http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124כאשר הירח בחיסורו, נדמה לפעמים שהחושך יימשך לנצח. כך גם אנו חשים לפעמים שהתקווה נעלמת ושאין עוד טעם לחיים..וממש כמו הירח, לפעמים התחושה הזו חולפת, וסופו של האור להגיע. אם כך אתם מרגישים כרגע, אנו רוצים להיות לצידכם, באפלה וביאוש, ולהקשיב לכם..heCopyright 2026 סהר תמיכה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14956831<div align="right" dir="rtl">שלום Voidbabyנשמע שחברתך עוברת תקופה מאוד לא פשוטה. ואת, כחברה, דואגת ותומכת, מנסה לעזור ולהיות שם בשבילה, לתת לה מענה ולא רק כחברה אלא באמת כאחת שמבינה לליבה ולנפשה. זה לא מובן מאליו. אינני יודעת מה מצבה כעת אך אני מניחה שרשת התמיכה והביטחון שסביבה עוזרים לה לעבור את הימים הקשים. אני רוצה להציע תמיכה נוספת, של העמותה שלנו, בה היא תוכל לקבל אוזן קשבת ותומכת לרגעים קשים כמו אלו. אנו פותחים צ'ט אנונימי בכל ערב בין 21:00 לחצות מלבד ימי שישי.אני מזמינה אותך להציע לה לפנות אלינו באתרhttp://www.sahar.org.il/בינתיים, שולחת לשתיכן חיבוק ושיהיה ערב שקט ורגוע.שלכן,מתנדבת סה"ר</div>Thu, 21 Jun 2018 20:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14956831http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=14956831http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14947190<div align="right" dir="rtl">הי סופי, קראתי את ההודעה שלך, לא בטעות, וקודם כל אני רוצה לשלוח לך חיבוק של 20 שניות, כזה שמפחית חרדות ומרפה שרירים ודאגות. אני שומעת מדבריך את הקושי היומיומי שלך להתמודד עם השגרה שמתישה ומחלישה. כאילו נגמר כבר כל האוויר בגוף ואין כוח, פשוט אין כוח לא רק מנטלי אלא גם פיזי. טוב לדעת, שאת לא מאפשרת לתסכול העמוק לפגוע בעצמך במחשבה שזה יקל על הכאב. זה לא אומר שאת מתמודדת בקלות יותר אני חושבת שזה פשוט שם אותך במקום חזק ואמיץ יותר אף על פי שזה לא מרגיש כך. את נשמעת בחורה אינטליגנטית, שמודעת לעצמך, לרגשות ולצרכים שלך. יכול להיות שגם זה משהו שיוצר פער בינך לבין הסובבים אותך. אז נכון שחיבוק וירטואלי לא באמת "עושה את העבודה" ויחד עם זאת, זה המעט שיכולתי לתת לך כרגע. אני מזמינה אותך לשוחח עימנו בצ'אט אישי ואנונימי עם אחד המתנדבים שלנו מעמותת סה"ר . אנו נמצאים און ליין בכל ערב בין השעות 21:00 לחצות מלבד ימי שישי. נתמוך, נקשיב וננסה להקל על הכאב והבדידות כמה שאפשר. מצרפת לך כאן קישור לשיר ישן שמאוד התחבר לי כשקראתי את ההודעה שלך. מקווה שגם לך. בינתיים מאחלת לך לילה שקט ורגוע, מתנדבת</div>Wed, 04 Apr 2018 22:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14947190http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=14947190http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14936232<div align="right" dir="rtl">"כלום ידעת שמספרם של סוגי הדממה שווה כמעט למספר סוגי הרעש? אך למרבה הצער איש אינו מקדיש להם בימינו כל תשומת לב. השמעת מימיך את הדממה הנפלאה שלפני עלות השחר? או את השקט שאחרי הסערה? או אולי מכיר אתה את השתיקה התוקפת אותך כשאינך יודע להשיב על שאלה שנשאלת? או את הרוגע היורד על חוצות כפר עם לילה? או את ההס הנופל על אולם מלא אנשים לפני שהדובר פותח את פיו? או הדממה היפה מכולן, הבאה לאחר שסגרת את הדלת ונותרת לבדך בבית הריק. כל דומיה שונה מחברתה, אבל