http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902heCopyright 2026 secretgarden. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/02/09/57/570902/misc/15847421.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12494378<div align="right" dir="rtl"><p>כשאמאבא חזרו בערב הם הביאו לי קריוטוש.. ועוד בטעם האהוב עלי.. (שלמי שלא מכיר, זו עוגה הונגרית מסורתית).</p> <p>אני כל כך אוהבת את זה, שרוב הזמן אני כבר בבית לבד, ויש לי כל כך הרבה זמן להתפנק ולהתפנק..</p> <p>עוד פחות מחודש..</p> <p>&nbsp;</p> <p>דברים שפעם נראו לא אפשרים- הוכחו כאפשריים.</p> <p>אני מוכנה להתערב על מיליון דולר (שאין לי) שאין איש בעולם שמבין למה אני מתכוונת עכשיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>[מוזר, פתאום יש פה הרבה עדכונים. אני צריכה להפסיק עם זה.]</p> <p>&nbsp;</p> <p>החיים יפים,</p> <p>שוקולד, מוזיקה, חיילים</p> <p>&nbsp;</p> <p>מרי</p></div>Sun, 15 May 2011 22:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12494378http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12494378http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12492327<div align="right" dir="rtl"><p>אני יודעת שכבר שלחתי לך מכתב, אבל לפני שאני כותבת לך את הבא (בהמשך לדברים שדיברנו אתמול..) אני חייבת לוודא שלא נפגעת.</p> <p>אני לא רגילה לבקר אותך ככה, מקווה שלא נעלבת.</p> <p>בכל אופן, הבטחתי לך משהו, ומקיימת, מקווה שתחזיר לי בדיוק כמו שהחזרתי לך עם הרשימה שלך.</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="text-decoration: underline;">דברים שמדליקים אותי אצל בנים:</span><br />קודם שני תנאים שאי אפשר בלעדיהם- להמשך אינטלקטואלית ושאוכל לדבר איתו על הכל, ולהמשך פיזית. לא משנה לי מה אחרים חושבים על המראה שלו- אם הוא יפה וסקסי בעיני, זה מה שחשוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כתפיים רחבות.</p> <p>קורא. המון.</p> <p>אוהב מסיבות.</p> <p>אוהב לרקוד.</p> <p>שידע להתמודד עם מצבי הרוח שלי.</p> <p>שלא יתעצבן שאני שואלת הרבה שאלות.</p> <p>אוהב מגע.</p> <p>יודע לעשות מסאז'.<br />שיצחיק אותי.</p> <p>זיפים.</p> <p>עור שחום.</p> <p>גבוה.</p> <p>סמכותי.</p> <p>ביטחון עצמי גבוה.</p> <p>לא עצלן.</p> <p>אוהב טיולים.</p> <p>פתוח.</p> <p>אוהב לדבר.</p> <p>רומנטי.</p> <p>אוהב מוזיקה.</p> <p>מנגן על גיטרה.</p> <p>יודע להתלבש.</p> <p>לא גורם אף פעם להתבייש בו.</p> <p>זיכרון מצוין.</p> <p>קנאי במידה.</p> <p>נאמן.</p> <p>איש של מעשיו, לא רק מילים.<br />שיער חזה (במידה).</p> <p>מכין קינוחים.</p> <p>ספורטיבי.</p> <p>חברותי.</p> <p>שירוץ איתי בים.</p> <p>שיבין אותי ללא מילים.</p> <p>ורידים בולטים בזרועות.</p> <p>עדין.</p> <p>יודע מה לעשות במיטה.</p> <p>לא מספר בדיחות שוביניסטיות.</p> <p>כועס מהר- נרגע מהר.<br />לא מציק לי עם הרגלי האכילה שלי.</p> <p>בעל חברים משלו.</p> <p>לא מתבייש לבקש סטריפטיז.</p> <p>קשרים ארוכי טווח.</p> <p>אוהב משחקי קלפים.</p> <p>מוסרי.</p> <p>סבלני מספיק בשביל ללמד אותי פוקר.</p> <p>יודע לרכב על אופניים.</p> <p>חיוך ממיס.</p> <p>כנות בלי פשרות.</p> <p>אוהב כדורגל במידה<span style="font-size: xx-small;">.וברור שברצלונה הכי&nbsp;אחי. פשוט עוקבים אחרי דויד וויאה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">אבל הכי חשוב, שיאהב אותי כמו שאני.</span></p> <p><span style="font-size: small;">מרי</span></p></div>Sat, 14 May 2011 22:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12492327http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12492327http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12491639<div align="right" dir="rtl"><p>שוב זה מגיע, וסוגר על העיניים.</p> <p>ניסיתי לישון, לנסות להתחמק מכאב הראש הנוראי הזה,</p> <p>אבל גם החלומות לא הפכו את זה לקלים יותר.</p> <p>הם היו מושלמים.</p> <p>פשוט מושלמים, ובלתי אפשריים וכחולים להחריד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>התחלתי לקרוא שוב את אמה.</p> <p>אתמול בלילה ראיתי פרק מסדרה שהפיקה הביביסי על הספר.</p> <p>ולא הבנתי שום דבר,</p> <p>אז מהר חזרתי אל הספר.</p> <p>אני כל כך אוהבת את הכתיבה של ג'ין אוסטין.</p> <p>אבל לפעמים היא מעצבנת אותי.</p> <p>חוסר רגישות שכזה לברוא גברים כמו מר נייטלי או מר דארסי,</p> <p>שבפירוש לא קיימים במציאות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מרי<br /></p> <p> <hr /> </p> <p>עריכה:<br />יש לי פשוט משפחה מגניבה.</p> <p>באיזשהו שלב באתי לסלון, והכאב ראש שלי היה פשוט מטורף.</p> <p>אמא שלי הסתכלה עלי מהמטבח ושאלה אותי אם אני רוצה רום.</p> <p>אני לא מדברת על תמציות רום לעוגות. רום אמיתי.</p> <p>אמרתי לה שכן.</p> <p>היא מזגה לי קצת</p> <p>ותקשיבו זה פשוט העביר את הכאב.