http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447מסכות נזרקות,אנשים בלי פרצוף.מתי יבינו שמסכה רק מסתירה את היופי שבפנים.?heCopyright 2026 חוטאת למגירה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=11064573<div align="right" dir="rtl">אני לא מאמינה שהיום הזה הגיע. שאני אשכרה הולכת לפרוש מכאן. זה היה הבלוג האהוב עליי.הכי מצליח. נכון,1500 זה לא כזה הרבה אבל תכלס? למי אכפת. הבלוג הזה נתן לי כל כך הרבה. כאן,קלטתי שיש לי כשרון כתיבה. כאן בפעם הראשונה נהנתי באמת לכתוב,כתבתי את הרגשות שלי דרך קטעים קצרים. כאן בפעם הראשונה בהסטוריות הבלוגים שלי היו לי מנויים ועוד 3! כאן התבגרתי.מהכתיבה המצועצעת שהייתה לי פעם נהייתי לבת עשרה מתבגרת. במקום לפרוק על אנשים היא פורקת על נייר. כאן בפעם הראשונה אשכרה אנשים הגיבו לי והגעתי אפילו ל80 תגובות. כל כך אהבתי לכתוב כאן. אבל זה חלף.אני עדיין כותבת ברור אבל כבר לא כאן. יש לי בלוג של סיפורים בהמשכים ואישי. לא אכתוב כאן יותר. אז להתראות...לתמיד 3&gt; בפעם האחרונה,חוטאת למגירה3&gt; D: אה כן...ומי שמחפש אותי אני מופיעה בקוראים האחרונים,כן כן שם ברשימה האחרונה.. דאמ הטמטום &gt; &lt;</div>Wed, 15 Jul 2009 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=11064573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=11064573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10929039<div align="right" dir="rtl">וואו הרבה הרבה זמן לא הייתי פה : ] התגעגעתי 3 &gt; החלטתי לחזור שוב לכתוב,קטעים. ממ אין כל כך הרבה מה לכתוב אז קבלו מפריד וקטע. האווריה נעשתה מתוחה.אף אחד לא רצה להגיד לה מה קורה. כולם שתקו הביטו בשום דבר.כאילו שאף אחד מהם לא היה שם. כל רעש הבהיל אותם וכל לגימה צרבה להם. כולם נראו חסרי עמוד שדרה,רגע אחד לא יכלו לזוז,ורגע אחר זזו בעצבנות. והיא קטנה,לא מבינה למה לקחו אותו מחברתה. בדיוק עשתה מסיבת תה קטנה איתה.חשבה על ילד קטן. כל כךקטן שעוד לא רואים אותו.שעוד לא חי,אך לא מת. אף אחד לא היה בטוח בצעדיו.ורק היא נגשת לשם. רק היא,הקטנטונת מעזה להכנס לחדר. כאליו שעוד לא יודעת את התשובה,כבר בפנים היא ידעה. כולם ידעו,רסיס התקווה האחרון נשבר כשראתה את אמא. בקושי נושמת,בקושי מדברת.אף אחד לא ראה אותה.את הילדה הקטנה. עומדת ליד אמא,ליד בטן גדולה. מה שהיה אמור להיות אחיה הקטן.היא כבר החלה לדמיין נותנת לו דובי קטן,רואה אותו בוכה,ישן. כמו אדם קטן..חסר גבות,עיניים עצומות. היא יוצאת משם כולם מסתכלים עלייה,פנייה מראים הכל. כולם חסרי תקווה,ייאוש ואכזבה. אבא מחבק ,דודה מנשקת,ור</div>Fri, 05 Jun 2009 18:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10929039http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10929039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10532325<div align="right" dir="rtl">הגלים מתנפצים,האוויר דומם. עלי האורן מרקדים ברוח הקרירה, עקבות חול,גשם מטפטף באיטיות ובעדינות רבה. שערה מתנופף ברוח,נופל על פנייה היפות. משאירה עקבות בחול,אשר נשטפים בידי הים העמוק. היא מתיישבת משחקת בקרירות במים. נזכרת.