוב, במסגרת יום הזיכרון. הייתי לחוצה קצת אתמול, אני מודה. כל כך מלחיץ לחזור לאותם אנשים שבמשך ארבע שנים הדעה שלהם הייתה חשובה לי ועיצבה לי את האישיות (ואין לי מושג בדיוק למה). לא אהבתי את תקופת התיכון שלי כי הקבוצות שלנו בבית ספר היו נורא סגורות וזה כלל הרבה כללים וסטיגמות של 'אם את גרה בעיר הזאת ולא בעיר אחרת' או 'כמה כסף יש לך' וכו וכו' ואני לא השתייכתי לשתי הקטגוריות האלה יותר מדי. גם לא הייתי מהמתלהבים האלה שהשתתפו בכל הטקסים והחוגים אחרי הבית ספר, שהוציאו ראשונים רישיון ושתמיד שאפו להצטיין, פשוט לא. לא הרגשתי שייכת אליהם ולא רציתי להתשתף ולהרגיש שייכת. כשהגעתי היום על מדי חיל האוויר שלי, הרגשתי טוב עם עצמי</div>Mon, 15 Apr 2013 15:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13745064http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13745064http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13744433<div align="right" dir="rtl">נמאס לי שמזלזלים בי ובכל מה שאני אומרת תמיד. נמאס לי שכל פעם אחרי שאני עושה/אומרת/מייעצת/מורה צריך כאילו "לוודא" שזה באמת נכון כי לא סומכים על המילה שלי. נמאס לי שמתנהגים אליי כמו לילדה קטנה ולא מזיקה ש'יכולה לטעות' כמה שהיא רוצה כי היא...'קטנה' ו'ילדה'. נמאס לי שמזלזלים בי ובכל מה שאני תמיד עושה. נמאס לי שלא מאמינים לי שאני מתחייבת לדברים ואז, בסופו של דבר מורידים אותי מזה. נמאס לי להיות אני. נמאס. </div>Mon, 15 Apr 2013 00:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13744433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13744433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13519358<div align="right" dir="rtl">בא לי פשוט לחתוך מכולם </div>Sun, 21 Oct 2012 15:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13519358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13519358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13518694<div align="right" dir="rtl">נמאס לי לשחק משחקים וללכת על פי חוקי החברה הדפוקה שלנו, שממשיכה להכתיב אותם בצורה כל כך גרועה שאני מתפלאה שעדיין לא קם מישהו, איזה מהפכן ממש ממש אבל מ מ ש גדול שיחולל בה שינוי של ממש וישנה את הכל! נמאס מכל משחקי ההגדרות בין אנשים, השיפוטיות שלא במקומה והשמרנות. בואו נפנה מקום למשהו חדש- יותר פתוח ונטול משחקים כי וואלה? אם אף אחד עוד לא שם לב עד עכשיו אז הזמנים השתנו! למה תמיד חייבים להגדיר כל מערכת יחסים? למה כשאני יוצאת עם בן אדם שהכרתי חייבים לקרוא לזה בשם נורא זקן כמו 'דייט?' באותו רגע אני בעצמי עוד לא בטוחה מה אני רוצה מהבן אדם והוא כנראה גם נמצא באותו מצב והנה החברה- מעמידה אותנו בלחץ שבו במשך זמן נקוב (של כמה שעות) אנחנו צריכים לאמוד את הבן אדם שעומד מולנו ולשפוט אותו, ככה בלי בושה, מבלי לנסות להירגע ולהכיר אותו לעומק, כדי לדעת אם הוא אחד שאפשר להתחתן איתו/ללדת ילדים/להגשים פנטזיות מוזרות וכו' וכו'... למה? יצאתי עם בן אדם ועד עכשיו אני עדיין לא יודעת מה אנחנו כי לי נמאס ממשחקים. לא מחכה שהוא ישלח לי הודעה/יתקשר אלא עושה את זה בעצמי אם כל כך בא לי לדבר איתו והאמת? מאחו</div>Sat, 20 Oct 2012 22:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13518694http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13518694http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13517766<div align="right" dir="rtl">בחור 1 שנזכר בשלוש בלילה אחרי שבועיים להזמין אותי לסרט בחור 2 שנראה ממש בקטע ורוצה משהו מעבר לידידות אבל מזל מזל מזל שעשינו תיאום ציפיות שאני לא רוצה משהו רציני לעת עתה בחור 3 שיצאתי איתו שדווקא בינינו יש תיאום ציפיות מושלם והוא נחמד ונפגשנו שוב והיה נחמד אבל...