</p> <p>מה גם שקיבלתי (שנייה להשתחצנות) מאה במתכונת בתורשה. שזה ממש יפה, כי החומר הזה נורא נורא קשה. </p> <p>(אני חושבת שמותר לי פעם ב.. לחשוף ציון. אני כל כך מתאפקת לא לעשות פה רשימות ציונים).</p> <p>אם הייתי מתקבלת למסלול שאני רוצה זה היה מושלם..</p> <p>אבל בינתיים עוד אין תשובה..</p> <p>עבר רק שבוע..</p> <p>&nbsp;</p></div>Sat, 14 May 2011 18:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12491639http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12491639http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12485689<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">אני ממש מסוחררת מכל השאלות האלו. כבר כל כך נמאס לי והן חוזרות על עצמן, שפשוט הפסקתי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">ועכשיו רצים לי&nbsp;בראש יותר מדי משפטים מעצבנים כמו 'מניעת האבקה עצמית גורמת לעידוד האבקה זרה המשפיעה על הגדלת המגוון הגנטי והסיכויים להסתגלות בסביבות חיים משתנות לצאצאים' 'יותר מדי טסטוסטרון אצל גברים מעכבת אצלם את ההתפתחות המינית' 'אסטרטגיית r ואסטרטגיית K מתבססות על&nbsp;חלוקת אנרגיה&nbsp;שונה' <span style="font-size: x-small;">(אם יש מישהו שלא הבין שלמדתי כל היום לבגרות ברבייה מחר, אני יורה בו. לא באמת.).</span></span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">אני טיפה עייפה מכל הדברים האלו.<br />-</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">לא כל כך הרגשתי את חג העצמאות השנה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">טקס יום הזכרון עשה לי משהו יותר רציני השנה, וגרם לי לעשיית הרבה דין וחשבון לעצמי, שלא נגמר גם עם כניסת יום העצמאות.</span></p> <p><span style="font-size: small;">אני לא יודעת אם זה בגלל שלא נסעתי לקיבוץ השנה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהצבא חודר לחיים שלי עכשיו מכל מקום אפשרי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">אבל אכשהו אני מתחילה לחשוב אחרת על היום הזה, אולי להבין אותו אחרת.</span></p> <p><span style="font-size: small;">הייתי פעם ראשונה בטקס של בית ספר.</span></p> <p><span style="font-size: small;">בדרך כלל בכל שנה אני נוסעת עם אחיה של אמי, אמי, ובן דודי לקיבוץ אפיקים, שם יש הזכרה לזכר הנופלים, שם אנחנו חולקים כבוד לדוד אמי, שהיה אחד החיילים שנהרגו בטבח במעלה עקרבים. וגם עולים לקבר של סבתא שלי, שקבורה לידו. ותמיד היום הזה נהדר עבורי, כי הנסיעה מקסימה ורואים את הכנרת, וש. הוא בן הדוד הקרוב אלי ביותר ואנחנו צוחקים ומספרים אחד לשני סודות ומתהלכים בקיבוץ, ואוכלים בחדר אוכל, ומבקרים את סבא רבה שלי שהשנה יהיה בן מאה ואחת ( או מאה ושתיים?).&nbsp;הדבר היחידי שלא אהבתי בנסיעות האלו זה את מטחי יריות הכבוד שמבהילים אותי כל פעם מחדש, והמבט העצוב בעיניים של אמא שלי כשהיא מסתכלת על הקבר של אמא שלה. אז איכשהו עם השנים יום הזכרון עבר עבורי מיום של עצב למעין חגיגה מוקדמת של יום העצמאות, יום שכיף לחכות לו. אני יודעת שזה נשמע מזעזע. אבל כל אחד והסיפור שלו. זה לא משהו שמנע ממני להזדהות עם אנשים שאיבדו את יקיריהם או לשמוע סיפורים של אנשים כאלו. זו הדרך שלנו להתמודד עם השכול של המשפחה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">השנה בטקס יום הזכרון, שהייתי שם ושמעתי את החיילים שערכו את הטקס (אצלנו בתיכון הבוגרים שכבר חיילים עושים את הטקס) התאפקתי מאוד שלא לבכות. הרבה מהסיפורים היו כואבים מאוד, הרבה מהם היו בלתי נסבלים לשמיעה. לפעמים רציתי לסגור את המכשיר, אבל זה לא היה עוזר לחלוטין, וזה גם לא בוגר. אז לא סגרתי. פשוט נשכתי את השפה חזק חזק כדי לא להוציא שום דבר החוצה (לא שזה עזר.).</span></p> <p><span style="font-size: small;">לאחר הטקס ראיתי והתחבקתי עם נ.. חיבוק ארוך ארוך ארוך של בנות דודות שלא ראו אחת את השנייה למשך הרבה זמן. היא כבר סיימה את בית הספר לפני שלוש שנים. סיימה צבא. ואז נסעתי עם ל. פעם ראשונה. ובדרך שמענו כל מינים שירים ודיברנו על השירים של יום הזכרון, והגעתי למסקנה שהרבה משירי הילדות שלי הם שירים צבאיים. של להקות צבאיות, שמדברים על דברים שילדים לא אמורים לשמוע. לאמא שלי יש מאניה לשירים האלו, היא מטורפת עליהם. פתאום קלטתי שהרבה מהשירים שאני רגילה לשיר את המילים בלי להקשיב להם באמת מדברים על דברים אחרים ממה שחשבתי. חזרתי ושמתי דיסק של להקות צבאיות והפעם הקשבתי באמת טוב טוב למילים.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">זה היה קצת הזוי. יושבת על מושב העור של הפסנתר, שרה ובוכה לסירוגין.</span></p> <p><span style="font-size: small;">וזה ממש לא קשור להורמונים.</span></p> <p><span style="font-size: small;">אני פשוט רגשנית מדי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">או שמשהו הרגיש לי מפוספס, או שהעיניים שלי קצת נפקחו וזה היה כואב.</span></p> <p><span style="font-size: small;">כל כך הרבה דברים מהילדות נראים שונים עכשיו, וזה כואב נורא להתפכח, גם אם בבגרות יש משהו מלהיב.