http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484heCopyright 2026 na'amaa16. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12548579<div align="right" dir="rtl">קראתי את הפוסט האחרון שאני אנוכי כתבתי. 26 למרץ. מדהים כמה השתנה בתקופה הלא כל כך ארוכה הזאת...חודשיים וקצת. מה שלא ידעתי ביום שכתבתי את הפוסט הקודם, הוא שארבעה ימים אחרי זה, הכנסתי את עצמי לסיפור שעכשיו די מסובך לצאת ממנו. מין סיפור כזה שגורם לך להתערער קצת עם עצמך ולחשוב מעבר למה שחשבת אי פעם. כי הכי קל זה להציב גבולות. אבל בינינו - באמת, מה שהכי קשה זה לעמוד בגבולות של עצמך. ואז כשאתה לא עומד בגבולות האלו, משהו בך מתערער. כי הכי קל זה להגיד: "אחרי מה שקרה, יותר לא נדבר", "בחיים אין מצב שאני חוזרת" ועוד כמה משפטים שנשמעים בערך אותו הדבר. להגיד שאני מרגישה קצת חלשה? כן, אני מרגישה מאוד חלשה. מאוד לא מרוצה מעצמי, ודי מתביישת. וזה הכי גרוע, להתבייש בעצמך. ואם בנאדם אחר הביא אותך למצב כזה אז זה לא בסדר ומשהו צריך להשתנות. שינוי וכל זה. כל כך הרבה שינויים. בחיים לא קרה לי מצב כזה עם מישהו, אבל התפיסה היא שמתישהו אני צריכה להיכנס למצב כזה ולצאת ממנו בשביל לדעת שיותר זה לא קורה. ולא יקרה. אז אני יוצאת מזה. אני באמת יוצאת מזה, מהר. אבל איך אפשר אם אני רואה את הבנאדם כל יום? ואיך א</div>Fri, 10 Jun 2011 20:31:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12548579http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=12548579http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12393017<div align="right" dir="rtl">זה נראה כמו הפוסט האידיאלי. הקבוע. הפוסט הרגיל אצלי בתקופה די ארוכה... למה רייקנות? כי איבדתי דברים בדרך שהייתי רוצה שישובו להיות שלי. לא אנשים. רגשות, היכולת להרגיש ולהכיל רגשות. זה נעלם, אבל באמת נעלם. אני מדברת על רגשות בכללי, גם ביני לבין חברות שלי שפעם ממש אהבתי ואיכשהו זה דעך, כאילו לא אכפת לי כבר אם נצא היום לפה או לשם, או אם נצא או לא נצא בכלל. לא אכפת לי אם אני אעביר את השבת בבית עם עצמי בבהייה בטלוויזיה או בתקרה. כן, זה לא יגרום לי ליותר מידי אושר בשבת אבל זה לא מה שמפריע לי. אני עצובה. כבר די הרבה זמן. אנשיםלא רואים את זה כי אני יודעת להסתיר, מסתבר. ואם הם מבחינים אז הנושא מיד משתנה כי אני לא רוצה לתת לאפאחד להגיע לנקודה הזאת שהוא יזהה אצלי עצב. כי ככה. והייתי רוצה לאהוב אותך. אבל אתה ילד קטן. והייתי רוצה שיהיה לנו טוב, שנהיה ביחד. אבל אתה ילד קטן. ילד קטן. ילד. ילד בן 24. ואיך אני נמשכת אליו. זה פשוט הורג אותי. כי אני בחיים לא אהיה ככה עם מישהו. לא רק בגלל שאני נמשכת אליו, חייב להיות ערך מוסף. אבל גם הוא כמו רוב הגברים, תכלס חושב עליי רק בקטע הזה. ולא אכפת ל</div>Sat, 26 Mar 2011 19:51:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12393017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=12393017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12380190<div align="right" dir="rtl">"תגידי לו שזה נגמר, תגידי לו שאת עוזבת. תאמרי לו שהלב אמר, שכבר הגיעה השלכת. למרות שהוא אוהב