http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. (הנסיך הקטן)heCopyright 2026 The Butterfly.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10877276<div align="right" dir="rtl">למה אני "מושכת" רק את המוזרים? רק את אלה שאין בינינו שום סיכוי, ואת אלה שההרגשה לעולם לא תהיה הדדית? למה לא מגיע לי? למה אני צריכה להיות לבד? למה אני צריכה לעמוד בים של זוגות מתנשקים ולחשוב איפה לקבור את עצמי? למה מישהו שאני יכולה להסתכל עליו ולחייך, לא יכול להסתכל עליי, והשמחשבות שלנו יהיו זהות? למה לכולם זה מגיע ולי לא? למה אני תמיד אשאר לבד על הספספל...? </div>Thu, 21 May 2009 20:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10877276http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10877276http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10860889<div align="right" dir="rtl"> שלום לך, אני מרגישה כה זקנה כאשר אני כותבת מכתב זה לך, למרות שלעולם לא תדע שכתבתי אותו כלל, והתכוונתי אלייך. אני מקווה שאינני "מרימה את האף" כשאני כותבת שורות אלו. כי בעצם, זה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב אותן ולא להרגיש חרטה כל כל אות שמקלידות אצבעותיי. כבר זמן מה שיש לי תחושה שאתה מרגיש.. רגשות כלשהם אליי. וזה מעביר בי צמרמורת ורגשות אשם, כי אני יודעת שלעולם לא ארגיש אותו דבר כלפייך. אולי זה כי אתה שכבה מתחתיי, למרות שאתה יודע מה אומרים, לאהבה אין גיל. בעצם לא הוא הגיל מה שמפריד בינינו, ולא הביישנות. השיחות שלנו, שלמדתי להיפתח בהן, ואתה, שלא מפסיק לומר לי שאני הידידה הטובה הראשונה שלך, אתה התייעצת איתי על כל אותן בנות שאמרת שאתה מחבב, ובסתר ליבי חייכתי בהבנה. אני יודעת מה היא התחושה פתאום "להתאהב" או "להידלק" על כל אדם שני שנותן לך חיבוק, או מחייך אלייך חיוך רך. ופתאום, התחלת להחמיא לי. על השער, על החיוך, על העיניים.. קיוויתי שאני מדמיינת. שאני סתם "מרימה את האף". ופתאום ביקשת ממני עצה. מה עושים אם רוצים מישהו למרות שאין סיכוי, ואמרתי לך שאני לא יודעת. הרגשתי כ</div>Sat, 16 May 2009 21:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10860889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10860889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10674634<div align="right" dir="rtl"> אני לא אקום ואצא מהסלון. מה אני אעשה שם, בחדר, לבד? אני אתחיל לבכות. אני יושבת בסלון, בוהה במחשב, ממשיכה לעשות את מה שעשיתי. ומצוטטת, כלומר, איך אפשר לפספס, עוד וויכוח שלהם. אמא רגשנית, לא שוכחת את העבר... כמה צעקות לעברה וכבר אני שומעת איך הקול שלה רועד, על סף בכי. ואבא רציני. עצבני בלי סיבה מיוחדת. מגן על ההורים שלו בוויכוח הנ"ל. ואמא מגנה על סבתא. על אמא שלה. כי אבא כבר מזמן אין לה. הם מתווכחים. שוב ושוב ושוב. אבא אומר שבמשפחה נורמלית זה לא ככה. אמא שוב פעם מגנה. ומחזירה מלחמה... כבר עם דמעות בעיניים. שבמשפחה נורמלית ההורים שלו לא היו מתייחסים אליה ככה, לפני 25 שנה. משפחה נורמלית..? אנחנו משפחה נורמלית..? טוב.. כן. אנחנו משפחה נורמלית. בערך. אבל זה לא אומר שאנחנו מושלמים. אני לא יודעת איזו תמונה "משפחה נורמלית" תקועה לאבא שלי בראש, אבל הגיע הזמן שהוא יתנער מזה. זה שההורים שלו, והמשפחה שלו תמיד נראתה לו