</span></p> <p><span style="font-size: small;">הילדות יפה יותר. רק עכשיו אני מעריכה את זה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">פתאום אני תופסת שזה אמיתי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">שאנשים באמת מתים בקרב, ושזה בכלל לא הירואי כמו בספרים. שזה דם, ובוץ, וסרחון. שזה יכול להיות מישהו שאני מכירה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">בקלות. אחד מהחברים שלי שהולכים להיות קרביים, אחד מהמוני האנשים שאני הולכת להכיר בעוד חצי שנה. המחשבה הזו מחרידה וקצת מייאשת, וגורמת לשאול "בשביל מה". ואז אני תופסת את עצמי, בשביל מה אני בכלל מתגייסת לצבא?</span></p> <p><span style="font-size: small;">חוץ מזה שזה חוק.</span></p> <p><span style="font-size: small;">מלבד החובה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">ואני מבינה שעד כמה שזה מפחיד אני עדיין ארצה לשרת את המדינה בכל דרך שאוכל. לא שחלפה לי המחשבה לשנייה לא להתגייס, אבל ברצינות שניסיתי לחשוב מעבר לרעל, מעבר לאהבת הארץ והגנת המולדת. ניסיתי לחשוב קצת יותר פרקטי. למצוא את הזכות.</span></p> <p><span style="font-size: small;">וזה לא שמעולם לא הבנתי שאנשים באמת מתים מהמלחמות והפעולות.</span></p> <p><span style="font-size: small;">אבל איכשהו עכשיו כשהצבא כל כך קרוב, זה נראה לי אחרת.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">ביום הזכרון היו המוני חיילים בבית הספר. הרבה מהם לא זיהיתי, לא היו רק חיילים מהמחזור הבוגרים האחרון של השנה שעברה, הרבה מהשנים שקדמו להם. כל כך הרבה פרצופים לא מוכרים. כשאני ול. יצאנו מהשירותים אחרי ששטפנו פנים לאחר הטקס (אני לא הצלחתי להחניק את הדמעות, ול. נראתה כאילו היא יצאה מהבריכה מרוב הבכי שהיא בכתה. היא&nbsp;רגישה כמוני, אבל&nbsp;לה אין בעיה לבכות בכי עצום ליד כל העולם. אני אוהבת לבכות ליד חברים ומשפחה) פגשתי באובססיה&nbsp;הישנה של האקס שלי. היא הלכה לכיוון&nbsp;הספרייה, אנחנו שתינו הלכנו לכיוון היציאה. הסתכלנו אחת על השנייה תוך כדי הליכה.&nbsp;תהיתי אם היא בכלל זיהתה אותי. תהיתי אם היא בכלל הייתה מודעת לכך שהיא הייתה האובססיה של האקס שלי בזמן שהוא היה איתי. או בכלל יודעת מי אני.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">כשיצאנו מהבניין הרגשתי ממש שמחה לכמה רגעים (כי אחר כך התחילו המחשבות העמוקות על יום הזכרון וכו', שגרמו לי פחות מלחייך ולשמוח, אלא יותר להתחיל לשאול את ל. מה היא חושבת על כל היום הזה והגיוס וכו') כי מה שבטוח, אני בחיים לא אוכל&nbsp;לשנוא&nbsp;את עכברונת הקטנה הזו או לקנא בה.&nbsp;אני אפילו קצת מרחמת עליה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">-</span></p> <p><span style="font-size: small;">ולגבי משהו אחר לגמרי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">התחיל משחק חדש.</span></p> <p><span style="font-size: small;">כן, אני יודעת, זה מעצבן שמדברים בבלוגים בקודים, אבל אני עוד לא סגורה על הכל, אז זו הדרך הטובה ביותר לדבר על זה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">זה משחק כי זה לא משהו רציני בכלל. אני לא מתכוונת לעסוק במשהו מלבד משחקים לפני הצבא.</span></p> <p><span style="font-size: small;">בואו נאמר רק שכמה מספרים&nbsp;צלצלו, אנשים ששכחתי כבר שנתתי להם בעבר את המספר שלי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">וכמה בני נוער יצאו להם בכמה לילות.</span></p> <p><span style="font-size: small;">וכמה חלומות נצתו.</span></p> <p><span style="font-size: small;">וכמה פנטזיות הוגשמו.</span></p> <p><span style="font-size: small;">ויש אחת שפשוט עומדת באמצע מעגל של בחורים, צוחקת לה בקול בשעה שהיא רצה בשביל לקטוף את הפרס.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">לילה טוב,</span></p> <p><span style="font-size: small;">מרי</span></p></div>Wed, 11 May 2011 20:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12485689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12485689http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12463411<div align="right" dir="rtl"><p style="text-align: center;">רק כשאתה מאושר, אתה מבין מה זה להיות עצוב. רק כשאתה שיכור, אתה מבין מה זה להיות פיכח. רק כשאתה נוחת, אתה מבין עד כמה מרגש לעוף. רק כשאתה מפוקס אתה מבין כמה חשובה לך הצלילות.</p> <p>אבל לפעמים לא צריך את ההפך. לפעמים אתה פשוט מאושר כי באמת טוב לך ואין צורך בדיכאון קל לפני על מנת להעריך את האושר&nbsp;. החיים הפונקציונליים שלך מראים לך רק עלייה, ועוד אי אפשר לראות את נקודת המקסימום.