http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210heCopyright 2026 כריסטינה הורברט.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=10475299<div align="right" dir="rtl">אני בסך הכל ילדה.שרוצה חבר. </div>Fri, 30 Jan 2009 12:25:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=10475299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=10475299http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=10028023<div align="right" dir="rtl">הנה אני, כמו כל בוקר.מול המראה, מסרקת את השיער ובוהה בעיניים שלי.ובעודי מביטה בעצמי חשבתי לעצמי.ואני תמיד חושבת, ואני תמיד מדברת עם עצמי.זה כל כך מוזר בשבילי אפילו שאני עושה את זה מרצוני בלבד..מצמצתי פעמיים, ושקעתי עמוק לתוך הראש של עצמי.לחשתי בתוך תוכי את מילות השמחה כדי לעורר אותם ולהוציא אותם החוצה.ואף אחד לא קם, רק דבר אחד קטן.החיוך."איזו טיפשה אני." הנחתי את המברשת על השולחן.אני תמיד מקללת את עצמי! ואני תמיד מדברת עם עצמי!!אני לפעמים מרגישה באמת שאני צריכה אחות או אח.כדי לפרוק הכל לראשו! ואז הוא יתחיל להפיץ אותם בכל רחבי תבל!לרוץ איתו! לשחק איתו להשתולל איתו! לצחוק איתו ואפילו לריב איתו.רק חבל שאמא לבד.</div>Mon, 13 Oct 2008 17:25:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=10028023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=10028023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9926693<div align="right" dir="rtl">אני מצפה לזה.מצפה לגשם הראשון שירד על החלון.אני רוצה את הגשם על אצבעותי ועל ידיי.להסניף את הריח לאחר הגשם שטפטף על חלוני.לראות רחובות ספוגים, אדי קור ומלאי אוויר.לנשום לרווחה סוף-סוף, לנשום אוויר צח.מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי להסתכל החוצה, לעננים.היה לי חשק לצאת כל הזמן, להסתכל על השמיים.ותמיד הסתחררתי והסתחררתי סביב עצמי וצעקתי "איזה כיף!!"ואני עדיין עושה את זה, אני אינפנטילית. (:אני לא רוצה להתבגר, אני רוצה להיות ככה.בגיל הזה, בגיל הממוצע הזה.בגיל ההתבגרות.יש בי חיים מלאי שמחה, ואני מרגישה טוב עם עצמי.אני רוצה להיות חופשיה ללא חוקים!אבל חייבים להתמודד עם המציאות לא ככה?כל אחד חייב למות (חס וחלילה טפו טפו טפו).תמונה יפה לא כך? (:</div>Sun, 21 Sep 2008 17:33:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9926693http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=9926693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9884066<div align="right" dir="rtl">זאת הגישה כדי ללכת לאישה. / כריסטינה הורברט.הנה קמתי לאור יום חדש,אפילו שהאור היה די חלש.כל יום אותו דבר אותם מחשבות,כאילו שאין לי כבר מה לצפות.אני צוחקת, שרה ורוקדת,אבל מילים אשר יוצאות מפי אני שומרת.אותו פגשתי, אותו ראיתי ממנו לא שכחתי,ואני יודעת שלמענו את לבי שמרתי.אך לפעמים כשהלב לא יודע,בי שום דבר לא פוגע.אני יודעת שליבי חזק מכל,לכן את כל המכות אני יכולה לסבול.אז ללא פחד חשש הפרד ומשול,את האהבה ממני אי אפשר לשלול.אך כאשר האהבה והרצון באותו מסלול,רק השמיים הם הגבול.בשיעור לשון כתבתי את זה, כי עלו בי כל כך הרבה דברים לראש שהייתי צריכה להוריד אותם לדף.כפי שכתבתי, כשהרצון והאהבה באותו מסלול, רק השמיים הם הגבול.כשתגיע לגשר, תחצה אותו או שתשרוף אותו.כריסטינה הורברט.</div>Thu, 11 Sep 2008 16:57:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9884066http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=9884066http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9880085<div align="right" dir="rtl">תמיד רציתי נשף מסיכות, אף פעם לא יצא לי להיות באחד.האנשים רקדו, זוגות היו באולם.כולם עם מסכות, כמובן.תלבושות מגונדרות מסכות הנמצאות לאורך העיניים.כינורות, נוול, וכלי זמר היו ברקע האולם וכולם רקדו לצליליהם.ירדתי במדרגות בעודי מחזיקה במעקה, אט אט מדרגה מדרגה.והתבוננתי בכולם.