<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>מבוכים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185</link><description>איך מתארים סיפור? אולי פשוט כדאי שתכנסו ותקראו אותו?</description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 &quot;מבוכים&quot; - התיעוד. All Rights Reserved.</copyright><image><title>מבוכים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185</link><url></url></image><item><title>פרק 3:&amp;quot;שינויים&amp;quot;</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9772958</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;&quot;הצילו!&quot; נאנקה קלריסה בקול לא לה &quot;גנדי? מישהו?&quot;,
&quot;למה עוללתי את זה לעצמי, למה?&quot; תסכלה את עצמה, היא בכלל לא הייתה צריכה לעשות את זה. לפנות בוקר היום הנוכחי יצאה לה לפוש קמעא מעל פני המחנה המאולתר שהקימו להם, היא שמה לב ששרי וגנדולינה ישנות והחליטה להפתיע אותן בארוחת בוקר מדהימה &quot;ומה יצא מכל זה, הא?&quot; המשיכה לבוסס ברחמיה העצמיים &quot;אך ורק העלמות מסתורית באייזשהוא חור על פני העולם&quot;. &quot;טוב, זאת בטח לא הדרך&quot; התעשתה לפתע בתמהוניות &quot;אני חייבת למצוא את הדרך החוצה, זה לא עובד ככה&quot; היא כבר החלה באיתור הדרך הראשית לכששמעה קול מוזר הישר מאחוריה, היא היתה המומה &quot;יש פה עוד מישהו חוץ ממני?&quot; שאלה את עצמה. זה כבר נשמע מלחיץ... היא רצה בעדינות פן יישמע קול רמיסתה את הקרקע אך בו זמנית גם בחוסר מסיביות, היא ידעה שגופה לא יוכל להכיל עוד הרבה, היא נסתה להאיץ את הקצב ו....הופ, היא מצאה את עצמה בתוך מחילה חסרת פשר &quot;מן הפח אל הפחת, זה פשוט חייב לקרות דווקא לי?&quot; לפחות היא מצאה את האור שבקצה המחילה, למעלה, בקצה בגלובוס התחיל להפציע שחרו של יום חדש, לא שזה מאד עזר לה. היא נותרה תקועה...
***
אדמונד הגיע אל מפתן המס&lt;/div&gt;</description><pubDate>Tue, 19 Aug 2008 14:52:00 +0200</pubDate><author>myblogs@walla.com (&quot;מבוכים&quot; - התיעוד)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9772958</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573185&amp;blog=9772958</comments></item><item><title>פרק 2: &amp;quot;המציאות עולה על כל דמיון&amp;quot;</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9685861</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;אדמונד שחק לו בשלווה במשחק המחשב האהוב עליו &quot;SIMS 4&quot; כשלפתע החרידה את הבית צעקת בלהות, &quot;אני אראה לך מה זה, אדי, מה לכל הרוחות אתה עושה?&quot; צווח אביו האכזר לקול תרועת אמו המתכוננת לנשף היומי. &quot;אממ אממ&quot; גמגם בבעתה &quot; אני... אני רק משחק סימס&quot;, &quot;אתה עוד מעז להוסיף חטא על פשע? הרי אמא שלך כבר הכתיבה לך את מטלות הבית להיום, מדוע אתה מתבטל כל הזמן? כשאנחנו חוזרים הביתה אני מצפה לגלות את הבית מבריק ומסודר אה ו... תכין לנו אוכל אנחנו נחזור רעבים&quot; נצצו עיניו ברשעות מופגנת, הם יצאו מן הבית לכוון הרולס-רויס בטריקת- דלת עזה.
אדמונד נותר פגוע ומהורהר, אולי אביו התמיד להציק לו אבל הוא בהחלט לא התרגל לזה. &quot;ואמא, למה היא לא עצרה אותו? כל העולם נגדי?&quot; תמה בעוגמה. &quot;הפעם, הפעם אני לא מוותר, אני בורח מהבית וזהו&quot; המחשבות התרוצצו במוחו כבמאורת עכברים אבל כשהרהר שוב ושוב גילה כי תוכניתו אינה ברת ביצוע בשום אופן &quot;לאן כבר יש לי ללכת? מי יכניס אותי לביתו בניגוד לרצון הוריי? הלא בעל המאה הוא בעל הדעה והם לא בעלי מאה אלא בעלי מליונים...&quot;הוא כבר פנה לצאת מכוון חדרו ולמלא את שהוטל עליו כשלפתע כמו בתוך חלום בקעה מן המח&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 03 Aug 2008 12:32:00 +0200</pubDate><author>myblogs@walla.com (&quot;מבוכים&quot; - התיעוד)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9685861</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573185&amp;blog=9685861</comments></item><item><title>פרק 1: &amp;quot;ראשיתה של דרך&amp;quot;</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9673259</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;
גנדולינהנשכה אתשפתה בחוסר סבלנות גובר, מתי כבר מישהו יבשר לה מה עולה בגורלה? היא עצמה בטח לא תקח אחריות על עתידה, היא מורגלת בכך מילדותה. היא אף פעם לא החליטה מאום באשר אליה, תמיד היו אלה עובדות בית-היתומים שעשו מלאכתן נאמנה; לגלגה בעודה שמחה על כך שלפחות מחשבותיה נשארו ברשותה.
או שכן או שלא, בדיוק באותו רגע נכנסה קלריסה לחדר ובעטה את נעליה מעל רגליה &quot;לינה&quot;, קראה בחיבה &quot;הוא קורא לך&quot;, &quot;באמת?&quot; נזעקה בעליצות מן המיטה ולרוע המזל שכחה שהיא שרועה על מיטת קומותיים, &quot;אאוץ&apos;&quot;, היא לטפה את פרק ידה בתקווה שזה יעזור לשכך את כאב הנפילה &quot;כבר חששתי שזה לעולם לא יקרה&quot; הוסיפה ויצאה מן החדר בריצה. 
היא הבינה היטב מה משמעות הדבר בעבורה, סוף-סוף אולי תקבל מענה לשאלותיה בדבר זהות הוריה ואולי אפילו יורה לה ראש הכפר באשר להמשך דרכה, היא הגישה טופס בקשה לפני יומיים ברגשות מעורבים, מצד אחד היא בטח רוצה לדעת מה עלה בגורל הוריה &quot;ואולי&quot; נצצו עיניה בתקווה &quot;אולי אפילו אוכל למצוא אותם&quot;, מצד שני, קלריסה, היא לא תוכל לעזוב אותה בעד שום הון שבעולם, לעת עתה היא הייתה משפחתה כולה מקופלת ביריעה אחת.
&quot;טוב, קודם נראה מה&lt;/div&gt;</description><pubDate>Fri, 01 Aug 2008 00:03:00 +0200</pubDate><author>myblogs@walla.com (&quot;מבוכים&quot; - התיעוד)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=573185&amp;blogcode=9673259</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=573185&amp;blog=9673259</comments></item></channel></rss>