</p> <p>לא כתבתי בבלוג זה זמן מה, בגלל בעיה טכנית. ובשבועיים שלושה האחרונים, למרות שמאוד רציתי לכתוב על מה שקורה, פשוט לא נשלח לי. והתעצבנתי. וחטפתי קריז. ואז נפל לי האסימון שהבלוג שלי נהפך לא לכלי שימושי אלא לממש מטרה מאוד מסוימת. זו הסיבה היחידה שרציתי לשלוח עדכונים. ובזמן תהליך הגמילה החביב מהבלוג, הגעתי לכמה דברים חשובים. אם אתה פלצן אתה יכול לקרוא לזה תובנות, אם אתה אחד שמרחף אתה יכול לקרוא לזה הרהורים. זה לא משנה השם. אבל הכעס שלי על דבר כה טיפשי גרם לי לחשוב, ולהודות בפני עצמי בכמה אמיתות חדשות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מאז המסע הישראלי, בזמן שבכיתי לי בשעת הבדד נשבעתי לעצמי כמה שבועות. לא במובן הדתי, אלא כמו שאן שרלי קוראת לזה "הבטחה חגיגית". כך גם אני מתייחסת לזה כי אני מזלזלת במושג שבועה. זה לא קיים בזמן שלנו. אבל אם אני מבטיחה משהו אני אף פעם לא שוברת את המילה שלי.</p> <p>אחת מההבטחות שהבטחתי לעצמי היא לעולם לא לשקר לעצמי. לא לשים מול עצמי ולו מסכה אחת. לא חסרים האנשים שלא מעזים להודות בפני עצמם באמת שמקיפה אותם. אבל אני כבר לא פוחדת מהאמת. כי כשסופגים אותה היא הופכת למתוקה, ולא כואבת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בשבועיים&nbsp;שלושה האחרונים קרו לי הרבה דברים. היה את פסח. אחד החגים שאני לא אוהבת. אבל השנה, הוא היה פשוט נפלא.</p> <p>עבדתי בפסח.&nbsp;נבחנתי למסלול שאני מאוד רוצה בצבא. אפילו עברתי שלב, וביום חמישי יש לי שלב נוסף (אחרון). ישנתי כל כך הרבה. ראיתי כל כך הרבה סרטים חדשים (לפחות עשרה). ליל הסדר לא היה משעמם כלל; קריאת ההגדה עברה מהר והאוכל מצוין, כל הסדר מצחיק, עם תחרות שירו-יותר-חזק עם אנשים מבתים אחרים. זה ליל סדר עם חברים של המשפחה, והייתי כל הזמן עם חברה שלי, מקשיבה לווידויים חושפניים שלה ומרכלת איתה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בפסח ראיתי את הילד החדש שנולד לבן דוד שלי, והחזקתי אותו למשך דקות ארוכות, בזמן שגם אני וגם התינוק מגרגרים בהנאה (הוא פשוט מקסים. מוציא את הצד האימהי שלא חשדתי שיש בי).</p> <p>נפגשתי&nbsp;עם א. אחרי חמישה חודשים שלא ראיתי אותו, מאז הגיוס.</p> <p>נפגשתי עם ל. עם כל החבורה ועם ר..</p> <p>וזכיתי לנקמה בנ.. נקמה מתוקה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז ביליתי בפסח, ראיתי חברים, נקמתי נקמה, קניתי שמלות וכו', אבל כל זה לא משתווה כלל למה שעשיתי: התחלתי לזרוק את העבר.</p> <p>הרבה דברים מהעבר עוד מעיקים עלי, קושרים אותי בשלשלאות ומונעים ממני לממש את ההווה בצורה טובה יותר, בלי משקעים. </p> <p>מאחת נפרדתי בחלומות שלי.</p> <p>מאחד נפרדתי בתהליך הגמילה שלי.</p> <p>מאחד נפרדתי בנקמה המתוקה שלי.</p> <p>אני מסוגלת לחשוב על עוד אנשים שקושרים אותי לעבר ועוד לא השארתי אותם מאחורי. אבל אי אפשר הכל בבת אחת.</p> <p>וכמו שהבנתי שאת העבר צריך להשאיר איפה שהוא שייך (דהיינו, בעבר), הבנתי (בעזרת אחותי המקסימה) עוד משהו, להתמקד.</p> <p>עזבי אותך מבנים. למה את מבזבזת את כל האנרגיה שלך על זה? להשיג את הבלתי ניתן להשגה? לוותר על הכבוד? ליצור קשרים חסרי תועלת?</p> <p>תתרכזי בחברות שלך. תתרכזי בלימודים שלך. עוד חודש וחצי סיימת בית ספר. ועוד חודשיים החברה הכי טובה שלך מתגייסת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>והבנתי שהיא צודקת. ובזמן שלא יכולתי לכתוב פה בבלוג, ובעצם כמעט ולא עליתי על המחשב, שקעתי באופן טוטאלי בהווה, דבר שהוא לא תמיד קורה לי: מפנימה שהכי חשוב לי זה לטפח את הקשרים שלי עם החברות שלי, כי בזמן הצבא אנחנו נפגש מעט יותר. להשקיע בלימודים כי זה הפינאלה. כי אני לא רוצה להשלים בגרויות, אני רוצה לעשות המקסימום שלי עכשיו, ולהגיע לממוצע בגרויות כללי של לפחות 95. להיות מוכנה לשני הקונצרטים שלי השנה.</p> <p>גם לקחתי את כל עסק-הביש של הקונצרט של השנה שעברה בפרופורציה. קלטתי שבגלל שקונצרט אחד נדפק לי זה לא אומר כלום. בכל אחת מתשע השנים האחרונות היה לי לפחות קונצרט אחד (הייתה תקופה שהיינו עושים קונצרטים גם בחורפים), ורק אחד מתוכם הלך לי קטסטרופה. השנה זה לא יקרה, ואני גם לא ממש חוששת. אני לא צריכה לחשוף את עצמי יותר מדי ולתת את האינטימיות שבמוזיקה שלי. האנשים לא באמת שמים לב להבדל. חוץ מהמורה שלי ובני משפחתה (שגם הם מוזיקאים). אז בשבילה אני אשתדל, וכל השאר באמת לא מפריעים לי יותר. אפילו עשיתי הרצות מול אנשים. ויצא נפלא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז כמות העדכונים שלי בזמן הקרוב כנראה תרד.</p> <p>אבל זה לא נורא כלל. אני מקווה שהבלוג שלי יחזור להיות מקום חביב לפרוק בו מחשבות בלי לגרום לכאב בשורש כף היד (יש לי יומן, אבל כשאני כותבת יותר מדי ומהר אז כואב לי) ולא מקום שלמשך תקופה שירת אינטרס לא ממש טהור.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הפסח שלי היה נפלא, עם הרבה טיולים ומחשבות ודברים טובים.</p> <p>ועכשיו יש תקופה שעומדת להיות לחוצה וקשה אבל אחריה יהיה סיפוק אדיר.</p> <p>זה דווקא עולם נחמד לחיות בו, לא ככה?