http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477heCopyright 2026 חוקרת מוח. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477http://www.imagezoo.com/collections/bsiau/public/samples/Dpbu0126.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728546<div align="right" dir="rtl">היום באחת עשרה בבוקר, נעמדתי ברחוב והמתנתי לצופר. ברגע שהתחילה הצפירה, נעצרו בבת אחתמרבית המכוניות והאנשים יצאו מתוכם ונעמדו על הכביש. כלאיש לצד מכוניתו. אוטובוס קו 7 נעצר גם הוא. איש לא ירד ממנו,אך אפשר היה לראות דרך החלונות הרחבים שיושבי האוטובוס והנהג קמו ממקומם והם עומדים בפנים. לפני שנה או שנתיים, נסעתי ברכבת ביום הזיכרון. בשעה 11:00 היא נעצרהעל פסי המסילה באמצע שומקום, ובכריזה נשמע קולו של אחד המאבטחים מבקש מאיתנולעמוד שתי דקות דומיה לזכר הנופלים. השיחות נפסקו וכולם נעמדו בשתיקה. לאחרשתי דקותהרכבת המשיכה בנסיעתה. כשהסתיימה הצפירה היום חזרתי הביתה לצפות בטלוויזיהבטקס המרכזי בהר הרצל. בימי הזיכרון, אני נוהגת לרדת לרחוב או לצאת מהמעבדה ולהיות בחברתם של אנשים נוספים בזמן שכולנו עומדים דקת דומיה לזכר בני עמנו שנספו בשואה או שנהרגו כחיילים או כאזרחים חפים מפשע מפעולות פיגוע. הסולידאריות החברתית מחממת את לבי בכל פעם מחדש.</div>Mon, 19 Apr 2010 12:18:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11728546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728496<div align="right" dir="rtl">זה לא נכון שצרות באשר הן, הן תמידרעות. יש לי סימפטיה לא קטנה לצרות של עשירים. כמו זו למשל שעומדת בפניי היום ואומרת "בחרי אותי, בחרי אותי" בכמה קולות. קיבלנו מספר הזמנות ליום העצמאות, ברחבי הארץ. בכולן מעורב מנגל בשרים עסיסי במידה כזו או אחרת, בכולן יש אנשים שאנחנו אוהבים ורוצים בחברתם (ושמחים שהם מעוניינים לשאת את נוכחותנו המלבבת). ולכולן היינו רוצים להיענות... בסופו של דבר, החלטנו להישאר בב"ש (בין השאר כינסענו למרכז שלושה סופ"שים ברציפות ורוצים את הבית), ולהיות עםחברים שמארגנים מפגש מנגל נחמד הערב פה בסביבה. איזה כיף לנו! (עדיין אין סמיילי מחייך, נשתדל בהמשך אחרי המנגל, ואחרי שיום הזיכרון ייגמר). מאחלת לכולם יום עצמאות שמח (לכשיגיע). </div>Mon, 19 Apr 2010 12:06:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728496http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11728496http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728322<div align="right" dir="rtl">בשנים האחרונות, ביום הזיכרון אני נוהגת לחזור אל הבלוג הזה שכתבה אלכס לאהובה שנהרג ב-12.7, באירוע שהתחיל את מלחמת לבנון השנייה. פגשתי אותו פעם כשהם באו למסיבה (זכור לי כבחור ידידותי ונחמד), ולמדתי להכיר אותו דרכה במכתבים שכתבה אליו בבלוג. אלכסכותבת נפלא,אי אפשר שלאלהתחבר ולהזדהות עם כל מילה ורגש שהיא כותבת עליהם לאייל. זהו, היא כבר לא כותבת שם, וזה סימן טוב שהיא הצליחה להמשיך בחייה, למרות שאני יודעת שאייל תמיד יהיה שלה ואיתה. הבלוג של אלכס, וכתבה עליו ב-ynet. </div>Mon, 19 Apr 2010 09:24:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11728322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728301<div align="right" dir="rtl">באווירת העצב והאובדן ששורה על מדינתנו הקטנה ביום זה, עלה בדעתי שאם חלילה היה קורה לי משהו, ות' בעלי היקר (ואב פרי בטני התופחת, אם כבר אנחנו מעדכנים), שיודע על קיומו של הבלוג הנוכחי היה נכנס לכאן (בפעם הראשונה, אני מקווה), הוא היה עלול להצטייר בעיני עצמו כמיני-סטאלין קטן שכביכול נהג לרדות בחברתו, לימים אשתו, בארבע שנות חברותם... במלים אחרות, הבלוג הזה שימש אותי בעיקר כדי לפרוק את שעל לבי, בימים עצובים או מרגיזים או סתם כשרציתי לכתוב (על דברים עצובים או מרגיזים). אבל אלו לא היו כל חיי. למעשה,זהו חלק קטן מחיי ובראייה כוללת גם לא כל כך משמעותי מהם. חמש השנים האחרונות עם בעלי היו חמש השנים היפות ביותר בחיי. ות' היה חלק חשוב מהאושר והקסם שלוו אותן. אני באמת אוהבת אותו. לפיכך, על