http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269וכשהחשכה מתחילה לרדת, השמש נמצאת כבר מתחת לקו המים... המחשבות שלי צצות אחרי יום מטורף והעצב גם הוא מראה את פניו.heCopyright 2026 אֲנִי הָאֲמִתִּית.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/69/42/58/584269/misc/16479316.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10196202<div align="right" dir="rtl">סיימתי טירונות - היה חווייתי ביותר. וגם סיימתי קורס. (: כן, הזמן טס ועוד ארבעה ימים אני איהיה חודשיים בצבא, אולי זה לא כ"כ הרבה, אבל בשבילי זה מרגיש שהזמן לא עומד. לפני יומיים סיימתי קורס בבה"ד 6 והיה חווייתי ודיי נחמד. היה לי מפקד מקסים שאני לא אשכח בחיים ;) ויש לי את הטלפון שלו, אני עוד אשתמש בו חחח... היום נסעתי לבסיס חדש והוא ממש רחוק לי מהבית. אני רוצה שיהיה לי קרוב לבית ואני מכירה בסיס שהוא קרוב לי. אבל כבר רק ביום ראשון אני אצטרך לדבר עם המ.פ שלי... רציתי כבר היום לעשות להם בלאגנים אבל המ.פ לא היה והוא יהיה רק בראשון. בקיצור, עידכון קצרצר. ;)</div>Thu, 20 Nov 2008 18:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10196202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10196202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10112183<div align="right" dir="rtl">סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. - טוב יותר? - רע יותר? - לא יודעת מה יותר. משהו אחר. כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל, כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל, כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה, רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר, כל חלום משומש מחליפים באחר. כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה, כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה. כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. כשהסרט נגמר החיים מתחילים, הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים. כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר. כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. - טוב יותר? רע יותר? - לא יודעת מה יותר. משהו אחר. אתמול, באופן רשמי למדי, סיימתי את הטירונות. החזרנו את מדי ב' (מדי עבודה בבסיס בלבד), את האפודים, הקסדות, הכובעים המכוערים שהיו עלינו, איך לא - המיימיות. היו לנו פה ושם הכנות לטקס ההשבעה. בגלל שזה היה השבוע האחרון, אז הייתי בבסיס שבוע שלם. טקס ההשבעה היה דיי מרגש, צילמו אותנו וכו'. היו כמה פאדיחות שקרו, קראו בשם של ילדה אחת מהמחלקה שלנו, היא רצה לעבר המ.מ (מפקדת מחלקה) כדי להשבע בפניה ונתנו לה</div>Fri, 31 Oct 2008 08:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10112183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10112183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10088293<div align="right" dir="rtl">אמא שלי התחתנה עם בן-זוגה הראשון ומהנישואים האלה נולד אחי. לאחר שנתיים אמא שלי נכנסה שוב פעם להריון והיא ילדה את אחותי. שניהם נולדו באוגוסט: הוא בסוף אוגוסט, היא בתחילתו. (היא אריה, הוא מזל בתולה. ) במהלך השנים האלה אמא שלי ובן-זוגה לא הסתדרו, הוא היה עושה הרבה בלאגנים ואמא שלי היא אישה מאוד רצינית והיא לא יכלה לסבול את זה הרבה. כך שלאחר כמה זמן הם ניפרדו. בזמן הזה הילדים גדלו, אחותי הייתה בת 8 ואחי היה בן 10. הוא לא אהב את אחי (אבסורדי, זה אבא...), הוא היה מרביץ לו וכשאמא שלי ראתה זאת פעם ראשונה, היא לא נתנה לו להתקרב לאחי והבן-זוג לא היה מתקרב לאמא שלי, כי הוא היה פוחד ממנה... אז אחי היה מסתתר מאחורי אמא והוא היה אומר לאחי: "אתה עוד תצא מאחורי אמא". זה מעיד עד כמה שהיא אישה חזקה. באחותי הוא אף-פעם לא נגע, הוא לא היה מרביץ לה ואפילו דיי מחבב אותה (שוב פעם אבסורד). כך שלגביה לא היו בעיות של מכות. הגירושים התבצעו והיה פחות או יותר נחת. אחותי ואחי היו יוצאים לשכונה לשחק עם החברים שלהם ופעם הם פגשו שם איש שהיה עובד על טרקטור. האיש הזה היה לוקח אותם ומושיב אותם על הטרקטור</div>Sat, 25 Oct 2008 09:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10088293http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10088293http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10062541<div align="right" dir="rtl"> ריח גרגרי קפה קובאני, בוקר שטוף צבעים קרים והמדרכות הכהות מבשרות יום נוסף בעולם הרציונלי. קוראסונים של בתי מאפה, כיכרות לחם ונשים יפות. <P class=MsoNoSpacing dir=rtl style="MARGIN: 0in 0in 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embe</div>Mon, 20 Oct 2008 10:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10062541http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10062541http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10051399<div align="right" dir="rtl">ביום שלישי כשהגעתי לבסיס חזרה, הגעתי באופטימיות יותר מכל הפעם שבאתי לבסיס, הרבה פעמים הייתי מגיעה בדיכאון. הפעם החזקתי את עצמי בידיים. בהמשך היום הלכנו להביא את הנשקים שלנו, לקחנו ואז ירדנו לעבר המטווחים. התיישבנו עם הנשקים והמפקדות דיברו איתנו, פתאום באמצע השיחה אנחנו שמענו יריות... האמת שכולנו נלחצנו כי בסך-הכל לא כל יום אנחנו שומעים מישהו יורה. אלה היו מחלקות אחרות שירו וזה היה קצת מוזר בשבילי ואני בטוחה בשביל אחרות גם. התקדמנו לעבר המטווחים כשהגיע התור שלנו, חילקו אותנו לקבוצות... לא בדיוק הבנתי באיזו קבוצה אני כי כל העיניין קצת בילבל אותי והמפקדת שלי קצת התעצבנה אליי אבל בסוף נדחפתי לקבוצה אחרת. :) נכנסתי למקום שבו טווחים וחיכיתי עד שאחרים טווחו, כמובן שהייתי עם אטמי אוזניים אבל היריות של אחרים היו קצת מלחיצות והכדורים יצאו מהנשק כאילו כך אמור להיות. היה לי קצת מוזר. כשהגיע הזמן שלי לירות, המפקדת קראה לי (אני מחבבת אותה) והיא דיברה איתי לפני הירי, איך אני מרגישה וכו' והיה ממש נחמד לדבר איתה. היא שאלה אותי האם אני בלחץ, אמרתי לה שאני לא, היא דיי הופתעה ושאלה האם כבר יריתי</div>Sat, 18 Oct 2008 09:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10051399http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10051399http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10031171<div align="right" dir="rtl">המדים נופלים מעליך ואני מרגישה כ"כ טוב רוצה לבוא מאחוריך ולחבק אוֹתָךְ קרוב את יפה, את זוהרת ואני חושקת בָּךְ אני מסתכלת בעינייך ורואה אותי אִתָּךְ. אני חושקת בך וכנראה שגם את בי, כי כל התשוקה שבוערת פה היא לא רק מצידי. אני מלטפת את פנייך החלקות את עינייך,הכה יפות... אני מרימה קלות את ראשך ונושקת לשפתיך. השפתיים שֶׁלָּךְ רכות ואיני יכולה להמשיך לצפות. אני מובילה אותך לחדרי סוגרת את הדלת ושם הכל כבר סודי. ;) שבוע טוב. ***עריכה 19:06: אני וחברה יצאנו לחוף, ואז ניגש אלינו איש דתי ובידו ארבעת המינים. הוא שאל אותנו האם אנחנו יהודיות, אמרנו שכן ... הוא נתן לי ולחברה שלי לומר ברכה (חזרנו אחריו) ולהחזיק את ארבעת המינים. זה היה דיי הזוי חח, אבל גם נחמד.*** בבסיס, נתראה יום שישי. :)</div>Tue, 14 Oct 2008 10:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10031171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10031171http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10014542<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שכשאנשים מתחילים מערכת יחסים, הכל צריך להתחיל בראש. כלומר, בהתחלה בלי כל העיניין של הסקס... כי זה אמור להגיע בהמשך. כלומר, הסקס הוא לא הבסיס. אתמול מישהו אמר לי ההפך. אני לא מסכימה עם זה. כוון שאם הבסיס של מערכת היחסים היה סקס, למה יש מערכות יחסים? מערכות יחסים דורשות מעבר לסקס, וכשזה רק סקס זאת כבר לא מערכת יחסים... אלא סתם - להינות לרגע אבל אחרי זה להרגיש ריק. ומה אתם חושבים?