כולן יפות מאד, אם תטה להן אוזן." (מתוך "המגדל הפורח באוויר", נורטון ג'סטר). והנה, נוספת לה עוד דממה לרשימה. דממתו של אתר, שבמשך כל כך הרבה שנים היה אנדרלמוסיה צבעונית ושוקקת חיים של כותבות וכותבים, צעירים ומבוגרים, שמצאו בישראבלוג בית. וכעת הם יושבים בציפיה דרוכה, מגבים, אוספים, מתרפקים על הזכרונות, מלקטים רגעים אחרונים שנותרו מהפינה האישית שהיתה להם כאן ברשת. ויודעים שעוד מעט קט ויכבו את האורות, יסגרו את הדלתות בפעם האחרונה, ותשתרר דממה. ונדמה שכמספר הקולות השונים פה באתר &ndash; כך מספר השתיקות. יש כאלו שעבורם השתיקה הזו הי</div>Sun, 24 Dec 2017 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14936232http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=14936232http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14078728<div align="right" dir="rtl">גם אנחנו, מתנדבות ומתנדבי סה"ר, נדהמנו לגלות השבוע שישראבלוג עומד בפני סכנת סגירה. לכן, רצינו לספר כאן על צד פחות מוכר בישראבלוג. צד שהופך את האתר הזה לדעתנו ליותר מסתם קהילה, ויותר מסתם ארכיון שמלווה את האינטרנט הישראלי. לתחושתנו, ישראבלוג הוא החדר האינטימי של אלפי בני נוער בישראל. לפני כשש שנים עמותת סה"ר החליטה להקים את הסיירת, פרוייקט שנועד לאתר קריאות מצוקה באינטרנט, לפנות אל הגולשים ולהושיט להם יד. בין השאר, חשבנו לחפש הודעות מצוקה גם בבלוגוספרה הישראלית ובייחוד בישראבלוג. כבר בתחילת הדרך יצרנו קשר עם אילנה תמיר, שניהלה אז את האתר, ולא ידענו שהקשר הזה עומד להיות הקשר המשמעותי וההדוק ביותר של העמותה עם אתר ישראלי כלשהו. משמעותי &ndash; מכיוון שגילינו שלמרות שאנחנו מחפשים הודעות מצוקה בכל הרשת הגלויה הישראלית, ישראבלוג הוא המקום שבו כנראה בני הנוער מרגישים הכי בנוח לשתף ולפרוק את הכאב שלהם &ndash; ליצור לעצמם פינה קטנה ואישית, לעצב אותה כרצונם, ולצקת לתוכה את כל סערות הנפש: דיכאון, בדידות, הפרעות אכילה, טראומות, יאוש ואובדנות. הבלוג סבל את הכל, ודומה שבלוגרים מצא</div>Wed, 02 Apr 2014 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=14078728http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=14078728http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12760792<div align="right" dir="rtl">"הביאו את הסתיו, שלכת וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום הביאו את הסתיו נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות יהיה געגוע" (חמי רודנר) ה-23 בספטמבר הוא "יום השוויון הסתווי" &ndash; היום שבו הלילה והיום משתווים באורכם, וממנו והלאה הלילות מתחילים להיות ארוכים יותר מהיום. וזוהי גם ההתחלה של הסתיו. ומצד אחד, הסתיו הוא באמת באמצע כזה, לא כאן ולא שם. בינוני. לא חם ולא קר, לא ארוך ולא קצר. לא מאיים,נינוח. ונדמה שיש משהו מרתיע בבינוניות, בהתפשרות..כי כשמישהו נעצר ולא הולך עד הסוף &ndash; הרבה פעמים ההרגשה היא שזה נובע מתוך פחד, חששות, חוסר ביטחון..שהוא מעדיף להתכרבל בתוך הבינוניות הבורגנית המוגנת, השאננה. לא לקחת סיכונים וגם לא להגיע לשום מקום. ולמרות הכל, נדמה שכשאומרים "סתיו" זה לא יוצר תחושה כזו בלב. נדמה שיש בו גם &ndash; אולי בעיקר &ndash; משהו שמרחיב את הנפש, שמעורר געגועים וכמיהה. ולא געגוע לנינוחות הבלתי מסוכנת שמציעה הבינוניות..