שומעת צעקות חרדות מסביב,המציל רץ מבוהל המים שולחים עוד ועוד גלים אשר מתנפצים בחוזקה. החול נשטף באכזריות על ידי הקצף הלבן. העננים מוציאים את צערם וכאבם בידי דמעות גשם גדולות ועגולות. "אמא" היא לוחשת באיטיות,מתאימה כל צליל לאות. כמעט מרגישה את חום גופה הנעים,את חיבוקייה האוהבים. רואה אותה שוקעת בכבדות,מוטלת ללא רוח חיים. הכל שחור מסביב,זכרונות מרקדים בראשה הקודח. נדמה היה שהרגע לעולם לא נגמר,שהזכרון ירדוף אותה. מחזיקה וורד בידייה ויודעת,שלא תראה אותה.יותר. </div>Fri, 13 Feb 2009 21:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10532325http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10532325http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10427995<div align="right" dir="rtl">עכשיו,כאשר החושך שחור,האור מכובה והלילה לא נגמר. דווקא אז,כל השקרים מציפים אותי,גורמים לי לתהות. לנסות לרוץ אחרי האור,אותו האור שלעולם לא יחזור. כאילו משהו נשבר בתוך תוכי,כאילו שלא ידעתי את זה. דממה נופלת ולא נשמעת,הרעש כבר אינו קיים. שום דבר לא מובן,הכל מבולגן. החושך תופס אותי,אין כל מוצא,אבל בעצם.ידעתי כבר ממזמן. עיניי נעצמות,כאילו כדי לברוח,כשבעצם אין סיכוי. לאט לאט כל הזכרונות גורמים לי לשקוע,לשקוע בעצמי. תחת כל המסכות,הדמעות. כאלו שהמראה נשברת,לרסיסים קטנים.כאלו שלא רואים. שאף לא יראה,רק כדי שאף אחד לא יידע. שמיכה של אופל וחשכה נופלת עליי,אך אני בעצם כאילו לא כאן. כאילו ששום דבר לא קרה. ואני,צפה בתוך הזכרונות,רואה איך החיוכים נמסים.איך הלב נשבר. כמו כל פעם מחדש,זה עובר.אני יודעת.אך זה כואב יותר מתמיד. נופלת ארצה,כאילו כדי להסתתר,לרוץ,לברוח.מעצמי. היה אמור להיות כאן קטע אחר,משהו אופטימי יותר. אבל קרה מה שקרה והרגשתי צורך לשנות נושא.למשהו רגיש יותר. אוהבת לתמיד,חוטאת למגירה 3&gt;&gt; </div>Sat, 17 Jan 2009 18:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10427995http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10427995http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10393048<div align="right" dir="rtl">ותמיד כשהוא פותח את הדלת,הכל נשטף ממך. הרגשה של סוף העולם,כל הדאגות,הגעגועים. ועינייך כמו מראה,משקפות את העולם הפנימי. הרגשה ריקנית,חלולה.של עצב ובדידות. ובאותו רגע של חריקה,הכל יוצא החוצה. אי אפשר כבר להחזיק בפנים,הפחד גדול מידי. לפחד שהוא לעולם לא יחזור,אף פעם לא יבוא שוב. חצים נשלחים ללב,כאבים בצד.לשחרר החוצה,או לשמור בפנים. כשהוא כמעט נבלע החוצה,רק אז,רק אז אפשר להגיד שלא יילך. הוא לא יקשיב לך,זה ברור.הוא כבר בחוץ ואת ישובה על הרצפה. חושבת היכן טעית. כשהדלת נסגרת,המראה נשברת,החצים חודרים והכאב מתגבר. יהלומים כחולים יוצאים מהעיניים,נשטפים לאט לאט אל הרצפה. הדלת נטרקת ושוב אותה הרגשה.לבך פועם בקצב,אינו מפסיק. ואת,רק רוצה שיחזור יאסוף את היהלומים,ישים דבק במראה. יוציא את החצים ויחבק.כמו פעם.עברו שניות,דקות,ימים. היא עדיין ישובה שם והמראה כבר איננה,החצים נפלו. עברו שנים והיא עדיין מחכה.לאותה פתיחת דלת מוכרת. אני יודעת שהקטע לא אופטימי. אבל אני חושבת שיצא לי אחלה. כל אחת יכולה לפרש זאת אחרת, אך אני חושבת שלא כולן יעלו על המשמעות האמיתית של הקטע. ;] אוהבת</div>Thu, 08 Jan 2009 10:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10393048http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10393048http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10260743<div align="right" dir="rtl">לחשושים רמים אוזניי קולטות. מושכת את השמיכה מתחת לרגליי.