</p> <p>שלכם, מרי</p> <p>&nbsp;</p> <p><em>רגע של שלווה, אני עוד פה לבד<br />זוג צעיר עובד, מחזיק לו יד ביד<br />מעבר לפינה פנים, חיוך רחב<br />משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו</em><span class="Apple" style="word-spacing: 0px; font: medium 'Times New Roman'; text-transform: none; color: #000000; text-indent: 0px; white-space: normal; letter-spacing: normal; border-collapse: separate; orphans: 2; widows: 2; webkit-border-horizontal-spacing: 0px; webkit-border-vertical-spacing: 0px; webkit-text-decorations-in-effect: none; webkit-text-size-adjust: auto; webkit-text-stroke-width: 0px;"><span class="Apple" style="font-size: 14px; line-height: 18px; font-family: Arial;"><br /></span></span></p></div>Sat, 30 Apr 2011 21:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12463411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12463411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12430556<div align="right" dir="rtl"><p>הייתי עסוקה בלהקליד סיכומים כשזה התחיל. הראש נעשה כבד יותר ויותר, ולא הצלחתי&nbsp; להתפקס יותר במילים, הן התחילו לרצד.</p> <p>דידיתי מהר לחדר שלי לפני שאתעלף על הרצפה והתמוטטתי על המיטה. אני לא זוכרת מתי זה כבר קרה. אני לא זוכרת כמה זמן עבר אחרי שהתעוררתי משינה טרופה. כשהתהוררתי לא הצלחתי לזוז, הראש שלי היה כל כך כבד, והמגרנה בשיאה. קראתי לאמא שלי אבל היא לא שמעה אותי. כולם היו במטבח. באיזשהו שלב שנמאס לי לבכות לבדי במיטה הצלחתי בסוף לצאת ממנה בלי לפול לרצפה. המסדרון אף פעם לא ארוך יותר. חוץ מבהתקפי המגרנות האחרים, כמובן. אחרי שהייתי עם המשפחה והאביסו אותי בתה ואוכל, סוף סוף ראיתי את התמונות מאתמול. חלקן יצאו יפיפיות באופן שממש לא אופייני לי (אני לא מצטלמת משהו) וחלקן פחות...</p> <p>הלכתי לנגן ברבע לשלוש. הראש כאב לי נורא, אז התחלתי עם הגרנדוס, שירגיע לי את הכאב.</p> <p>אחרי כמה הרצות הכאב שלי נעלם, ופשוט ניגנתי את הגרנדוס פעם אחר פעם. רוב ההרצות היו מושלמות. מוכנות לקנוצרטים של סוף שנה.</p> <p>בחשש יחסי המשכי עם הרומנסה. די זנחתי אותה בזמן האחרון, ופחדתי שזה ישמע לא טוב. אין דבר מייאש יותר מיצירה שעבדת עליה כל כך קשה ושנזנחת וכשמרעננים אותה, היא מאבדת את האיכות שלה. אז נרגעתי כשגיליתי שהיא במצב מצוין.</p> <p>היה שלב שהסתכלתי הצידה מעבר לחלון, אני לא צריכה להסתכל על הקלידים כשאני מנגנת, וכשהחזרתי את הראש אני רואה את אבא שלי עומד לידי מקשיב ועושה תנועות של ניצוח עם הידיים. ואז הוא חייך ויצא החוצה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשסיימתי והסתכלתי בשעון כבר היה שש בערב. הזמן רץ לי מהר מדי, כאילו זה לא הגיוני שניגנתי יותר משלוש שעות. כשהפסקתי שוב חזר לי כאב הראש.</p> <p>התחלתי לעבוד בצורה קצת יותר רצינית על הריקוד של אניטרה.</p> <p>ממש אפשר לדמיין אותה. שדונית מדבר שרוקדת ומתחבאת בין תלוליות החול האלו, הכל צהוב מסביב שמש ענקית.</p> <p>פר גינט מנסה להשיג אותה ולא מצליח, היא נעלמת לא כל פעם שהוא חושב שהוא הצליח להפתיע אותה.</p> <p>זה היה יכול להיות נחמד להיות במקומה, לשגע את העולם עם הגחמות שלה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מרי</p> <p>מוסיפה את הביצוע הכי טוב שמצאתי.</p> <p><a href="http://www.youtube.com/watch?v=h7GDt44sgag">http://www.youtube.com/watch?v=h7GDt44sgag</a></p></div>Fri, 15 Apr 2011 18:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12430556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12430556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12428846<div align="right" dir="rtl"><p>אני דווקא אתחיל עם הפחדנות. לא משנה כמה אני מורעלת על צה"ל, עד כמה אני כל כך מחכה לגיוס שלי, רוצה להתקבל למסלול מסויים, עדיין אני לא יכולה שלא לפחד. לפחד מהטירונות, שתהיה לי מפקדת כלבה או מפקד ארסי, לפחד מההיגיינה, לפחד מהנשק. אני לא מצליחה להדחיק את המחשבה, שאני פוחדת שאולי לא אסתדר עם בנות אחרות. למרות שאחר כך כשאני מתעשתת אני מבינה שזה יהיה בסדר. אבל אולי לא? ובאמת להיות בלי המשפחה. ובלי טיפה של זמן לעצמי. ובלי המוזיקה שלי. בלי פסנתר. בלי החברים שלי. בלי אני עצמי. רק חיילת נוספת בבגדי חאקי.</p> <p>אני פוחדת שאם אתקבל לתפקיד שאני רוצה, שאני אכשל, ואגרום בטעות לאנשים למות.</p> <p>פוחדת להתקלח עם המוני בנות ביחד, פוחדת מזה שלא יהיה לי מה לאכול.</p> <p>פוחדת שאם אתקבל למסלול שאני כל כך רוצה, שהבנים בטירונות שלי- הרי זו טירונות מעורבת- יהיו דוחים.</p> <p>פוחדת שהאופי המרדני שלי יצוץ בזמנים לא טובים, שאני לא אדע לסתום את הפה, שיענישו אותי בגלל זה.</p> <p>פוחדת מהלילות על מיטה קטנה ומייחלת למיטה שלי.</p> <p>אני מפחדת מהמחשבות שאני יודעת שאחשוב בלילות ההם.</p> <p>אני פוחדת מהכל.</p> <p>אלוהים אדירים אני כל כך שפנפנה. כל כך פחדנית.</p> <p>ואני הרי הכי מורעלת שבעולם. </p> <p>אני פוחדת מלהגיע לבק"ום, לעלות על אוטובוס, ולנסוע ולנסוע, ולרדת בחור אי שם בדרום. אני פוחדת שאני אבכה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ראיתי עכשיו כל מיני סרטונים של חיילים רוקדים. התחלתי לראות סרטונים בצורה די אקראית, ופתאום סרטון הוביל לעוד אחד ועוד אחד.