אלא בדיוק להפך, געגוע למשהו כמעט בלתי מושג וחמקמק, שאנחנו מחפשים וזוכים לו רק ברגעי חסד.. כי אולי, לפעמים, דווקא ההליכה על הקצה היא הבחירה הקלה. כי שם</div>Fri, 23 Sep 2011 12:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12760792http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12760792http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12337367<div align="right" dir="rtl">"טינקר-בל לא היתה רעה לגמרי; או, ליתר דיוק, היא היתה רעה לגמרי באותו רגע, אבל מצד שני לפעמים היא היתה טובה לגמרי. פיות יכולות להיות או ככה או ככה, מכיוון שהן קטנות כל כך ואין בתוכן מקום ליותר מרגש אחד בכל פעם. אמנם מותר להן להשתנות, אבל השינוי הזה חייב להיות מוחלט." (מתוך "פיטר פן", ג'יימס מתיו בארי) לפעמים באמת נדמה שאין לנו בלב מקום ליותר מרגש אחד. כי כשאנחנו שמחים מאד &ndash; השמחה מציפה את הלב ועולה על גדותיו ונדמה שאין בעולם עוד משהו חוץ ממנה, וכשאוהבים מאד, נדמה שהאהבה הזו לא תיגמר לעולם, ושאי אפשר לחשוב על שום דבר אחר, וגם כשעצובים או מיואשים, נדמה שהעצב היה תמיד, ושהוא ממלא את כל הנפש וצובע הכל באפור.. וכל רגש נוסף שנכנס פנימה &ndash; רק מקהה את העוצמה של החוויה, רק מטשטש את הטוהר והמוחלטות שלה. <br /</div>Wed, 23 Feb 2011 01:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12337367http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12337367http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12251815<div align="right" dir="rtl">קראנו היום על הנער שהתאבד בגלל שהוטרד בפייסבוק, נראה כאילו אפשר היה לעצור את זה, ואין ספק שכמעט כל אחד מאיתנו תוהה עכשיו מה הוא יכול היה לעשות אם היה במצב דומה. אנחנו יודעים כמה החיים ברשת היום הם החיים האמיתיים, כולם יודעים מה שלום כולם בפייסבוק, קוראים בלוגים, מבינים איך עבר המבחן או היום דרך השורה בטוויטר.כולנו הרבה יותר מעודכנים ומעדכנים, הכל קורה מאוד מהר, ואפילו השקט שיושב בד"כ בשקט, בצד בכיתה, מוצא לעצמו קול בבלוג שלו או בשורת הסטטוס, ופתאום אפשר לקרוא שבכלל יש לו המון מה להגיד ושאולי הוא גם צודק, או מעניין, או רגיש. כשהכל קורה כל כך מהר, לפעמים קל לאבד שליטה, קל יותר לתת למילים לצאת, והנה הן רשומות שם, מהדהדות, לפעמים אפילו צועקות. יש המון סוגים של מילים כתובות ברשת – מילים אוהבות, מילים חמות, מילים של שמחה וגם מילים מבקרות, אולי שונאות או כועסות.. יש גם מילים של כאב ושל מצוקה, מילים של עצב עמוק וכשהן שם כתובות, הן כל הזמן מול העיניים שלנו, אפשר לחזור ולקרוא בהן שוב ושוב. <SPAN style=</div>Wed, 05 Jan 2011 18:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12251815http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12251815http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12208572<div align="right" dir="rtl">לא פשוט לבקש עזרה מאחרים. פתאום להרגיש במקום שנזקק, שחסר. וזה עוד יותר מביך ומבלבל אם מישהו רגיל להיות זה שבדרך כלל עוזר &ndash; זה שבדרך כלל תומך ומקשיב ונותן מעצמו ומתנדב. או לפחות כשככה הוא רגיל לחשוב על עצמו..ואז &ndash; מה, אני צריך לבקש עזרה? הרי תמיד זה היה להפך.. אבל מה לעשות, וצריך. ולפעמים זה רק טוב בשבילנו, לבקש, לדעת שאין לנו את כל היכולת וכל הפתרונות וכל המילים הנכונות, שכולנו רקמה אנושית אחת, כמו שאומרים..