פותחת עיניים בעדינות. רוצה רק להפסיק את הרעשים ולחזור לחלומותיי. כשעיניי נפתחות אני רואה בלונים. בהלה תופסת את מקום העייפות. ובלי שאני מבינה מה קורה אני שומעת מזל טוב,ומחבקים אותי. נזכרתי,היום הולדת שלי. זה חימם את ליבי לדעת,שהם טרחו לקום בשש בבוקר רק כדי לחגוג את זה. ורק ברגעים כאלו אני מבינה,עד כמה שהם חשובים לי. המשפחה שלי. אתום האנשים שהיו איתי ביום הולדתי ויהיו עד יום מותי. אותם אנשים ש-12 ימי הולדת שרדו אתי. אותה משפחה אשר יקרה לי. חיוך עייף שלחתי להם כשהם שרו לי יום הולדת שמח. עיניי הביטו ברכות לעבר אותם דמויות אשר מחזיקות בלונים. ורק בזמנים כאלו אני מבינה,עד כמה שהם יקרים לי, עד כמה שהם חשובים לי. ואז אני מצטערת על כל הפעמים,שצעקתי,קיללתי. על כל הפעמים שלא אהבתי,ששנאתי. חביקום מלאי רגש אני מחבקת אותם. ואומרת תודה. תודה לאלוהים,שנתן לי את המשפחה הזאת. - נכון שלפעמים אנחנו היינו מרוצים אם היינו מאומצים. מכון שלפעמים יש רגע שנאה וכעס. אבל זאת המשפחה שלכם. צריך לדעת לאהוב,לוותר. תזכרו,שעד שתבינו שהם</div>Sat, 06 Dec 2008 20:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10260743http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10260743http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10211895<div align="right" dir="rtl">ומבט בעינייך יכול לשתק אותי. מסיים לשיר.הוא רואה את עינייה הנפולות כנראה לא אהבה את זה הוא חשב בתמימות. הוא ניגש אלייה מנסה לחבקה אבל היא נעלמה לו ביידים. מרגיש את ליטופייה,את שערה הרך. רואה את יופייה המדהים מתחיל להעלם. עינייה אשר משתקות את כל גופו נעשות אפורות וריקניות. שערה הארוך והשחור מתחיל לנשור,כל אותם הדברים שכה אהב נעלמו. אותם הדברים שאהב לחלום עלייהם. רגלייה ה החלקות מתכסות בצל שחור,כאילו רוצות להסתתר. הן נעשות יותר ויותר דקות. ידיה אשר כה אהב להחזיק בידייו,נעשו קרירות ומוקשות. הוא רואה את נשמתה. כל האיפור נמרח. כל המסכה נרטבת,לאט לאט מתקלפת. הגיע הזמן,להראות את עצמך האמיתיות. בלי איפור מסכה מה שמכסה את פנייך. בידייה הדקות מסתירה את פנייה.אסור לו להסתכל. הוא יודע שהיא הרסה את עצמה,בשביל להיות יפה. אבל היא יפה גם ככה,איננה צריכה להסתתר מהשקרים. בטנה מקרקת שנייה לפני העזיבה. מנסה להכניס אוכל לפייה. אבל זה כבר מאוחר מידי,שום דבר לא ישנה את מה שהיא. היא הרסה את עצמה. הואר זרק את הרמקול שבעזרתו שר לה ולפני שהלך אמר.: "למה היית צריכה להרוס את עצמך?" היא לא</div>Mon, 24 Nov 2008 16:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10211895http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10211895http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10120502<div align="right" dir="rtl">"שינה מתוקה"אומרת האמא לבתה. הילדה מכסה עצמה בשמיכה כמעט נרדמת. צעקות נשמעות,בהתחלה בטון נמון ולאט לאט הן מתגברות. פוקחת את עינייה ומתקרבת לדלת,מנסה להקשיב. הצעקות נפסקו,שנייה לפני החזרה לחלומות הן שוב מתחילות. "אני שונאת אותך" היא שומעת.ארשת פנייה נהיו מודאגות. "אמא,אבא?"