אותך, תגידי לו שלא יבטח, את לא עוזבת בגללו, זה בגללך, תגידי לו. תגידי לו שבלילות יותר מדי את לא נרדמת, ואז, במקום המציאות תגידי לו שאת חולמת. למרות שטוב שהוא נמצא, תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך, את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח, תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך. תגידי לו שזה לא זה, תגידי שאת משקרת. אם הוא ייקח את זה קשה, תגידי שאת מצטערת. למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, אפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה... למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו..." </div>Sat, 19 Mar 2011 22:44:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12380190http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=12380190http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12306270<div align="right" dir="rtl">אתה הולך לאיבוד בתוך ים של דברים. ואתה מנסה לעשות סדר אבל אין לך השפעה על הנעשה. תסכול? חוסר אונים? כן. פתאום יש לזה משמעות גדולה יותר. אתה רוצה לעשות משהו. להזיז איזה אבן קטנה ולהגיד - "הנה. את זה - אני עשיתי! זה בזכותי!" אבל כובלים אותך כך שלא תגיע אל האבן הזאת. אתה רוצה לתרום. רוצה לשנות. כי זה מה שלימדו אותך ולזה אתה שואף. ואומרים לך שהתרומה שלך היא בזה שתשב בשקט ולא תוסיף מילה. צה"ל. צדק מי שטען שההיגיון נגמר בש"ג.</div>Sat, 05 Feb 2011 11:04:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=12306270http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=12306270http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11953984<div align="right" dir="rtl">טוב השעה אצלי 02:34. מחר בבוקר אני אמורה לקום ברבע לשבע... ולהתגייס. איך זה קרה?! אני ממש בשוק שהגיע היום הזה.. הוא תמיד היה נראה נורא רחוק.. אבל הנה הגיע גם היום הזה. אני די מתרגשת אני מניחה.. ובטח כשנגיע לבקו"ם יהיה יותר מרגש וגם מלחיץ. העניין הוא שאני לא נרדמת. נכנסתי למיטה ב-12 אחרי שחברות באו לבקר לפני שאני נעלמת.. ומאז לא נרדמתי. ונהייתי רעבה. אז אכלתי קצת אורז עם גרעינים והיה טעים לאללה. ואז נזכרתי שהאוכל בצבא בטוח לא יהיה ככה. אני יודעת שאסתדר בכל מצב, אבל זה ידרוש ממני כוחות שאני מקווה שעוד נמצאים שם.. אז לא יודעת. מלחיץ, מרגש... מעייףףףף ואני לא נרדמת. מתה לישון כבר... ואני גם קצת פוחדת למען האמת. "הולכים אל הלא נודע..." ושיהיה המוןןןןןן בהצלחה! אוגוסט 10' יוצא לדרך =] מקווה לעדכן פה שוב בקרוב או מתישהו בגלגול הזה.. ליל"ט</div>Tue, 03 Aug 2010 02:35:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11953984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11953984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11885114<div align="right" dir="rtl">נשכבתי במיטה וסתם בהיתי בחדר. בלי מטרה. קצת משיעמום וקצת כדי לחשוב. ואני מוצאת שאני חושבת הרבה לאחרונה.. ואולי תמיד היה ככה. בכל אופן, בהיתי בתקרה, התהפכתי לצדדים, הקשבתי קצת למוזיקה.. ונזכרתי בדברים שלא רציתי להיזכר בהם, כי זו דרכם של הזכרונות