</p> <p>ואיכשהו זה גרם לצבא להראות קצת פחות מפחיד, הרבה יותר סימפטי. שגם עם כל הקושי יהיה אפשר להתחרפן ולעשות צחוקים.</p> <p>טיפה הרגיע אותי. אבל רק טיפה.</p> <p>אני מניחה שרק כשאגיע לגשר אוכל לחצות אותו.</p> <p>אבל אני לא יכולה שלא לתהות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני מוסיפה סרטון אחד שאהבתי. הוא לא הכי מטורלל, ולא מופיעים בו הבנים הכי חתיכים (ואו, יש סרטונים שאפשר להשתגע), אבל הוא מקסים ומושקע.</p> <p>אני אהבתי.</p> <p><a href="http://www.youtube.com/watch?v=jGeXZInQkA0&amp;feature=BFp&amp;list=WLC096863F3267EBED&amp;index=2">http://www.youtube.com/watch?v=jGeXZInQkA0&amp;feature=BFp&amp;list=WLC096863F3267EBED&amp;index=2</a></p> <p>-</p> <p>יש בזה משהו מעניין, וגם מאוד קשה. לנסות לתפוס את הרגעים והתנועות שבאופן טבעי קורים בשניות חולפות ומהירות. וכשהצלם צריך לקלוט את השנייה הזו- שדווקא ביום יום לא שמים לב אליה- דווקא בה צריך לעצור, והיא הכי יפה, והשרירים הכי כואבים בה.</p> <p>זה היה נורא קשה, אבל גם מהנה.</p> <p>כשיהיו תמונות אני אוסיף.</p> <p>-</p> <p>מרי,</p> <p>מאחלת חג פסח שמח, והרבה עוגות מצות טעימות!</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 14 Apr 2011 21:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12428846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12428846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12422850<div align="right" dir="rtl"><p>אני ממש אוהבת את העבודה שלי. אתמול התעסקנו עם המוני שוקולדים וחלבות ושאר דברים, וד. הרשה לנו (הבוס) לטעום כל הזמן..=]</p> <p>בתור עבודה ראשונה-הבייביסיטר לא נחשב- זה כל כך שווה. קרוב לבית, שכר יחסית גבוהה (בכל זאת, אני עוד קטינה, אבל לא להרבה זמן), עם טעימות של מתוקים כל הזמן ועשיית דברים כיפיים.. אבל מתישים.. וד. אוהב נורא מוזיקה קלאסית אז שומעים כל הזמן את המוזיקה הכי איכותית שאפשר.&nbsp;אתמול הוא חרש על צ'ייקובסקי (המלחין האהוב עלי), ושמענו כל כמה זמן (הדיסק חזר על עצמו) את הקונצ'רטו לכינור (אחת היצירות היפות שיש) ופשוט התמוגגתי...&nbsp;עבדתי משמרת שלמה ואחרי זה עוד היה לי עם פ. והכריחו אותי גם לצאת לחדר כושר.. בעע.. הייתי כבר כל כך עייפה..</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום הייתי במיונים נוספים. אלו היו המבחנים הכי קשים שעשיתי עד עכשיו. אבל ואו, אני רוצה את התפקיד הזה. פעם ראשונה שאני באמת רוצה תפקיד שמציעים לי. והשירות שפוי, לשם שינוי, ולא תשע שנים, ולא ארבע שנים. ובלי מכינות. שנתיים נטורל (אבל אני יכולה לחתום קבע ולצאת לקצונה), טירונות קצרצרה (אבל קורס ארוך), ותפקיד כל כך מעניין!</p> <p>אני כל כך מקווה שאני אתקבל. אני כל כך רוצה להתקבל לזה.</p> <p>הדבר היחידי שמפחיד אותי, זה האחריות המטורפת. להיות אחראית על איזור שלם...בררר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני כל כך עייפה.. זה לא כל כך מרגיש לי כמו חופשה בכלל. אני רק לומדת או עובדת..</p> <p>&nbsp;</p> <p>טוב אסיים פה,</p> <p>צריכה ללכת לחפור לפיקולו. [(;]</p> <p>מרי</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 11 Apr 2011 20:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12422850http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12422850http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12416631<div align="right" dir="rtl"><p>זה היה, ללא ספק, אחד מהשבועות העמוסים ביותר שאי פעם היו לי.</p> <p>במובן הטוב של המילה, כמובן.</p> <p>את האמת, זה לא פוסט שאמור לעניין במיוחד, אני קצת לא מרגישה טוב והרבה דברים נמצאים לי בראש, אז אני מנסה לפנות בו מקום בכך שאתאר כל מיני&nbsp; דברים שעדיין מסתחררים לי. </p> <p>-</p> <p>זה נראה כאילו זה היה שבוע שבא במיוחד בשביל לבדוק את הגבולות שלי.</p> <p>ביום ראשון הרסו אותי מנטלית. עשיתי מתכונת-מעבדה, שנמשכה שלוש שעות, ובגלל שלי יש תוספת זמן, היא הייתה שלוש שעות ושלושת רבעי השעה. זה כמעט ארבע שעות. חשיבה רצופה כמעט ארבע שעות. ועד כמה שהמעבדה עצמה הייתה חביבה, השאלות עצמן, למרות שהן לא <strong>קשות</strong>, בלתי אפשרי לענות עליהן בלי לחשוב, אין שום תשובה שיכולה לבוא בשלוף, כי צריך להבין מה קורה ומה עושים, ובאיזשהו שלב זה פשוט נעשה נורא. ואז הבחינה המשיכה על המחשב. ואז אני צריכה לתכנן ניסוי. ובכל הזמן לא נתנו לצאת לשירותים. אחרי המתכונת הארוכה והמייגעת היו צילומים של כל השכבה על הדשא הגדול, שיצאו מעפנים ביותר, שכן לא עשינו שום צורה מיוחדת או ישיבה מתוכננת. כל אחד ישב ליד החברים שלו בערבוביה ענקית, ורוב השכבה בכלל לא הגיעה לשם. ואז סוף סוף הביתה.</p> <p>אבל זה עוד לא נגמר. שמתי לי סרט ארוך ונחמד ולאחר שעה וחצי צלצול- פאינה.</p> <p>שכחתי שיש לי שיעור כפול.