</div>Sat, 11 Oct 2008 08:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10014542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10014542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10003552<div align="right" dir="rtl">ואת מתחילה דרך אחרת, דרך חדשה. אמרו לך לנשום עמוק כדי לקחת מספיק אוויר שיהיה לך להרבה זמן. את יוצאת בהרבה חששות והולכת למקום שאת לא באמת מכירה. את מגיעה והמקום זר לחלוטין, אנשים שונים מסתובבים סביבך, את חוששת ורוצה לחזור. אך לך אין כבר דרך חזרה. האוויר הרב שנשמת, דוחף אותך קדימה ולא נותן לך לסגת. האוויר הואכמו רוח חזקה דוחפת אותך קדימה ולא מרפה ממך, את מתחננת, אך את כבר לבד ואת רחוקה. אמרו לך לקחת איתך הרבה אומץ וביטחון, אך אינךמבינה כיצד ניתן לעשות זאת בסיטואציה זו. אט-אט את מתרגלת לסביבה, את מבינה שאין לך ברירהאחרת, הדחיפות של הרוח יותר מידי חזקות ואת מפסיקה להלחם. ואת זורמת... עם חייך החדשים. קטע שהייתי חייבת לרשום. זה מה שקורה לי בזמן האחרון... אני מרגישה שאני כ"כ התגברתי ואני בטוחה שאני עוד אעבור אלף ואחד שינויים בחיי, אבל אני גאה בעצמי שאני מחזיקה מעמד בצבא למרות כל הקושי. לא קל, אבל טוב, כן, זה טוב... אנשים חדשים, חלקם התחברתי יותר... חלקם פחות... מדהימים, פחות מדהימים. תודה לך רוח שאת דוחפת אותי קדימה ולא נותנת לי להשאר במקום אחד. שיהיה לכ</div>Wed, 08 Oct 2008 17:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10003552http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10003552http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10001820<div align="right" dir="rtl">את רצה הביתה מטירוף מתמשך, לאבד את עצמך לרגליו את רצה הביתה, להשיב את עצמך לעצמך מנשימות אהבה את רצה הביתה, אל החום המוכר מעוד יום מנוכר הביתה הביתה, אל השקט שלך ששומר אותך... סיפורי צבא. ביום חמישי בבוקר קמתי בשעה 5, אירגנתי את הדברים האחרונים ויצאתי לתחנת אוטובוס שנמצא מול הבית שלי. האוטובוס הגיע ואני התיישבתי עליו בעודי מסתכלת על הבית וכבר מתגעגעת לשם. האוטובוס הסיע אותי ועוד רבים לתחנת רכבת ואנשים ביקשו מהנהג שיעצור להם קרוב יותר כי הם כבר היו מאחרים לרכבת, שזאת הייתה בעצם גם הרכבת שלי. נלחצתי והתפללתי שאני אספיק כי אם לא - הייתי מסתבכת ובגדול. הצבא הוא לא קל ואני יצאתי מהבית בידיעה שאני הולכת פעם ראשונה בחיי לסגור שבת, כלומר - שבוע שלם. הדמעות היו בעיניים אבל אני החזקתי את עצמי ואני אמרתי שאני אעבור את זה, כי גם אני לא לבד. נסעתי שעה וחצי ברכבת וסוף-סוף הגעתי לבסיס. יום חמישי היה עמוס, דיברנו איתנו, טירטרו אותנו מפה לשם... היינו צריכים לעשות שלשות, טורים, רבעיות לחדר האוכל, מצבות...כן, מצבות. זה אולי נשמע נורא 'מצב"ה' כמו של מתים, אבל זאת בעצם רשימה של כמות כללית של</div>Wed, 08 Oct 2008 11:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=10001820http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=10001820http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=9965166<div align="right" dir="rtl">לעיתים אני מרגישה שאני כישלון. הביטחון העצמי שלי נמצא בריצפה וצריך לגרד אותו משם. הרגשה כזאת כאילו טרקטור דרס אותו. כאשר אני מתחילה תקופה חדשה יש בי מלא ציפיות ואני רוצה להצליח אבל אח"כ אני מתחילה להכנס לשיגרה ואין כ"כ הרבה ציפיות. או שאני מתחילה להיכשל כל פעם מחדש וזה כמובן גם מוריד את המוטיבציה. התחלתי את הצבא ואני חושבת לעצמי שזאת תקופה חדשה וזאת האמת לאמיתה, אבל אחרי-זה נכנסים לשיגרה וגם זה הופך להיות בנאלי. הכרתי בנות מקסימות והן מעודדות אותי ואני אותן וזה מחזק מאוד. כנראה מיום ראשון יתחילו להיות לנו שיעורים על נשק ושיעורים על עודדברים שרלוונטיים לטירונות, אני מלאת מוטיבציה להשתתף בשיעורים ולהוציא ציונים טובים במבחנים אבל מצד שני אני בספק שאני אשתתף הרבה. כשהמפקדות מבקשות מתנדבים אני לא מרימה יד מסיבה אחת פשוטה: *אני לא יודעת מה הם יתנו לי לעשות ואולי זה יהיה קשה - ואז נידפקתי. לפני כמה ימים קיבלנו ציוני בגרות. חלק מהבגרויות היו בסדר גמור ובגרות אחת מהבגרויות הייתה על הפנים - אזרחות. אחרי הצבא אני משפרת את זה. אני חייבת לשבת וללמוד. אין מצב שאני משאירה את המקצוע הזה כ</div>Tue, 30 Sep 2008 15:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֲנִי הָאֲמִתִּית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=584269&blogcode=9965166http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=584269&blog=9965166