שלא רוצים בהם. דווקא אז נזכרים בהם. והבטתי על מדף הספרים שלי. הוא לא גדול במיוחד, אין שם ספרים מיותרים. לכל ספר היתה משמעות. לצד ספרי פאולו קואלו שלי, היו עוד כמה ספרים. ביניהם - היה ספר שפעם ממש רציתי לקרוא. בגלל המשמעות שיש לאדם שהביא לי אותו. כשנעלמה המשמעות, נעלם גם החשק לקרוא אותו. בפרט כשהוא התנהג בצורה אינפנטילית ודוחה. ועוד יותר בגלל שזה היה חלק מהצגה ומשחק עבורו. אבל לצד הספר הזה, היה ספר מידיד. ידיד אמת. מישהו שליווה אותי מכיתה י', מישהו שפעם חשבתי שאני אוהבת אותו ונראה לי שגם כתבתי עליו פה כשהייתי קצת יותר צעירה וקצת פאקצה. ובכל אופן - זה היה לפני שנתיים, שדיברנו על ההבדלים שבין דת לבין חילוניות. הוא בחור דתי, חייל בנח"ל. ואני ממשפחה מסורתית - בזמנו הייתי בכיתה י'. והוא סיפר לי על ספר שהוא ממש אוהב ושאני חייבת לקרוא - "מכתבים</div>Thu, 01 Jul 2010 11:47:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11885114http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11885114http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11870439<div align="right" dir="rtl"> צפוי מידי. חנפן מידי. לא חכם יותר מידי. עילגות שגובלת בלכתוב "אני יעשה" ולא "אעשה". מצ'ואיסט. נרקיסיסט. חסר ביטחון. אגואיסט. קמצן מידי. מכוער מידי. מטרידן. אלוהים! למה? למה כבר אי אפשר שבנים יהיו קודם כל בני אדם? שיפרגנו לבחורה, אבל לא יטרידו אותה כל שניה. שיהיו בטוחים בעצמם, אבל לא מאוהבים בעצמם. שלא יתקמצנו, שכן ישקיעו כמו שצריך (נגיד - מתנות יומולדת?!) ועדיין לא יחנקו עם מתנות. ושיפסיקו עם השוביניסטיות הזאת! אבל שכן ישלמו בסוף הארוחה, יפתחו את הדלת לכבוד בחורה ושעדיין יהיו גברים כדי לא להתנפל עליה איך שנגמרת הפגישה הראשונה. ובאמת, באמת - שיפסיקו לשקר, שלא יפחדו מהאמת ולא יפחדו להודות בה. ואם צריך - אז קצת חדר כושר לא יזיק לאף אחד... ועדיין שישמרו על האינטילגנציה כי היופי לא יציל אותם מהכל. זה יותר מידי לבקש? מה? המינונים? הדרישות? ממש לא אכפת לי. ככה זה יהיה. ומי שלא יתאים את עצמו לתבנית הזאת - לא יהיה. כנראה שאין טיסה ליוון. אין כסף ואין זמן בהתחשב בזה שאני מתגייסת עוד חודש...... וכמובן - אין שותפים להרפתקה. שזה אולי מה שהכי מבאס... הזמן</div>Wed, 23 Jun 2010 23:10:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11870439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11870439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11864615<div align="right" dir="rtl"> קופסת גפרורים פשוטה ישבה על שולחן הכתיבה שלו. השעה היתה מוקדמת מכדי להיות ער, מאוחרת מכדי להתעורר, להתפכח. קרני שמש ראשונות שבצבצו מבין ההרים הרחוקים, חדרו את תריסי חדרו והשרו אווירה פואטית. זה הזמן. זה הזמן לכתוב לה. הוא התיישב בשולחנו, שלף עט ירוק שהיה באזור והחל לכתוב על גבי כמה דפים מקומטים ששלף מתיק הצבא שלו. הוא התחיל לכתוב מילים שניסו להתחבר לכדי משפט, אך לא התחברו בכל זאת. נראו מנותקות מהמציאות ולא מתאימות. לאחר מספר ניסיונות בהן כל שרצה להגיד הוא "אני מצטער", הוא התייאש ונשען לאחור על כיסאו מניח לעט להישמט על הדפים ולהכתים אותם. הוא