http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485בלוג של אישה עליזה ומוזרה בדרך להגשמה עצמית בארץ הקודש.heCopyright 2026 frisky lady.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=14173803<div align="right" dir="rtl">היום הראשון ללימודים. בואו נדבר על זה. אני לא יודעת כמה מכם חוו את זה, אבל משום מה בסרטים, היום הזה מתואר בתור יום מלא ריגושים וכיף. במילה אחת? בולשיט. בחיים האמיתיים היום הזה מלא במבוכה, בדידות וחוסר וודאות קיומית. להמשך תקין של הפוסט אעדכן אתכם במספר פרטים: אני במעונות, לבד בחדר, עוד לא התחלנו ללמוד כלום, לא מכירה אף אחד. אז בואו אני אחלוק איתכם מספר רגעים מביכים שעברתי ביומי הראשון בטכניון (אם תהיתם למה בתחילת אוגוסט ולא באוקטובר אז.. לא עניינכם ביצ'ססססססס ): 1. ב-11:30 בבוקר עברתי התמוטטות עצבים שכללה פאניקה פתאומית שנעלו אותי בחדר. דפקתי על הדלת 5 דק' עד שהגיע אחראי המעונות. אלוהים יודע איך הוא קלט מה עבר עליי אבל הוא אמר לי לנשום עמוק ולהיזכר איפה המפתח. ניחוש פרוע? בארנק. יאפ, מביך. 2. חיפשתי את בניין הלימודים שלי במשך חצי שעה. השעה הייתה צהריים, השמש יקדה מעליי. בואו נגיד שכשהגעתי לשם הייתי אשכנזיה צלויה. עוד לא הגענו לרגע המביך... התיישבו לידי 2 בנים ותוך כדי השיחה איתם הרגשתי בעגל זיעה נוטף לי על הרגל. כל מה שעבר לי בראש זה א'- "איך לעזאזל זיעה מגיעה לשם??" ב'- "</div>Sun, 03 Aug 2014 20:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=14173803http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=14173803http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=14161108<div align="right" dir="rtl">היום נתקלתי בתקרת הזכוכית הראשונה שלי. טוב, אולי לא כולה, רק בחלקיק ממנה. עצם העובדה שיש חלקיק זה כבר גרוע. האמת שזה אפילו לא החלקיק שלי, זה חלקיק של מישהי אחרת. יחד עם זאת, העוצמה שלו כל כך הדהדה בי שלא יכולתי להתעלם ממנו. הסיפור הוא כזה: אני עובדת בתור מזכירה. בתחילת ספטמבר הייתי מתוכננת לעזוב ללימודים כך שהתחלנו לערוך ראיונות כבר החודש, חודש יולי. חלק מקורות החיים שהתקבלו היו מנשים בנות 21+ עד 50+. באיזשהו שלב כאשר שאלתי את המנהלת שלי אילו קורות חיים היא אהבה, היא ציינה שיש סטודנטית שנראית לה מתאימה אבל יש בעיה אחת, היא נשואה. "מה הבעיה בזה?", שאלתי. "אם היא נשואה וצעירה אז בטח יהיו ילדים בדרך, זה אומר היריון", היא ענתה. "מה את רצינית?" "כן, פריסקי, זה משהו שצריך לחשוב עליו. נצטרך למצוא לה מחליפה וחופשת לידה זה 3 חודשים". "אני לא מאמינה שאת אומרת את זה!" "זה המצב", היא ענתה ופשוט יצאתי מהמשרד.<span style="text-decora</div>Wed, 16 Jul 2014 17:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=14161108http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=14161108http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13847149<div align="right" dir="rtl">הכל היה שונה אם השמות היו מוגרלים בצורה שונה. אם השם שלי לא היה 2 שורות לפני סוף הרשימה. 2 שורות שהיו קובעות שאני בקבוצה אחרת.שתי שורות שהיו מונעות ממני לראות אותך על בסיס יומי במשך שבוע. והנה.. כבלי העבר מתחילים לכרוך סביבי. אני מרגישה אותם צורבים ובוערים,חרוכים סביב גרוני, מאלצים את הדמעות לצאת. ברגליים, אני קשורה במשקולות ברזל שמונעות ממני להתקדם. עברו שנתיים והצלקת היא אותה צלקת. לבנה ובולטת מעל שכבה של גלדים. גלדים שהעלו ארוכה ומי זוכר אותם בכלל? אבל הצלקת הזאת..