שוב...רק 'נחמד'. נקודה לעצמי:יש מעבר ליופי חיצוני ותחומי עניין משותפים. ואני עדיין חושבת על המפקד... </div>Sat, 20 Oct 2012 14:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13517766http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13517766http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13514323<div align="right" dir="rtl">נראה לי שאני אוהבת להיות רווקה יותר מאשר בזוגיות, פשוט כי אני מרגישה יותר חופשייה ולא אשמה כשאני מדברת עם בנים ויוצא לי לפלרטט בלי כוונה. הכרתי בזמן ההפסקה עם האקס מישהו בבר שיצאתי אליו בדיוק עם חברה, כדי להטביע את יגוני באלכוהול כמיטב המסורת והחלפנו טלפונים והכל דיי זרם והיה לי נחמד (או שמא זה היה האלכוהול? הו קנואוס...). הסיטואציה הזאת שנקלעתי אליה מזכירה לי את אותו פרק בחברים שרוס בגד ברייצ'ל,כשהם היו בהפסקה והיא עדיין חשבה שזה בגידה. זה אחד הפרקים האהובים עליי בכל הסדרה הגאונית הזאת ומי ידע שזה יקרה לי גם בחיים האמיתיים? אני לא מתגאה בזה שכשהייתי בהפסקה הכרתי מישהו בעודי שיכורה מהתחת וקרה שהתמזמנו והגשמתי פנטזיה שלי שממש רציתי לעשות (חוף הים) כי חלק מהאנשים ששאלתי אומרים שזה בגידה ושנהגתי בפזיזות. מי יודע, אולי הם צודקים כי מה שבטוח- לא הרגשתי כזאת אשמה כשזה קרה. שוב...אולי האלכוהול שיחק כאן תפקיד מרכזי והכל אבל אם באמת היה לי מצפון (או לפחות אחד חזק) הייתי אמורה להרגיש לפחות סוג של אשמה... אוף,פרק ארור של חברים. ידעתי שלא הייתי אמורה לתמוך ברוס (רק בגלל שזה רוס3&gt;) בתוך כל</div>Wed, 17 Oct 2012 23:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13514323http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13514323http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13513497<div align="right" dir="rtl">שלום שלום, חיי הרווקות מזמן לא התראינו</div>Wed, 17 Oct 2012 16:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13513497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13513497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13497296<div align="right" dir="rtl">העיניים נפוחות מרוב דמעות, הראש כואב והלב פשוט מרוסק. לפני שני פוסטים כתבתי שאני כנראה מאוהבת בא' ונראה לי שמאז נפקחו לי העיניים למציאות וסוף סוף הפסקתי להכחיש לעצמי את מה שבתוך תוכי ידעתי שנכון ולא רציתי להאמין- אני רוצה להיפרד מחבר שלי. מאז שכתבתי את הפוסט הזה התחלתי לחשוב על מיליון ואחד דרכים להיפרד ממנו וחשבתי שפחות או יותר אני מוכנה. רציתי להגיד לו 'שמע, אני מאוהבת במישהו אחר', או 'שמע...הקשר שלנו לא מלהיב אותי יותר' ובראש שלי זה באמת נשמע מושלם. החלטתי להתקשר אליו ולהגיד לו את זה אחרי שהוא ישאל אותי 'למה אני כזאת בדכאון בזמן האחרון' אבל ברגע האחרון לא יכולתי לדבר, פשוט נאלמתי ולא ידעתי מה להגיד. אחרי שהשיחה הזאת הסתיימה החלטנו להיפגש היום ואז החלטתי שאני חייבת איכשהו לדחוף את זה לשיחה. אתמול הוא הזמין אותי לצאת עם חברים שלו למסיבה ולא הלכתי. העדפתי להישאר בבית ולהתבודד ככה שכשהגעתי אליו הוא מיד שאל אותי למה לא באתי ומה קרה לי. כל הסיבות שהרצתי לעצמי בראש ביומיים האחרונים לא יכלו להיאמר בקול רם בנוכחתו ובמקום זה עצמתי עיניים, נתתי לדמעות לזלוג ואמרתי את מה שבאמת הרגשתי בא</div>Sat, 06 Oct 2012 23:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (little.wing)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585440&blogcode=13497296http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585440&blog=13497296