http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086''...וכבר הרבה זמן חשבתי שאתה לא תמצא פיתרון לעיניין. כנראה טעיתי, הלילה היה ממדהים!! ''heCopyright 2026 איפה הילדה?. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086http://img211.imageshack.us/img211/1198/dsc00404zj3.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=11481870<div align="right" dir="rtl">'' להסתכל לעולם בעיניים להבין שהוא גדול ולדעת שהוא קטן. '' שיגרה שיש עליה יותר דיבורים ממה שמגיע לה, כזו גדולה, כזו שונה, לאן נכנסנו? כולנו יחד, בכור היתוך מדהים שכזה, גדול במימדיו, משונה בתכליתו. כל אחד, עם העבר שלו, עם הטיול שלו והחברים שלו והבילויים שלו והמשפחה שלו וההתרסקויות שלו והבן זוג שלו והריבים שלו כולנו נמצאים באותו מקום. המקום בו העבר והעתיד נמחקים, נשארים כפנטזיה מתוקה, סופרים את הימים כדי שיעברו אך לא רוצים לגדול. ליפול לתוך מקום עם 20 אנשים שלמדו בבית ספר אחר, בעיר אחרת, גדלו על משקאות שונים וברים שונים, אוהבים מוזיקה שונה וחוש הומור שונה, לא תמיד מחייכים מאותם דברים, לא חושבים על אותם דברים. כשכל זה ייגמר, הבניין הזה יהווה אך ורק זיכרון אשר יהפוך למתוק, לאט לאט מספרי הטלפון יימחקו ונלך למסלולים שונים. זה המקום היחיד, פרט למשפחה, בו לא בחרתי בעצמי את האנשים שאני רוצה סביבי. לא רוצה לחשוב אם הייתי כולה להתחיל הכל אחרת, המצב הוא כמו שהוא ואני יכולה רק לשפר אותו. לאן שייקח אותי הגורל - לשם אני יילך. מנסה לזכור שבסופו של דבר הכל ייגמר. .</div>Sat, 26 Dec 2009 00:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=11481870http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=11481870http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=11223689<div align="right" dir="rtl">זה מעבר למדהים ומוזר, כמה דברים משתנים עם הזמן. -בסיס רחוק. -הרבה בבסיס. -קצת בבית. -אחרי הצבא לעזוב. - יש משהו מקסים בלהיות עירומה בחדר הקטן הזה, בחוץ יש שקט, נקייה כאילו שבועיים לא התרחצתי, מנקה לאט את הפנים כאילו הן עכשיו יצאו מהבטן של אמא, יורדת למטה ונמקה את האוזניים כאילו עכשיו אני שומעת ברור יותר, נכנסת בין הסדינים כאילו הם חיכו לחבקאותי שבועיים שלמים, כאילו הכרית התאימה עצמה לראש והשמיכה אוהבת את החיבוק שלי. וזה לא שאין את החדר הזה- הוא פשוט ממש גדול, אני עם מגבת ויש המון רעש, בפנים ובחוץ. וזה לא שלא התרחצי שבועיים או לא ניקיתי את הפנים או את האוזניים. וזה לא שאין שם מיטה שרגילה אל הגוף שלי, או כרית שמקבלת כל לילה את הראש שלי, או שמיכה שלא מקבלת חיבוק בלילה. זה פשוט שונה ואחרת. - פנים חדשות אל תוך עולם מורכב ומגובש, חיוכים וצחוקים שקצת לא מובנים, מבטים ועבודה שאני עוד לא מבינה. כניסה למקום שלא רגיל לצורה שלי ועוד אין כל כך מקום שבנוי לגוף שלי, ולחיוך שלי, ולצחוק שלי ולמבטים שלי... הולכת להיות תקופה לא קלה עם עליות ומורדות כאחד שתתבטא על הרבה פנים בחיים שלי, לא רק</div>Sun, 06 Sep 2009 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=11223689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=11223689http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10791716<div align="right" dir="rtl">יום בקו''ם רשמצ: כסף, פלאפון, סיגריות והרבה סבלנות. הרבה פחות מזעזע ממה