אף שאין לי שום תכנון להיפרד מהחיים בתקופה הקרובה, נהפוך הוא, אני מעוניינתלהביא חיים חדשים עוד כשבעה חודשים, אני חושבת שאתחיל לעדכן את הבלוגי,בדברים טובים שקרו פעם ושקרו היום ושצפויים לקרות בעתיד הקרוב. בקיצור, בלוג קצת יותר אופטימי משהיה קודם, (אני אוותר על הסמיילי, כי אנחנו ביום עצב ממלכתי). כי ה</div>Mon, 19 Apr 2010 08:49:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11728301http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11728301http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11177564<div align="right" dir="rtl">נתחיל עם המסקנות לעתיד: א. לרוב אני לא נוטה להיקשר לעצמים דוממים, אבל כנראה היה איזה קליק ביני לבין הרכב של המורה לנהיגה. התגעגעתי לזווית של ההגה, המבנה של ידית ההילוכים, אפילו השעונים המוכרים והטובים... למרות שאנחנו מכירים כבר כמה שנים, נדרש לי זמן להתרגל לנהיגה על הרכב האוטומט שלנו. ואפשר לומר שאנחנו עדיין עובדים על החיבור בינינו. ב. חוץ מהרכב, כל סיטואציית הנהיגה הייתה שונה. כבר אין את מורה הנהיגה שיושב לידי ומעיר הערות בונות או מסיט את הרכב ברגעים הנכונים. אמנם המלווה שלי (ת', ארוסי היקר) חמוד יותר ממנו, וגם דברן יותר ממנו, אבל אין ספק שהתפקיד החדש שלו מהווה מבחן מאתגר לזוגיות שלנו. הבחור המסכן אפילו הציב לעצמו מראה קטנה מול הכיסא שלידהנהג כדי להרגיש קצת יותר בשליטה על הנעשה (בדגש על קצת). והכי חשוב, רק אני יכולה לעצור אתהמכונית. לאדם שיושב לצידי אין דוושת בלם מיותרת ליד הרגל, וכל האחריות היא עליי. מפחיד. אבל אלו הם החיים. אם לא מנסים, לא מצליחים. המשך מחר. לילה טוב. </div>Sat, 22 Aug 2009 00:35:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11177564http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11177564http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11174768<div align="right" dir="rtl">התקרבנובנסיעה איטית למעבר החצייה. שתי נשים עמדו לצד שפת המדרכה ופטפטו. הייתה ליתחושה שאחת מהן עומדת לחצותאת הכביש, אז עצרתי. אחרי כמה שניות,ההמתנה כבר החלה להיראות מוגזמת אז החלטתי להמשיך בנסיעה. כמובן שבאותו הרגע, אחת מהנשים סיימה את השיחה וירדה אל הכביש. בלי להסתכל. הבוחןנתן ברקס. גם אני עשיתי את אותה הפעולה. אולי לפניו,אולי בו-זמנית, אולי הוא לא שם לב... לא יודעת. אבל המשכתי בנסיעה, כי המבחן הרשמי חייב להימשך. על פניו, הטסטר נראה דינחמד.איחל "צה</div>Fri, 21 Aug 2009 01:37:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11174768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11174768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11105347<div align="right" dir="rtl">אבל כנראה שגם לא לחגוג, עקב אילוצי זמן, לחץ עבודות (ותזה), וערב ט' באב שעומד בפתח. יחד עם זאת... הופ, גדלתי בשנה :) ההכנות לחתונה בשיאן. במלים אחרות, בדיוק כפי שהיו בפעם הקודמת שבדקתי לפני שבועיים. יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות עד שאין לי זמן להתעסק עם זה יותר מדי (למורת רוחו של ת'). לפני כחודש, בעת הביקור שלי ושל יקירי ת' בבית המשפחה המורחבת, העירה סבתא שלו על איך שהזמן טס. הסכמתי איתה בפה מלא (אוכל טעים שהיא הכינה), והוספתי מצידי הערות נילוות עד כמה הזמן ממש בורח. וכך קשקשנו לנו על הא ודא, ועל כל הסידורים והעבודה המרובה, עד לשלב מסוים שבו פתאם נפל לי האסימון והבנתי שהיאמדברת על החתונה שלי ושל הנכד שלה, בעוד שכל אותה העת אני בכלל התכוונתי לכתיבה המפרכת של עבודת התזה שלי... בהזדמנות זו, אני מתנצלת שצריך שיום הולדתייחול בשעה טובה כדי שאכתוב בבלוג. אם זה מנחם, אני מדי פעם קופצת להתעדכן בבלוגים האהובים עליי, אם כי לרוב בלי להשאיר תגובות. היום נפגשתי עם המנחה שלי וסיפרתי לו שאני קצת קורסת תחת העומס. אני חייבת לציין שהוא הפתיע אותי לטובה, ועזר לי לארגן את המטלות בצורה מס</div>Wed, 29 Jul 2009 