&nbsp;אז שעתיים וקצת של שיעור פסנתר שבו בחרתי יצירות חדשות (אני חייבת לציין, מקסימות.), אבל לקראת הסוף התפרקתי. ניסיתי לעשות הרצה של הרומנסה ופשוט לא יכולתי יותר, וניגנתי נורא&nbsp;וספגתי ביקורת מאוד קשה וקיבלתי אותה לא טוב. אבל פאינה מכירה אותי כל כך טוב שהיא הצליחה לאושש אותי. אחרי זה עשיתי הרצה כמעט מושלמת של הגרנדוס, מה ששיפר לי מאוד את מצב הרוח, ונפרדנו במצב רוח טוב.</p> <p>ואז חשבתי על יום המחרת, והיו לי פרפרים מטורפים בבטן בכל הזמן שחשבתי על אותו יום שני כשהייתי במקלחת, וצנחתי למיטה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ביום שני&nbsp;הרסו אותי פיזית. הייתה לי בגרות בספורט. בגשם. השעה הראשונה עברה במעין טקס מטופש להחריד שהיה באולם ספורט, שבו חולקו הצטיינות בספורט (מי שמע על זה?), נערכה תחרות משיכה בחבל (מלהיבה ביותר) והיו הרבה ברבורים של מנהלת התיכון (ושמתי לב לראשונה שיש לה קול של מישהו שמדבר מהאףXD).</p> <p>ולאחר מכן הלכתי לשער לקבל חולצה של "הבנות" (תשובה לחולצה השוביניסטית הדוחה שהבנים של השכבה עשו בטיול השנתי האחרון, וכן, חולצת הבנות ורודה), להתחמם באולם ספורט ולגשת לחנייה. ואז התחיל טיפטוף. אז רצתי עם סווצ'רט, שלא ירטב המכשיר, ובהדרגה הגשם נעשה קצת יותר חזק. למזלי, הייתי מבין הכיתות הראשונות שרצו. היו בנות שרצו בשיא הגשם. אז השגתי תוצאה ממש טובה בהתחשב בזה שזו הייתה הפעם השנייה בחיי שרצתי אלפיים, והרבה יותר טובה מהתוצאה הקודמת. ואחרי שסיימתי והתאוששתי, הלכתי עם נ. לאולם, והתחלתי לצרוח ולקפץ משמחה שסיימתי עם הבגרות הזו. פחדתי שאני לא אעבור ואצטרך לרוץ שוב. נאא, ספורטי גירל עברה בגדול. אבל איך שהצטננתי מזה..</p> <p>אבל כבר אמרתי שאני לא מרגישה טוב עכשיו.. </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;בשלישי היו שלוש שעות מרוחות של תנך שבהן לא הייתי צריכה להכנס לשיעור ולאחר מכן הייתה הרצאה מקסימה מקסימה מקסימה של איזשהי פסנתרנית, על התקווה ( ההמנון..). היא חקרה עליו שמונה שנים, ומסתבר שהלחן הוא יהודי במקור, ככה שלא גנבנו כלום.</p> <p>בזמן של שיעורי התנך שלא באמת היינו בהם, היו "אודישנים" לסוף שנה. אז אני נרשמתי ונבחנתי על שירה. נכנסתי (שוב, עם פרפרים בבטן) לחדר והיה שם מישהו אחד עם גיטרה. הוא שאל אותי כל מיני דברים ואז ביקש ממני שאשיר לו. היה לי ממש קשה להתחיל. פאק, היה לי קשה להתחיל. אבל אחרי שהתחלתי הכל זרם בניחותא והוא ניגן איתי ודיברנו קצת אחרי אחרי, אבל בכל זאת, רק להתחיל היה לי כל כך קשה. אני קצת ביישנית עם השירה שלי, ממש לא בטוחה בעצמי כמו שאני עם הפסנתר. והקול שלי כבר שונה, פעם היה לי סופרן ממש יפה, עכשיו הוא מתקרב יותר למצו..שרתי את "שחק אותה".</p> <p>אבל היי, אני בפנים, הולכת לשיר על הבמה מול כולם..במחשבה שנייה, אני הולכת לשיר על הבמה..ברררר. אני מקווה שאנחנו נעשה הקלטות במקום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>רביעי שעה אחת במתמטיקה, שבה הראש כבר הסתחרר לי עם כל התלת מימד הזה, ובאיזשהו שלב, י. פשוט קטע את השיעור ועשה לנו "שיעור על החיים", שאת האמת, התחיל בגללי. ואו כמה שצחקנו. זה פשוט השיעור הכי טוב שהמציאו. במחשבה שנייה, אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים איזה מקצוע יהיה האהוב עלי, אני לא חושבת שזה היה מתמטיקה. אבל זה כן. גם בגלל המורה.</p> <p>ואז חזרתי הביתה במונית עם נ. ונמרח לי כל היום בניסיון להכין את הסקירה הספרותית לאזר. אבל לא הרגשתי טוב וכל היום בוזבוז, עד שבלילה לא הייתה לי ברירה וכתבתי סקירה ארוכה ומצוינת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וחמישי מתכונת בביולוגיה-רבייה, שעתיים וחצי, ולאחר מכן מבחן בספרות מורחב על דון קיחוטה ואנאבל לי.</p> <p>אני חייבת לציין שהיה לי חום גבוה כבר מרביעי.</p> <p>ועוד משהו לגבי ספרות.</p> <p>אני לא מבינה את כל האנשים שרוטנים על כך ששיעורי ספרות הורסים להם את ההנאה מספרים וקריאה. אחרי שלומדים לזהות ולנתח דברים, נעשים מודעים אליהם לבד, ואז דברים מתחילים לקבל משמעות אחרת. זה כמו בישול. שכמה ששף צריך לבשל טוב, אין כמו לטעום מנה ולזהות את הרכיבים שלה, להתענג על התבלינים שמרגישים. אם לא שמים לב לדקויות נהנים פחות, וזה בדיוק אותו דבר לגבי ספרות.</p> <p>אבל אני מסכימה שמשרד החיונך כופה דעות פלצניות בניתוחים. זה למה זה כיף ספרות במגמה. אני יכולה להמציא פרשנות, ואם היא טובה מספיק, היא תתקבל, לא משנה הפרשנות המקובלת (למרות שמומלץ להזכיר אותה גם).</p> <p>-</p> <p>א. התקשר אלי היום, להתנצל על שבוע שעבר. את האמת, הוא&nbsp;קצת נשמע&nbsp;לחוץ&nbsp;ועייף.&nbsp;איכשהו לא נראה לי שהצבא עושה לו כל כך טוב.</p> <p>הדבר היחידי שרציתי, אחרי כמובן שהוא התנצל והרגיע אותי, זה פשוט לחבק ולכרבל אותו עד שיפסיק להיות קוטר.</p> <p>אוף, אני מתגעגעת אליו.</p> <p>-</p> <p>בזמן שהמחשב עלה לו שרבטתי איזשהו ציור וכשסיימתי- אני אף פעם לא יודעת מה יצא לי, אני לא מגדירה מראש ציור) ראיתי שיצא מן יצור שמזכיר שילוב של ינשוף והחתול במגפיים, עם&nbsp;הבעת פנים עייפה/מסטולה/לא מרגיש טוב.