שתיארו. אולי החלק היותר מייאש אבל היותר קל. שבוע קליטה רשמצ: תיק גדוש בבגדים, פלאפוןסגור, סיגריות סגורות, מוטיבציה והרבה סבלנות. יותר מדי תמונות חדשות בראש אבל הכל עניין של גישה. יום הזיכרון רשמצ: סיגריות, פלאפון, ראש מרוקן וטישו. היה לי כל כך חשוב להגיע ונזכרתי למה. יום העצמאות רשמצ: בגדי זרחים, חיוך, סיגריות, אלכוהול וחברים. פשוט בתקווה שתהיה זרימה טובה והמון המון כיף. סופ''ש רשמ''צ: כנ''ל. כנ''ל. שבוע חדש רשמ''צ: תיק מלא בגדים, פלאפון חצי פתוח, סיגריות חצי פתוחות והמון סבלנות. פשוט בתקווה שיעבור מהר. - ''חיילת עם פוטנציאל להצלחה גבוהה , מוטיבציה גבוהה'' פשוט לזכור שזה עוד קצת. ואז עוד קצת. ואז עוד הרבה. אבל זה ייגמר. מתגעגעת בעיקר. חסר לי בעיקר רגשות והתרגשויות. כואב לי מחדש לגלות כמה האנשים שאני מעריכה לא שווים את זה. צריכה לחיבוק רחב, דואג, אוהב ורוצה. האומנם?</div>Mon, 27 Apr 2009 21:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10791716http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10791716http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10767837<div align="right" dir="rtl">אחרי יותר מדי זמן ; הכל נגמר. התיק בהליכים להיות מוכן, השעה תהיה מוקדם מדי. מחשבות על להתרחק ועל מדים בעיקר. ויותר מדי סימני שאלה. עברו את זה הרבה לפני? לא מספק. להתראות עד הפעם הבאה. שתהיה קצת אחרת.</div>Mon, 20 Apr 2009 22:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10767837http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10767837http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10750243<div align="right" dir="rtl">נסעתי ממש מהר עם האוטו, התעלמתי מהכיכר למרות שאני מכירה את הדרך כל כך טוב, הגז נלחץ חזק יותר והמחוג של המהירות רק ממשיך ועולה. והאוטו, כמוני, לא היה מסוגל להכין את עצמו למדרגה גדולה שכזו במהירות גבוהה שכזו והחלק הימני עף כל כך חזק וסובב את האוטו אני חושבת של180 מעלות הוא הגיע, ונחת ממש הפוך מאיך שהוא התחיל את הנסיעה... לא זוכרת כמה סבלתי, אבל נזק כספי זה עשה. עכשיו אני בבית חולים והאוטו גם. שנינו מחכים עד שנבריא - יש לפנינו עוד חיים ארוכים וטובים. ולי יש שאלה אחת: יהיה למישהו חסר? ואם לא יהיה כתוב לי במסנג'ר שאני בבית חולים אחרי תאונה אכזרית? ואם הסטטוס שלי יישאר כפי שהיה עוד לפני הנסיעה באוטו? ואם אני פשוט לא אגיע לכמה מקומות רגיליים? וכמה אנשים יתבאסו על תשובות מאוחרות באינבוקס? ואם המסנג'ר שלי פשוט קרס כי אין מי שיחייה ויזין אותו? ואם להגיע לפלאפון מאוד קשה לי? ואם אף אחד עם תשובות לא נמצא בבית? אז פשוט החיים ממשיכים? אני מרותקת לכמה חודשים למיטה ואף אחד לא יודע, ואתם תמשיכו ללכת לצבא ולדבר על הצבא בסופשים, תמשיכו להנות ולשתות, תמשיכו לרקוד ולצחוק ואני אוכל רק לשמוע מוזיקה מדי</div>Thu, 16 Apr 2009 04:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10750243http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10750243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10700448<div align="right" dir="rtl">הסתיים לו עוד חודש והחודש שבפתח מסמל תקופה חדשה, שונה ומסתורית. הימים עוברים מהר מדי, הדקות רצות, לוח השנה מתמלא באיקסים ובלי שאני אשים לב אני אהיה על מדים מעבר לדלת הבית. זו הייתה תקופה שמלאה