אותה לעולם לא אוכל לשכוח. אני לא יכולה שלא לחשוב עלייך. אתה, שחתכת הכי עמוק שאפשר.המבטים, השיחה הקטנה, האפשרות.. השלשלאות שקושרות אותי לנצח. אולי אני אוהבת להיות נעולה כך. להיכרך על ידי חבלים בידיים, ברגליים ובעיקר בלב.ומה לא הייתי עושה בשביל לאזור את האומץ לשלוח לך הודעה. "היי". זה הכל. הודעה שתגרום לך להבין שאני עדיין כבולה. אתה יכול לבוא ולשחרר אותי. אתה הדרקון ואתה הנסיך שיכול לשחרר את הנסיכה. אבל זה לא באמת יקרה.. כי הנסיכה מזמן ויתרה. הכבלים ישארו אותם כבלים, הדמעות ימשיכו לזלוג והכל היה שונה לולא 2 השורות הארו</div>Sat, 13 Jul 2013 19:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13847149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=13847149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13836654<div align="right" dir="rtl">בלי שום ספק אחד הדברים החשובים שלמדתי במהלך חיי הוא שאם גבר מזיין לכן ת'מוח על איך להיות "כוסיות", בואו נגיד מהבוקר עד הערב, אז גם לכל אישה יש את היכולת להביא לו ת'כאפה של החיים שלו ועל ידי כך לשדרג טיפה... רק טיפה... אולי בנקודה וחצי... את היום שלה. מופע אור-קולי? פחחחחח it's game on תשתוק &ndash; שתיקה זאת אולי הנקודה הכי חשובה פה. בואו נגיד שיש בנות שאוהבות אותם מלאי כרזימה ויש בנות שאוהבות אותם ביישנים אבל אף בחורה לא אוהבת מישהו שאומר לה מה לעשות. ההגנה הכי טובה זאת התקפה (ולא ההפך, טיפש!) ואמנם שתיקה לאו דווקא תעלה את הניקוד אצל בנות, אבל היא תמנע ממנה לרצות להביא לך בעיטה. על מה אני מדברת? אתה לא תגיד לי איך להתאפר, מה לעשות או איפה להוריד שיער. אני אוהבת את שיער הידיים שלי ואף גבר בעולם הזה לא יגיד לי להוריד אותו. למה? ככה. אני בנאדם (אסתטי, אבל בנאדם) ואם גבר כלשהו חיי באיזה סרט שאני לא יצור אורגניזמי אני אשלח אותו בשמחה לשיעור ביולוגיה קצרצר. אבירות - הטעות הכי גדולה של גברים זה שהם חושבים שהם פה בשביל לזיין אותנו. ממש לא. אתם פה לפנק אותנו, לגרום לנו</div>Thu, 04 Jul 2013 10:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13836654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=13836654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13803902<div align="right" dir="rtl"> "טוב סבתא ביי סבתא אינליכח לדבר על זה עכשיו". זאת הייתה עוד שיחה טיפוסית איתה. היא מתחילה לדבר וזה פשוט לא נגמר. תוך כדי שיחה הגיעה אישה נורא שמנה והתיישבה על הספסל בתחנה לידי. היא התנשפה בכבדות וכל מה שחשבתי עליו זה "אם היית אוכלת קצת פחות.. " כאילו אני במינימום פרזנטורית של fitness. בין לבין הדיבור עם סבתא, הגיע איש מבוגר עם מקל. הוא נראה די מוזנח, ללא שיניים קדמיות והתנועות שלו היו די מגושמות. אני עדיין בטלפון מנסה להיפטר מסבתא. האיש פונה אליי ואומר "את יכולה לזוז קצת?" זזתי בלי להניד כלפיו עפעף. אחרי כמה דקות נפטרתי מסבתא, האישה השמנה עלתה על אוטובוס ונשארנו רק אני והאיש. הוא שאל אם אני רואה טוב. ברור שכן, עניתי. הוא ביקש לומר לו אם אני רואה את קו מס' 5 מגיע. "טוב, למה לא?" אמרתי לו. ציפיתי שכאן זה יעצר. גוררים אותי לכנס שאני לא אמורה להיות בו, אני עייפה, אני