נורמלית, מושלמת.. פחחח. אמא שומרת על קשר עם המשפחה שלה, הם אמא שלה, עם כל הצד ההוא שלה במשפחה, פי 2 (לפחות) ממה שאבא שומר קשר, שלא נדבר עם כל הקרובים שלו, עם ההו</div>Fri, 27 Mar 2009 20:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10674634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10674634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10627003<div align="right" dir="rtl"> אמא יקרה. כבר ימים אני מתכננת את המכתב הזה, אלייך. אבל נחשי מה? המקום היחיד שמכתב זה יופיע הוא כאן. בבלוג האנונימי. ואת לא תקראי אותו. לעולם. אפילו שבוע אחד, שאני אוכל להגיד "השבוע היה מעולה, מההתחלה ועד הסוף" לא יצא לי. השבוע הזה התחיל בצורה מדהימה. יום ראשון (תחפושות בבית הספר), שני-שלישי-רביעי (חופש מדהים), ויום חמישי.... בית ספר, אבל סביר. נשארתי בחיים. מה כבר ביקשתי, אמא? מה? אני לא ילדה בעייתית, לא דורשת הרבה, לא זקוקה ליותר מידי... את יודעת כמה התאמצתי, כמה שיננתי, חשבתי, למדתי בע"פ, את מה שאני אומר לך? אבל אז וויתרתי.. התכוונתי לומר לך, לשאול אותך, למה את כל כך נהנת להרוס לי כל חיוך? התיונים שלי הם טובים + , אני לומדת למבחנים, המורים מחבבים אותי, אני לא יוצאת כל יום שישי, אני חוזרת כשאת אומרת לי, אני לא מסתובבת עם אנשים "לא טובים", אני מספרת לך (כמעט) כל מה שאני עושה, ואיפה אני נמצאת, אני לא מעשנת ולא שותה (וגם אם כן - לא שהיית יודעת מזה)... אני מספרת לך 99% מהאמת. אני מספרת לך יותר משאר האנשים שאני מכירה, וגם אם יש כאלה שמספרים יותר זה כי ההורים שלהם "ס</div>Thu, 12 Mar 2009 23:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10627003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10627003http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10428019<div align="right" dir="rtl">2008. כנראה השנה של חיי עד כה. למדתי על עצמי ועל הסובבים אותי המון דברים חדשים. למדתי על אהבה, על חברים, על התבגרות, על המדינה. למדתי לא לבטוח בכל אחד ושאסור להעניק את הלב, אבל גם שאי אפשר לשלוט בזה. 2008 , השנה שחצתה את כל הגבולות והמכשולים. השנה שהייתה מעבר לכל דימיון ופרועה יותר מכל שאר שנותיי יחדיו. נשאר לי רק לאחל ש2009 תעבור מכשולים רבים יותר, תגיע רחוק וגבוה יותר, תחצה את הגבולים והשיאים ש2008 הציבה לה, ושתהיה חדשה. חדשה, פרועה, מהנה, מלמדת, אהובה... למרות שהתחלנו אותה, 7 מיליון תושבים, ברגל שמאל, אנחנו נצא מזה. נצא מנצחים, עם חיוך ודמעה. חיוך שעשינו את זה, ודמעה על המחיר שנאלצנו לשלם לשם כך. נאלצתי (ובחרתי במילה זו לא סתם) לחזור לבלוג האנונימי. את היחידה שגורמת לי לבכות ולאחר מכן עוד מתלוננת על הדמעות שלי. אבל אני לא יכולה לשלוט עליהן. אני אעשה הכל כדי שהם יפסיקו, לא ייצאו משם. יישארו בפנים, כמו כל הרגשות שלי, אבל הן מתנגדות. הן חזקות ממני. לפני כמה שנים הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה אותה בכיינית. שאני אפסיק. ולמען האמת הצלחתי. עד שהתבגרתי והתחלתי להתנגד לה. אני עדיין</div>Sat, 17 Jan 2009 18:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10428019http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10428019http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10290756<div align="right" dir="rtl">לך כואב? לך? לך כואב להגיד את זה?