בדברים, בחוויות, ברגשות, בסיפורים, בצחוקים, בניסיונות, בתשוקה, בחיוכים, בעצבים, בעצב והיא ממש בקיצה. הסופשבוע הזה הראה לי סופית לפני הגיוס מיהאנשים שהכי קורבים אלי וכמה אני יכולה לתת. איך לקחת מחמאות ועדיין לא יודעת איך להתגבר על מבוכה. אני יודעת שבשבועות הראשונים לא ארצה לדבר עם אף אחד ובמשך הזמן אני יודעת בדיוק מי יהיה על הקו. נמאס לי משחצנות, מהתנשאות, מזלזול... זה משהו שאני לא מצליחה לסבול אותו, גם מהאנשים הקרובים ביותר. אני חושבת שאני נותנת הרבה יותר ממה ששמים לב ומה שנותנים בדרך כלל ואני יודעת שאני צריכה לשים את הגבול. יש 'חברות' שלא יודעות מהי חברות, מסתבר. שיפסיקו לצפות דברים בשמיים וייקחו את הכל כמציאות יומיות שתימשך כך עד\אם שמשהו ישתנו. 3 סופי שבוע אחרונים כאזרחית. אחרונים בהחלט.5 ימים של התרופפות חושים למשך השנתיים הבאות. קניות לצבא, קניות לכיף, כמות אלכוהול מסויימת, שיעור אחרו</div>Fri, 03 Apr 2009 23:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10700448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10700448http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10647166<div align="right" dir="rtl">מי זוכר מה הייתה הבגרות האחרונה וכמה מאמצים וזמן השקענו במסיבת סיום, את המסיבה הגרועה שאחריה. את הנשף וכל המחשבות שהיו שנים וגם דקות לפניו. על כמה הוא פשוט מלא ציפיות. על הטיסה לבולגריה עם חברות, על האלכוהול הטעים, על השמש, על זה שהכל היה בסדר. על הטיסה לטורקיה עם המשפחה, על האלכוהול בכמויות ועל האוכל, ועל זה שהכל היה ממש בסדר. על הטיסה לאמסטרדם עם ידידים, על הסמים ועל זה שהכל היה פשוט מצחיק ובסדר. על הטיסה לברלין עם חברה, לכבוד היומולדת, כל האלכוהול והמוזיקה ועל זה שהיה כל כך כיף. על הטיול המטורף לכנרת, על הרחיצה בעירום ועל החופש להמשיך צפונה. על הטיול המטורף לדרום, חוסר תכנון מוחלט וכיף נקי. על רגעים שזרקתי את עצמי על המיטה שלך רק כי רציתי להוכיח אחרת. על השיחות טלפון איתך שגרמו לי להרגיש שאתה כל כך אחרת. על החיבוקים והמילים המדהימות שאמרת פשוט אחרת. על העובדה שהגיע הזמן ללכת והשפתיים שלי הפכו להיות כבר לא מיוחדות. על כל מסיבה בימי שני, על העקבים והחיוכים, על האנשים המציקים והעייפות הבלתי פוסקת. על המסיבות בחמישי שיזכירו לנו איפה הבית. על המסיבות במוצ''ש שיזכירו לנו ממי</div>Thu, 19 Mar 2009 04:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10647166http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10647166http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10560225<div align="right" dir="rtl">בראש ראשה של הבעיה זו העובדה שאתה לא מודע לבעיה. כשאתה מודע כבר חצי מהבעיה אמורה להיפתר. מובן שזה לא חל על כל דבר כי מסתבר שנפש האדם זה דבר קצת יותר מורכב. וכמו שאמרת, זה מדהים שכן מוצאים לזה פיתרונות דרך זה או בדרך אחרת. אני אומרת לעצמי שבעצם לא קיימת בעיה כי אני יודעת שהיא קיימת. ולהגיע לביח אני לא אגיע ולכן קל ונחמד להגיד שיהיה בסדר אבל שוב כמו שאמרת, כנראה שהבעיה עמוקה יותר. מנסה להצביע על דבר אחד פשוט שבו מתרכזת הבעיה כדי לבטל ולהבליג וזה זורם וזה ממשיך ליותר מדבר אחר פשוט... פתאום זה זה וגם זה וגם זה. אבל זו המציאות- האם קיימת אחרת? לא רואה איך אבל מכורח המודעות אני יודעת שיש אחרת. אחרי השלב של המודעות