החליק בידו את קופסת הגפרורים</div>Mon, 21 Jun 2010 09:23:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11864615http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11864615http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11838720<div align="right" dir="rtl">לפעמים מרוב שיש כל כך הרבה דרכים ואפשרויות - קצת קשה לנתב לכיוון דרך אחת מיני רבות. אני נתקלת במצב הזה די הרבה לאחרונה. פתאום צריך להחליט החלטות (חלקן משמעותיות יותר וחלקן פחות), השעון דופק, הזמן חולף ולפעמים זה נהיה מוזר ולפעמים זה טוב ולפעמים גם לא. איך מחליטים? כל המצב הזה של חוסר ידיעה - זה מטריד אותי מאוד. אני חייבת לדעת איפה כל דבר עומד - תמיד! וזה כי ככה יש לי שליטה כלשהי על המצב. אני יודעת שאני "קונטרול-פריקית" בקטעים האלו, אבל גם המודעות לזה שאני כזולא עוזרת פה. אני ממש חייבת לדעת. בא לי לעשות טיול. ממש מתחשק לי לטוס לכמה ימים ליוון. ואפילו לא אכפת לי שזה יהיה ספונטני שכזה, אם אני אדע שזה יקרה מתישהו לפני הגיוס שמתקרב... לא אכפת לי אפילו עם מי אני אטוס, רק בא לי כבר לעשות את זה! פאק אולי אני פשוט אעשה את זה. ממש ככה. אולי אני אתחיל לברר תאריכים ועלויות... לא מפריע לי גם לטוס לבד, אני מסתדרת לפעמים יותר טוב לבד. העניין הוא שאני תלויה בצבא לגמרי. הם צריכים לזמן אותי לפה ולשם, לדחות עוד קצת ולהקדים עוד קצת את הגיוס... למה זה לא יכול להיסגר כבר? ואם זה כבר נסגר... אז</div>Wed, 09 Jun 2010 01:56:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11838720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11838720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11810988<div align="right" dir="rtl">כמו כל ערב, התיישבה היא על המרפסת מאחורי הבית, המרפסת הצפונית שהשקיפה לשדות שהוארו באור הירח הכסוף, עלומות עלומות של חיטה מסודרות בשורות. אור נוסף האיר את התמונה הפסטורלית הזו. היו אלו פנסי הענק מאולם האירועים שהוקם ממש ליד השדות, מספיק קרוב כדי לשמוע את כל שמתרחש שם. פנסי הענק כוונו באור פלורסנט סגול-לבן כלפי השדות, מתוך מטרה ליצור מראה פסטורלי לכל האורחים, לחתן והכלה ואולי גם בשביל צוות העובדים שיוכל לקחת נשימה מפעם לפעם במהלך עבודתו. היא הציתה סיגריה ונשענה לאחור על כיסא הנדנדה הישן, לוקחת נשימה עמוקה וממלאה את ראותיה בזבל. כי למה לא בעצם?חריקת נדנודו של הכיסא, הכניסה אותה למין טראנס שלשלווה רגועה ושקטה. בערך בתשע, כמו בכל יום בעונת הקיץ שפותחת רשמית את עונת החתונות, החלו שוב להישמע קולות מרחוק-לא רחוק וכמו בכל ערב, היא עצמה עיניים ודמיינה את המתרחש שם. את הכניסה של החתן והכלה לחופה, ליווה הערב השיר של סלין דיון מטיטאניק. "קצת טרגי להיכנס לחופה בשיר כזה." חשבה ועצמה שוב את עיניה, מרוכזת. לאחר זמן מה, נשמעה תפילת הרב שהביא את הזוג בברית הנישואים. "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני,</div>Thu, 27 May 2010 01:20:00 +0200naama9356@walla.com (na'amaa16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573484&blogcode=11810988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573484&blog=11810988