לשמוע את זה לדעתך לא כואב? זה לא מייסר אותי, שורף אותי מבפנים החוצה, כל פעם שאת אומרת את זה, ומסתכלת עליי במבט הזה, לא מסירה את העיניים מהצלחת שלי, מהפה שלי, מהאוכל שנכנס אליו. לי לא כואב , לשמוע כל פעם את הצחוק הזה שלך, כשמידי פעם במקרה את רואה אותי בלי חולצה וכדומה? לראות את המבט הנדהם בעינייך, ולשמוע את הצחוק הזה, הצחוק המלגלג הזה? את חושבת שאני לא רואה את זה בכל יום? כל יום אומלל, אני לא מסתכלת במראה ורואה את הגועל נפש הזה? את הבטן הגדולה, הפנים הרחבות? התפלאי, אני רואה. עוד לא התעוורתי מ"יופייך המסנוור", אמא. הפסיקי להציק לי בקשר לאיך שאני ניראת. הפסקי להציק לי בקשר לאוכל שאני אוכלת, הפסיקי להציק לי בקשר למי שאני. כי לא תצטרכי זאת יותר. אני אעשה את המאמץ, המאמץ שלא הייתי מסוגלת לו עד היום, ואפסיק לאכול. "הגיעו מים עד נפש". כן מפריע לי המראה,(תתפלאי), אבל לא עד כדי דמעות. רק את מצליחה להוציא אותן ממני. כל יום מחדש. כמו היום, שישבנו יחדיו לארוחת צהריים, רק אני ואת. כשסיימת קמת והתחלת לעשות משהו, אחרכך הסתכלת עליי, בפליאה ואמרת "כבר סיימת? כל כך מהר?"</div>Sun, 14 Dec 2008 15:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10290756http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10290756http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10178958<div align="right" dir="rtl">אם כבר גשם אז עד הסוף. שבגשם הבא הוא יהיה לצידי. שנינו. אני והוא. מתחבקים בגשם. אני לא יודעת לאן זה יזרום. מקווה שיזרום בכללי. מקווה שבגשם הבא לא אהיה לבד. אני חייבת ספר לו. אני מרגישה שאני אתפוצץ. אני חייבת לספר לו. אבל מפחדת לצאת טיפשה. "להתפדח". לאבד את הקשר שלנו , קשר ידידות שהתפתח לאט לאט. אבל אני חייבת. רוצה להיות הכי כנה שיש. אמיתית. מפחדת שלא ירגיש כמוני. ואז... לאן ממשיכים משם? אם הוא יגיד לא? אם הוא לא מרגיש כמוני... אבל אם הוא כן? אם הוא כן והוא פשוט ביישן? הוא כבר הוכיח בעבר שביישנות זו אחת התכונות שלו. יחד עם הרגשנות והאופי המקסים. והמראה. הגשם הזה גורם לי לתהיות בעניין. ואולי זה פשוט הזמן. אולי הגיע הזמן להפתח לפניו ולהיות כנה. לא לפחד פעם אחת. לא לפחד. להיות. לנסות. לעשות. להרגיש. להגיד. לחייך. אני רוצה להיות אחת מאותן הנועזות שעשו וניסו והיו ויודעות. עכשיו אני רק צריך להגיד לו, הלא כן? לשאול אותו... אבל לא דרך תוכנה מטומטמת ומסך שמסתירים אותי, למרות שכך יותר קל , כידוע. אלא בפנים. לקחת אותו לצד ולשאול. להסתכן. כמה קל זה נשמע... גשם. עכשיו אתה מגיע? The B</div>Sat, 15 Nov 2008 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10178958http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10178958http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10017269<div align="right" dir="rtl">וואו מזמן לא עידכנתי.. אתה יודע שאתה כבר לא מעניין אותי? אתה יודע שאני כבר לאמרגישה אלייך דבראלא רק רחמים? אתה יודע שאני עדיין קוראת, לעיתים רחוקות, (כאשר אתה מעדכן,,, פעם בשבועיים), בבלוגך, אבל לא מגיבה כי לא רואה סיבה לכך? אתה יודע ששמתי לב, לעיתים רחוקות משהייתי רוצה, אך שמתי לב שלפעמים האייקון שלך נשאר בבלוגי? (כך אני יודעת שביקרת..) אתה יודע שפעם בכיתי עלייך? כשהבנתי שיש לך חברה