</p> <p>ואני בטוחה שיש לי גם הבעה כזו.</p> <p>זה מגניב איך יצורים מומצאים לחלוטין יכולים לספר סיפורים אמיתיים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מרי</p> <p>נ.ב.</p> <p>מי שקרא את הפוסט הזה, שאפו.</p></div>Fri, 08 Apr 2011 20:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12416631http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12416631http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12393313<div align="right" dir="rtl"><p>היא סוף סוף חזרה. הרצון להשקיע וללמוד ולחרוש כמו שצריך לקראת הסוף. בכמה שבועות האחרונים היתי ממש מותשת, עצלנית, משתמטת מהחובות שלי, אבל בזכות טנלובלה קוריאנית חמודה ומרגיעה, איכשהו עכשיו חזרתי לעצמי, ואני כלל לא לחוצה או חוששת.</p> <p>כל הבעיות הסבוכות האלו שיש בסדרות מהסוג הזה, זה מכניס את החיים לפרופורציה. מה גם, אני אוהבת סוף טוב, וזה הסוף הכי טוב שאפשר לדמיין.</p> <p>אני מתכוונת להסתער עכשיו על מה שעוד נשאר.</p> <p>כאילו אין מחר.</p> <p>*</p> <p>אתמול הייתי במסיבה, בעצם, עד היום לפנות בוקר.</p> <p>וקרו כמה דברים שהייתי רוצה לכתוב כאן.</p> <p>הראשון, הוא עם נ.. כשהיא הגיעה לא ארמנו אחת לשניה שלום, והייתה מתחיות ביננו, אבל איכשהו כשהתחלנו לרקוד זה הסתדר למרות שלא החלפנו עוד מילה לגבי השיחה שלנו, ואנחנו נצטרך לדבר על זה בפעם הבאה שנפגש.</p> <p>לפני המסיבה הייתה ל שיחה ארוכה מאוד עם ל. בטלפון. מכורח הנסיבות (מבחנים) לא יכולנו להפגש, ומצאתי שהדרך הכי טובה לקרב את הקשר, במקום לקטר שהיא יותר מדי עם א., פשוט שיחה ארוכה אחת מגשרת על הכל. אז סיפרתי לה מה קרה עם נ. וסיפרתי לה ממה זה נבע.</p> <p>אוחח אני חולה עליה. היא יודעת להגיד את הדברים הנכונים. מבחינת זה שנ. לא&nbsp;התנהגה כמו שחברה אמורה להתנהג היא הסכימה איתי, למרות שהיא אמרה לי שהסיבה עצמה- ההוספה שלו- היא בעצם מחלה של כל בעלי הפייסבוק למיניהם, מעין נוסח של "למי יש זין יותר גדול".</p> <p>סיפרתי לה על זה ששמחתי בשבילו יום לפני וזה קצת היה אירוני, והיא נורא הפתיעה אותי.</p> <p>"אל תכעסי, אבל אני עדיין לפעמים נכנסת לו לבלוג"</p> <p>"את האמת, חשבתי שזה מה שיהיה"</p> <p>"באמת? את לא כועסת?" *נקודת ציון: הסכמנו שתינו שזה לא יהיה נבון עוד ממש בהתחלה שיהיה שוב קשר עקיף ביננו גם אם זה וירטואלי. והיא הייתה נחושה לעזור לי בעניין הזה*</p> <p>"לא, זה טבעי. אין לך מישהו רציני עכשיו, זה טבעי שתחזרי לעבר"</p> <p>"זה מצחיק, זה בדיוק מה שאני חשבתי לעצמי, בגלל שאין לי מה לפשפש בו, אני רק חוזרת אחורה"</p> <p>"כן. את יודעת הרי שברגע שמישהו ממש ימצא חן בעיניך, את תחשבי רק עליו וכל מה שהיה בעבר יעלם"</p> <p>"אין לך מושג איך זה כיף שאת מכירה אותי כל כך טוב"</p> <p>ואז המשכנו לרכל לנו בכיף.</p> <p>&nbsp;</p> <p>במסיבות לקראת הסוף, אנחנו עוזבים את המזרחית ואת הפופ, ועוברים לרוק.</p> <p>בדרך כלל ליהודים, כי אני, ט, ר, ועוד כמה חסידים אדוקים.</p> <p>ואתמול שניים מבין השירים האהובים עלי, גרמו לי מאוד מאוד לחשוב, ולהבין משהו.</p> <p>הראשון הוא "מחפש תשובה". מי שקורא את הבלוג שלי באופן קבוע, יכול להזכר בתקופה שבה חרשתי על השיר הזה וכל הזמן ציינתי אותו בפוסטים. כי חיפשתי תשובות רבות לשאלות רבות, וחשתי מתוסכלת מאוד לנוכח העובדה שהיה לי קשה למצוא להן תשובה, אם בכלל. ולאחר שמצאתי לרובן הגדול תשובות, אתמול במסיבה הגעתי להבנה שלכל אחד יש תקופה כזו, שהוא מחפש תשובה ולא מוצא, והוא שואל את עצמו איך זה לעזאזל קורה?</p> <p>איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא?</p> <p>השיר השני היה "שחק אותה". כששרתי מכל הלב יחד עם ט.ור. וצרחנו וקפצנו ורקדנו, פתאום קלטתי שהשיר הזה מתאר באופן מושלם את האקס שלי ואת המערכת יחסים שלו איתי. מושלם. שחק אותה, אולי תמשוך את זה עוד כמה שנים, שחק אותה, מתי למדת לשקר בפנים, מה בפנים קורה לך.</p> <p>זה גרם לי לחייך חיוך ממש גדול, אני לא מבינה למה, אבל פשוט המשכתי לשיר חזר ולחייך לנוכח המחשבה הזו.</p> <p>זה הצחיק אותי, באיזשהו מובן.</p> <p>אני מתחילה ממש לאהוב את הבחורים האלו. הם יקרים לי כמו החברות שלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואו, יש לי זריקת מרץ מטורפת ושלווה אדירה.</p> <p>אני ממש שמחה, הייתי די מיואשת מהעובדה שאין לי מוטיביציה לסיים את הבצפר כמו שצריך למרות שאני רוצה.</p> <p>אז עכשיו יש לי שוב כוח.</p> <p>עוד שבועיים פסח...</p> <p>&nbsp;</p> <p>שיהיה שבוע מצוין,</p> <p>מרי</p> <p>&nbsp;</p> <p>-</p> <p><span style="font-size: xx-small;">פיקו, תתחיל לפתוח את הג'ימייל שלך. יש שם משהו שתאהב.</span></p></div>Sat, 26 Mar 2011 21:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (secretgarden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570902&blogcode=12393313http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=570902&blog=12393313