היא לוחשת,מקווה שישמעו אותה ויפסיקו. אך הם עסוקים בשלהם. "אני לא רוצה לחיות איתך יותר,מישהו מאיתנו חייב לעזוב." זה כבר יותר מידי היא חושבת,היא מתכוננת לפתוח את הדלת. אך הצעקות מתגברות,היא מפחדת לצאת. "נמאס לי ממך"הם אומרים. הילדה קטנה,למרות גילה הרך יודעת לאן זה מתקדם. היא חוזרת אל מיטתה ובוכה. נזכרת במושג גרושים,הורייה דיברו על זה לפני כמה זמן. עכשיו היא הבינה למה התכוונו,כבר מחשבות מדאיגות עלו במוחה. היא שומעת את האבא נאנח והאמא בוכה. והילדה גם,כאילו מנסה להזדהות. "אני לא רוצה הורים פרודים""אני רוצה הורים,שלמים" אומרת לה בחצי קול,"אמא,אבא.הפסיקו" </div>Sat, 01 Nov 2008 21:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10120502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10120502http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10057642<div align="right" dir="rtl">היא מרגישה קלילה,כל כך קלילה.כבר לא יכולה להרגיש כלום.החושך מלאה אותה. כמו רוח היא מרחפת באוויר,לא יודעת לאן לפנות.הריקנות הפנימית,החללים שעוד צריך למלא. .שום דבר כבר לא תקף,הכל בטל. היא נוגעת בידייה,הן דקות דקות.כמו ענפיו של עץ המחט. אישונייה נעשים יותר ויותר קטנים,שחורים,מלאים עצב. היא נוגעת בבטן שלה,כבר יכולה להרגיש את הגב. דמעה אחרונה לפני שהיא הולכת,מבט במראה בפעם האחרונה. היא אורזת,צריכה ללכת. ללכת למעלה למעלה,שם אף אחד אינו מחכה לה. שם היא יכולה להיות לבד,בודדה. שם החושך לא מפחיד,שם אף אחד לא יגיד לה כלום. מחבקת את אמא ואבא,נזכרת לפני חודש ביום הולדתה,מוציאה את המתנה ממתחת למיטה. מחייכת,בפעם האחרונה. אורזת מעיל והרבה אהבה,את הלב שלה ושום דבר אחר. זה כל מה שהיא צריכה,חבל שלא ידעה זאת קודם. הורייה בוכים,מתגעגעים אלייה,למרות שעוד לא הספיקה ללכת. היא יודעת שהיא אוהבת אותם,חבל שלא אמרה להם קודם. היא רואה עצם בולטת,היא ידעה שהרסה את חייה,ורק בשביל אותה נערה. אותה נערה שהוליכה אותה שולל,היא הרסה אותה,אך הייתה לה למקום מקלט. היא ידעה שלא תוכל לסמוך עלייה יותר,אולי בחי</div>Sun, 19 Oct 2008 12:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10057642http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10057642http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10045077<div align="right" dir="rtl">היא יושבת שם לבד בהפסקה,אף אחד איינו מתייחס אלייה. היא כמו כל אחת,אך שונה.היא כמו כל נערה אך עם הבדל קטן. היא שמה את אוזניות האייפוד,מתרחקת מהעולם,מהכאב. מהחושך,מהפחד,מהסבל. היא עוצמת את עינייה ונמצאת בעולם אחר,בעולם שלה. בעולם שבו,היא רוקדת,רוקדת לצלילי המוזיקה. לפתע היא קמה ומתחילה לרקוד,הרבה נאספים סביבה,נדהמים. חלקם צוחקים וחלקם מוקסמים.היא עושה את התנועות ומתאימה אחת אחת למוזיקה. מחיאות כפיים נשמעות בהדרגה.לפתע היא פוקחת את עינייה ומקשיבה למחיאות הכפיים אשר נעשות יותר ויותר רמות. בדיוק כמו באשליה שלה,בחלום שלה.מריעים לה. ניצוץ בעייניה הופיע וחיוך "מאוזן לאוזן". אך עדיין,כל יום ויום,כל הפסקה היא יושבת עם האייפוד ומקשיבה למוזיקה,מידי פעם גם רוקדת. היא רוקדת בכדי לחייך,בכדי להפיג את החשכה ולהחזיר את האושר. "כי ריקוד הוא דרך חיים". </div>Thu, 16 Oct 2008 23:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (חוטאת למגירה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=569447&blogcode=10045077http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=569447&blog=10045077