00:38:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=11105347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=11105347http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10959602<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שהמון זמן כבר לא כתבתי פה מילה או שתיים, אבל.... לא, אין לי תירוצים. מצד שני, הבלוג פההואמעין יומני היקר- מקום לפרוק בו תחושות שקשה להכיל, או רגשות טובים שבא לי לשתף. הפעם זה הסוג הראשון. אני אכתוב בקצרה כדי לא להעלאות. הוא אמר ואז אני אמרתי.... יש לי תחושה שזה קצת ייראה כך, אבל אני אשתדל למתן את הסגנון. קיצר, חזרנו הביתה אתמול מסופ"ש חצי-חצי (חצי אצל המשפחה שלווחצי אצל המשפחה שלי). ת'קפץ למעבדה כדי לארגן חומרים לשבוע חדש של עבודה, וביקש שאפשיר את הפיתה העיראקית שהייתה במקפיא. בקשה קטנה מאד. אני צריכה להוציא את הפיתה מהמקפיא והוא כבר יכין ממנה פיצה טעימה. אלא ששכחתי. והוא חזר הביתה חצי שעה מאוחר יותר וראה אותי רובצת מול "אחד נגד מאה" עם קערת קורנפלקס בידי, והתעצבן. זה התחיל מ.."אי אפשר לסמוך עליך!" והסתיים ב"את כזו אנוכית". ולמה? כי אין כמואכילתסולו עם קערה וכף ליחיד כדי לומר לבן הזוג- לא אכפת לי ממך.... פרשנות מרתקת. ושגויה, לדעתי. קורנפלקס היה ותמיד יישאר ברירת המחדל שלי כשלא בא לי להכין משהו לאכול. וזהו, רבנו. כל כך חבל, כי רצינו לבלות לילה נחמד</div>Sun, 14 Jun 2009 10:20:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10959602http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=10959602http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10815170<div align="right" dir="rtl">מסתבר שהבחור חזר הביתה מוקדם, בזמן שקפצתי למכולת,והציץ למחשב (שלו, יש להוסיף). ברגע שהוא ראה על המסך את הבלוג שלי, הוא הפנה את מבטו הרחק, אבל הכותרת מהפוסט האחרון עדיין נקלטה בראשו. בהתאם לכך, הריםכמה טלפונים והזמין לנו צימר במצפה רמון. דווקא לצימר הזה לא נסענו בסוף, כי בדרך לאוניברסיטה פגשנו חבריםשהציעו לנו להצטרף לטיול אוהלים בים המלח. היה מעולה! היינו תשעה אנשים, שלושה אוהליםוכלבת רועים מקסימה, שחשבה שאנחנו הכבשים שלה. על כן היא דאגה לאסוף את העדר בכל פעם שכבשה תועה פרשה מהחבורה הצידה כדי להטיל את מימיה או למצוא זווית טובה יותר לנוף. בערב יום העצמאות, נסענו לים המלח והקמנו את האוהלים + מנגל קטן בחיק הטבע, מתובל היטב בחול מעושר במינרלים. אני ות' התכרבלנו מול המדורה, כשהוא מצביע על מיקומם שלהעגלה הגדולה והקטנה, וכוכב הצפון. למחרת בבוקר, קמתי בשעה שש עם הנץ קרני השמש הראשונות, ציוץ הצפורים ונביחות הרועהשלנו. משום מה, הייתי עירנית כאילו מדובר בתשע-עשר בבוקר- שעות הקימה הרגילות שלי (למקטרגים אוסיף שאני נשארת במעבדה עד תשע-עשר בלילה). קיפלנו את הדברים ויצאנו לנחל עין בוקק.</div>Mon, 04 May 2009 09:28:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10815170http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=10815170http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10778023<div align="right" dir="rtl">השגרה בולעת אותנו. יום אחרי יום, עובדים ולומדים (ומורחים זמן בבלוג). כבר התרגלנו. וכמעט שכחתי שאני אוהבת אותו כל כך. ת' הכין הערב לזניה. ישבנו מול הטלוויזיה וזללנו. אחר כך, נכנסנו למקלחת וישר למיטה. כרגיל. משעמם לחוות את זה לא פחות מאשר משעמם לקרוא על זה. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים שלי, היו זמנים שהתפללתי בשביל חיים שכאלו, ואני מאושרת. באמת. ויחד עם זאת,מדי פעם, אני מרגישה שמשהו אובד בדרך. אני והוא מסתגלים הרבה ומשתגלים מעט. טוב, הכל יחסית. :) בכל מקרה, אני חוששת לאבד אותו, אותנו, בתוך השגרה הזו, הנפלאה, שיצרנו בבית. טוב לי, ועדיין- יש לי תחושה שאנחנו צריכים לצאת לחופשה זוגית, אינטימית, רחוק מהבית. כמו שאומר השיר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, לא?</div>Fri, 24 Apr 2009 01:07:00 +0200shirdor@walla.co.il (חוקרת מוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=565477&blogcode=10778023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=565477&blog=10778023