עצבנית, חפרו לי וכואב לי הגב. ממש לא באלי עוד שיחה בטלה ב2 בצהריים. ברם, כמו כל פלוני אלמוני, גם הוא התחיל לספר לי את סיפור חייו. בהתחלה הוא שאל אם אני יודעת מה זה שבץ. עניתי בחיוב. הוא אמר שהוא עבר 2 כאלה. עני</div>Tue, 04 Jun 2013 20:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13803902http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=13803902http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13672206<div align="right" dir="rtl">אני פשוט מתה על סרטים דוקומנטריים. ראיתי היום את הסרט "נובמבר 08" על חבורת נערים שהתגייסו וחלקו את החוויות שלהם עם הצבא. הם היו חבורה די מגובשת שהתגייסה וכל אחד הלך לדרכו, בעיקר לקרבי. פתאום לשמוע מהם מילים שעברו בראש שלי כבר שנה וחצי גורם לי באמת לראות את עצמי מהצד ולהבין ש"וואו זה מה שאנשים חושבים במשך דורות". היה שם משפט "אבל בסופו של דבר סובלים בשביל משהו שמאמינים בו" והתשובה הייתה "אני כבר לא יודע במה אני מאמין"... כמה שזה עצוב, נכון? אתם אף פעם לא תדעו מה זה שביזות עד שתתגייסו. אל תנסו אפילו... זה לא עוד פוסט על כמה חרא בצבא. להפך, זה עוד פוסט שמזדהה עם כל מה שהחיילים עוברים. זה העלה כ"כ הרבה נושאים שחברים שלי חושבים עליהם: אחד בקרבי ורוצה לפרוש כי כמה כבר אפשר לטחון שמירות 4-8 בפילבוקס?? אחד היה בגבעתי ופרש לג'וב שעושה חמשושים כי צבא זה חרא. אחד נטחן בים שבועות וחודשים. אבל זה המצב חבר'ה. היום היה תרגיל של פיקוד העורף... לא סתם כי מתחשק לו אלא כי אנחנו תחת איום טילים כרוני. טיל יכול להרוג. אנשי המרכז והצפון בקושי יכולים להזדהות עם האיום הזה עד שתהיה הסלמה, שתהרו</div>Thu, 14 Feb 2013 12:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13672206http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=13672206http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13479581<div align="right" dir="rtl">חזרתי מהצבא הפעם ל-5 ימים ולא 4 - ת"ש! ממש רציתי לחזור ליום כיפור. לא יודעת למה, אני מתה על יום כיפור. יוצאים לטייל, פוגשים כל מיני אנשים שלא פגשת שנה. אמנם לא יצא לי לפגוש את כולם אבל לא נורא.. בשביל זה יש את הסופ"ש אם לא הבנתם עדיין אני אוקראינית כופרת :P ושכחתי לצלם תמונות, איזו באסה! בכל מקרה גיליתי כמה דברים מדהימים כשהגעתי הביתה!!! קודם כל..... תמיד התעניינתי באיפור אז החלטתי שצריך להשקיע את כספי בכמה מברשות טובות של MAC אז כשהרגשתי עשירה במיוחד (בד"כ קורה ב-1 לחודש) קניתי את המברשת #187 של MAC ובתור נובית של איפור כולי כזה "איך אני אמורה להשתמש בחרא הזה???" ובמשך איזו שנה לא ידעתי להשתמש בה. אני גם ככה לא שמה סומק אז היא סתם שכבה אצלי על המדף עד הרגע המופלא שראיתי את הסרטון הבא ביו טיוב: תקשיבו... יצא לי מייק אפ מושלם. באמת. אף פעם בחיים לא יצא לי כ"כ יפה כמו שיצא לי אתמול! כוסעומו למה לא צילמתי?! ו.... בנוסף לזה אמא קנתה לי אייליינר חדש (איזו נסיכה &hearts; ) של לוריאל שנקרא Perfect slim. בהתחלה מה זה לא התלהבתי, חברות שלי כבר קנו אייליינר</div>Wed, 26 Sep 2012 12:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (frisky lady.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=574485&blogcode=13479581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=574485&blog=13479581