חדשה. ואחר כך עוד אחת. אתה יודע שכשקראתי שאתה צריך חברה כמעט פרצתי בצחוק? הבנתי כמה תמימה ונאיבית, טיפשה וקטנה הייתי. הבנתי כמה אתה פוגע בכל מי שסביבך, ואני לא רוצה להיות אחת מהנפגעים. אתה מודה בכך שאתה פוגע בכולם, ואז צוחק על כך. אתה מבקש תשומת לב, כי זה כל מה שאתה צריך. "קשה לי בחיים. החיים שלי קשים" והחיים שלי לא?! החיים של אלה שמסביבך לא קשים? אבל הם מתמודדים עם זה ולא מתבכיינים כל היום, לא הולכים ומוציאים את זה על אנשים אחרים תוך בקשה לתשומת לב. ידידים או לא, כנראה שכבר לא ממש. אמרנו שנישאר ידידים נכון? אז מה אתה פתאום בא ואומר לחברות שלי שהבטחתי שנישאר ידידים, ופתאום אני כבר ל</div>Sat, 11 Oct 2008 18:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=10017269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=10017269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=9840573<div align="right" dir="rtl">וואו. הוא רק אמר לי שתי מילים, שאולי בשבילו לא רומזות דבר, אולי הוא רגיל שבנות נדלקות עליו, ואולי הוא אומר את זה לכל הידידות שלו... ואולי אני לוקחת קשה כל משפט כזה שלו, שעלול להוות רמיזה לרגשותיו... אבל... וואו. אולי בכל זאת הוא מרגיש משהו? נפגשנו עם עוד הרבה חברים. גם אני הייתי שם וגם הוא. הוא לא ניסה אפילו לדבר איתי. איתי. לא בעקפין או בשיטחיות.. פנים מול פנים ומשהו שהוא יותר מסתם שאלה בנושא שדיברנו עליו. אז אולי הוא גם ביישן, אבל אני עדיין אוהבת אותו. המון. ומקווה שהוא מרגיש משהו. שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת. תאחלו לי בהצלחה בכתה י'. 3&gt;</div>Sun, 31 Aug 2008 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=9840573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=9840573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=9836274<div align="right" dir="rtl">אחרי האווירה של הלילה והפוסט ההוא, אני מזדהה כל כך עם השיר הזה.... lifehouse - hanging by a moment Desperate for changing starving for truth closer to where I started chasing after you I'm falling even more in love with you Letting go of all I've held onto I'm standing here until you make me move I'm hanging by a moment here with you Forgetting all I'm lacking completely incomplete I'll take your invitation you take all of me Now I'm falling even more in love with you Letting go of all I've held onto I'm standing here until you make me move I'm hanging by a moment here with you I'm living for the only thing I know I'm running and not quite sure where to go And I don't know what I'm diving into Just hanging by a moment here with you There is nothing else to lose There is nothing else to find There is nothing in the world that could change my mind There is nothing else There is nothing else There is nothing else Desperate for changing starving for truth closer to where I started</div>Sun, 31 Aug 2008 09:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Butterfly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576823&blogcode=9836274http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576823&blog=9836274