ובין האנשים היה אדם הלבוש בגלימה אדומה וחליפה שחורה.הבטתי בו, הוא משך את עיניי וניסיתי לא לאבד אותו מזווית עיניי.הוא הרים את מבטו, הוא הבחין בי.הוא התקרב, אט אט עלה במדרגות לעברי.הושיט את ידו ושאל: "הנרקוד?"ובכן, הסכמתי כמובן.הוא החזיק את ידי, הוא לחץ מעט.עברנו בין האנשים, ואני הייתי לחוצה.הוא הסתובב לעברי, והביט לעיניי.הוא הניח את ידו על המותן שלי ברכות, ואני שמתי את ידי על כתפו.ורקדנו, "קדימה שמאלה אחת שתיים שלוש" בדיוק כמו שאמא לימדה אותי.הוא המשיך להביט בעיניי ואני היססתי להעיף מבט.אך כאשר המבטים הצטלבו לבי פעם כמו חץ הנורה באש.הוא נשך את שפתיו, ופתח את פיו.ואמר: "קוראים לי...... כריסטינה!!"הרמתי את ראשי ומצאתי את עצמי בכיתה.נאנחתי. "סליחה המורה."תמיד רציתי נשך מסכות, פעם לא יצא לי להיות באחד.כריסטינה הורברט.</div>Wed, 10 Sep 2008 15:59:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9880085http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=9880085http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9876430<div align="right" dir="rtl">'כמה מבוגרים יש פה אני לא רואה כלום!!' חשבתי לעצמי.עמדתי על קצות אצבעותיי כדי להסתכל מעברם.קפצתי כדי לראות אם הרכבת הגיעה.לא הצלחתי.עליתי על כיסא, ולא ראיתי רכבת.המשכתי לעמוד על הכיסא, וראיתי המון ראשים קירחים.זה ממש ממש מצחיק, לראות אנשים קרחים מהגובה הזה.זה כמו לראות מים נוצצים, רק שהקרקפת שלהם נוצצת!הו! הרכבת הגיעה, היא נעצרה אט אט.קפצתי מן הכיסא לרצפה, והתחלתי לדחוף את כל האנשים המבוגרים!"סליחה סליחה.. אני יכולה לעבור?" דחפתי ודחפתי ודחפתי.עד שהגעתי.דלתות הרכבת נסגרו!אני לא מאמינה!! פספסתי את הרכבת!!הסתובבתי והסתכלתי על השעון למעלה.שלוש וחצי.אוף!! אני לעולם לא אגיע בזמן!"את עולה או לא?"הסתובבתי שנית, והוא היה שם.שפתיי רעדו שנית, רגליי שקשקו מעט."אתה!!" הרכבת התחילה לנסוע לאט לאט.עליתי מהר לרכבת, ונפלתי לזרועותיו.קמתי במהירות, הסתכלתי לצד, הסמקתי אני מודה.."אני כל כך פתאטית!!" לחשתי לעצמי.-"אמרת משהו?" שאל אותי."לא כלום! תודה.." אמרתי בגמגום.הוא חייך כמובן את החיוך המקסים והיפה שלו.."אז לאן את הולכת?" שאל אותי.-"לבית הספר, יש לי פגישה עם המחנכת.."לא הפסקתי להסתכל עליו, הוא היה מקסים</div>Tue, 09 Sep 2008 16:30:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9876430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=9876430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9872933<div align="right" dir="rtl">רצתי משם, רצתי משם ממש מהר.לא רציתי לראות שם אף אחד יותר,אני ידעתי שלא היה לי מה לעשות חוץ מלברוח.ואני יודעת שזה לא הפתרון, לתת לדברים ללכת ככה, ולגרום לזה להמשיך.אבל ברחתי.ברחתי מהמקום שבו הם היו.הלעג, העלבון הפחד בעיניי לא רצו לראות עוד.ולפתע פתאום..התנגשתי בו.נפלתי כמובן על הארץ, והדבר הראשון שעושים זה להגיד סליחה ואז לקום.אבל עשיתי את זה ההפך, קמתי ואמרתי סליחה."הכל בסדר?"-"כן הכל בסדר.." אמרתי והרמתי את מבטי לעברו.הוא היה.. מקסים.הוא היה כל כך מקסים.פניו גרמו לשפתיי לרעוד, ללבי לפעום, לראשי להסתחרר.הוא החזיק את ידי, והרים את השרוולים שלי."לא חם לך?" שאל אותי במבט דואג.-"אה.. לא. זה נעים לי.." שתיקה קצרה הייתה ולא העזתי להעיף מבט שוב פעם לעיניו.הרגשתי מטומטמת, זה לא נשמע טוב המשפט האחרון שאמרתי..זה לא טוב זה לא טוב זה לא טוב "יש לך עיניים עצובות" זה לא..עיניים עצובות? "מה כוונתך?"-"העיניים שלך, אני רואה שקרה משהו." אמר לי."לא!! לא קרה כלום.." השבתי במהירות!"אם כך, שמרי על עצמך." הפנה את גבו והתכוון ללכת.קפאתי במקום, אני לא האמנתי שהאדם הזה רואה בי דברים שאני מרגישה..הוא הסתובב.הוא</div>Mon, 08 Sep 2008 18:27:00 +0200Kawai_Daisuki@hotmail.com (כריסטינה הורברט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573210&blogcode=9872933http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573210&blog=9872933