ואז העזרה הופכת להיות מעשה הרבה יותר אנושי, שוויוני, לא "מלמעלה".. והפעם אנחנו לא מדברים על אחרים או על איזה תופעה כללית, אלא בעיקר על עצמנו.. פשוט רצינו לבקש מכם &ndash; להיכנס לסרטון שלנו בפרוייקט של בנק לאומי, לצפות בו ואם אפשר &ndash; לפרגן לנו איזה לייק אחד. או שניים. או קצת יותר.. עד שהפרוייקט ייגמר (אפשר להקליק רק פעם אחת ביום, ואם מקליקים יותר מפעם אחת - כל ההצבעות נפסלות). אנחנו נהיה ממש, ממש אסירי תודה.. </div>Sun, 12 Dec 2010 18:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12208572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12208572http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12173854<div align="right" dir="rtl">אנשים רבים מעדיפים להתבטא ולספר על עצמם דווקא דרך האינטרנט. האנונימיות, היכולת להסתתר מאחורי המסך נותנת דווקא חופש להתבטא, לתת לדברים הכי פנימיים וכואבים לצאת החוצה, בתקווה שיהיה מישהו מהצד השני שיקרא, יבין ולא ירתע. עמותת סה"ר קמה במטרה לתת מענה לצורך הזה, להקשיב לגולשים ולתת להם תמיכה ועזרה ראשונית, ולפעמים גם לכוון אותם הלאה למקומות שיוכלו לתת להם עזרה נוספת. במשך שנות פעילות העמותה הגיעו אלינו אלפי גולשים לצ'ט ולפורומים שלנו וזכו לתמיכה, הקשבה וקצת הקלה. בינואר נפתחת הכשרה חדשה בתל אביב ואנחנו זקוקים מאד למתנדבים חדשים שיכולים להתחייב לתקופת הכשרה בת חצי שנה ולהתנדבות של שנה לפחות אחריה. המתנדבים שלנו אינם אנשי מקצוע &ndash; הם אנשים מהשורה, גברים ונשים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, שהמשותף לכולם הוא הסבלנות, האמפתיה והיכולת להקשיב ולהכיל מצוקות קשות כמו דיכאון עמוק, טראומות, חרדות ואובדנות, בלי לפחד ובלי להסב את המבט. אנחנו מחפשים אנשים מגיל 21 ומעלה, שמכירים את האינטרנט ושהתקשורת הכתובה טבעית וזורמת עבורם, ושיכולים להתחייב להתנדבות תובענית, מאתגרת, עם אחריות</div>Wed, 24 Nov 2010 12:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12173854http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12173854http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12160360<div align="right" dir="rtl"> לכאורה, השלכת היתה אמורה לגרום לנו להרגיש בעיקר דיכאון. כי הרי זה עצוב לראות איך כל הפריחה והצמיחה של האביב, כל הירוק והשמחה &ndash; מתייבשים, קמלים ונושרים, מאבדים את הצבע, את הברק והחיים, ומתים.. ולמרות הכל &ndash; נדמה שלפעמים השלכת מתקשרת אצל רבים להרגשה של שלווה ושל חמימות. כאילו שבקיץ העץ עמוס בכל כך הרבה רעש והמולה, והוא רוצה לנוח מכל המחנק הזה. ואז, אחד אחד, כשמגיע הזמן, נושרים העלים &ndash; פריכים, מרשרשים וסלחניים, ומשאירים אותו חשוף ואוורירי. כמו מחשבות ומועקות שמתפוגגות ונעלמות בסוף יום ארוך, מאפשרות לנו לעצום עיניים, להרגיש שאנחנו מתקלפים מכל המתחים, מכל האשליות והמסכות, ויכולים לשקוע בשינה מתוקה, שנת חורף עמוקה, שאננה ובטוחה.. ביטחון שיום יגיע ואנחנו נתמתח ונתעורר, רעננים, מוכנים להצמיח עלים חדשים ושורשים חדשים, ביטחון בידיעה שלפעמים, באמת שדברים לא קורים לשווא. </div>Tue, 16 Nov 2010 14:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (סהר תמיכה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576124&blogcode=12160360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=576124&blog=12160360