מגיע השלב שצריכים לדבר; אם זה כדרך אגב, או כשיחה מאחורי מסך, או מוטיבציה של אחד צדדי השיחה או בכלל אחרי טריגר ומסך אלכוהול. זה שלב לא פשוט כי זה מעביר את הבעיה האישית שלך למודעות הכלל ולכלל יותר קל להביא את הבעיה לידי פיתרון. והכלל לוחץ. הוא לוחץ כי הוא אפילו יותר מודע ממני. אחרי שלב השיחה הראשונית צריכים לדבר עם האדם שיש לו את הכוח לעשות משהו. שלב שבו אתה זורק את הבעיה ל</div>Sat, 21 Feb 2009 17:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10560225http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10560225http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10522448<div align="right" dir="rtl">תחילת פברואר. זה חודש כל כך גדול. לקחו ממני כמה חברות, היו צריכים לקחת גם אותי. כשידעתי שהלקיחה תהיה מאוחר יותר היו לזה הרבה סיבות מבחינתי ורובן נפסלו וכרגע אני לא מבינה למה אני יושבת בבית. מודה לזה ולזה שיש לי זמן להריח את הוודקה ואת הזיעה שנודפת ממני אחרי מסיבות, את החופש להסתכל על עצמי ועל הבחוץ ואת השקט... אבל אם נשארתי כדי להסתגל למצב מסריח אז אולי הייתי צריכה להיות בדרום, בקור בציפייה להיות פקידה. אולי כי אמא, אולי כי כי מסכה אבל לפעמים נדמה לי שאני דורשת כותרת קצת יותר מרשימה, ואני יודעת שאין מה לעשות, כי אף אחד לא ישנה עבורי כותרת- גם כי זו רק כותרת וגם אם זה כי אני באמת רוצה משהו אחר. מסתבר שבצהל אין מקום לכותרות (-ואולי זו בעצם אחת הבעיות הגדולות שיהיו לי עם המערכת). צ'אנסים. יש במאגר בכלל לא הרבה, הם לא מחולקים בכניסה למועדון ואי אפשר למצוא אותם באינטרנט... יש כמה בודדים שמדי פעם מקבלים אחד או אולי שניים וכנראה שהם שווים את זה. ואם אלו שמקבלים אותם כבר לא שווים את זה? אם השומר בכניסה כבר מחלק יותר או מדי או סתם טועה בחישובים... אני לא יכולה לא לסמוך גם עליו... לא רו</div>Wed, 11 Feb 2009 02:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10522448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10522448http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10284468<div align="right" dir="rtl">את קושרת מטפחת סביב ראשך,עוצמת את העיניים ומקשיבה או מדברת בשקט את היחידה במצבהזה שעוד מסוגלת להאמין באלוהים לפעמים אני יודעת שאלוהים ליידי היא עוזרת לי לבחור סיגריות מתאימות למצב רוח חוצמיזה, היא אף פעם לא שם. וגם אם הם חושבים שהיא קיימת- הם טועים בתפקיד האלוהי שלה. אומנם כל העניין שהיא לא אנושית, אבל מפה ועד התפקיד שהדביקו לה... אם היא באמת כל כך 'אלוהית' היא הייתה צריכה לדעת כבר מזמן שלא מחנכים על ידי עונש. ובייחוד לא על ידי הרג. אם יש לאלוהים מטרה- זה להרחיק אותנו מהאמונה בה. אם כבר להרחיק. אז נראה לי שכבר הרחקתם לכת. להזכר שאתם מתגעגעים אחרי חודש זה לא קונץ. אני לא מטילה את האשמה על אף אחד אבל אני משתדלת לעשות את שלי. המערכת המטומטמת הזו הוציאה לי את המיץ עוד לפני שנכנסתי אליה ואני יודעת שהמצב רק יתדרדר. אי אפשר להתעלם כל כך הרבה זמן ומצד שני אי אפשר לבכות במשך כל כך הרבה זמן.....</div>Sat, 13 Dec 2008 00:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (איפה הילדה?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=58086&blogcode=10284468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=58086&blog=10284468