http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192heCopyright 2026 ברקת.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/92/91/55/559192/misc/17014699.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=12065677<div align="right" dir="rtl">זה תמיד עניין של כמות. יותר נכון, זה תמיד עניין של יחס. לפחות אצלי. יחס של טוב ורע. תמיד למדוד. תמיד לראות איפה אפשר לשפר, ויותר מכל, תמיד לראות איפה משהו לא בסדר. ביקורתיות. או יותר נכון, ביקורתית. התרגלתי לזה כבר עם הזמן, זה משהו ששוקע והופך להיות חלק מהאישיות שלי. משהו גדול שמרכיב את ברקת. אבל טוב לי עם זה, אני חושבת. טוב לי גם עם הבחירה שעשיתי לא מזמן, אפילו שאין כ"כ מה להיות גאה בה. עדין נשארתי מאחור. אבל לפחות התקדמתי צעד אחד. הרי, מה זה משנה אם הלכתי שני צעדים אחורה או לא? אז הסתפרתי. אז צבעתי. אז עוד קעקוע. אז עוד עגיל. טיסה לחו"ל. לישון מחוץ לבית. בסדר, כמה אפשר לברוח מהמציאות? אני גם צריכה להתמודד קצת. החיים הם לא גוש של קצפת, אפילו שהייתי שמחה אם הם היו ככה. But, baby you know that, maybe it's time for miracles..</div>Mon, 27 Sep 2010 14:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=12065677http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=12065677http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11984943<div align="right" dir="rtl">לו רק יכולתי לפתוח לך את הלב ולנבור בו, הייתי עושה את זה. לו רק יכולתי לשמוע את המחשבות האמיתיות שלך, הייתי רוצה להקשיב להן. לו רק יכולתי להמשיך הלאה, הייתי עושה את זה. באמת. אבל אני לא ממש יכולה. וזה תקוע לי כמו עצם בגרון. לו רק יכולתי לפתוח את מגירות ליבי, הייתי יודעת מה אני רוצה. לו רק יכולתי להקשיב לנשימותי, הייתי יודעת שמשהו אצלי לא כשורה. לו רק יכולתי לנחם את עצמי, הייתי אדם שלוו יותר. אבל אני לא ממש יכולה. וזה עדיןתקוע לי כמו עצם בגרון. לו רק יכולתי לראות את הצדדים היפים שבדבר, החיים שלי היוטובים יותר. לו רק יכולתי לייחס חשיבות לטוב ולא לרע, הייתי אדם אופטימי יותר. לו רק הייתי פחות ביקורתית כלפי עצמי, אולי הייתי מצליחה לעשות דברים טוב יותר. אבל אני לא ממש יכולה. לו רק יכולתי להסתכל אחורה במנהרת הזמן ולא להתחרט על מה שקרה, יכולתי לחיות בשלום עם עצמי. לו רק יכולתי למנוע מעצמי כ"כ הרבה דברים שעשיתי, אולי הייתי אדם אחר. לו רק יכולתי..</div>Wed, 18 Aug 2010 14:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11984943http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11984943http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11959733<div align="right" dir="rtl">לעצום את העיניים ולשקוע בחול העמוק. זה כמו לרגע קט, לעצום את העיניים ופשוט להתנתק מהכל. לנשום אוויר צח ופשוט להיעלם. הלוואי שיכולתי להעלים את השעות ועל הדרך גם להעלים את עצמי. השעון ממשיך לתקתק ואני לא מתקדמת. חולות הזמן אומרים לי לחזור אבל אני לא זזה. משהו פה לא מתפקד כראוי. מה אני מפספסת? יש פה חידה שעומדת לי על קצה הלשון, ובמקום לצאת החוצה היא רק נבלעת יותר פנימה. איפה אני טועה? מה אני עושה לא נכון? מה אני לא עושה? לעזאזל עם זה. נשבר לי. קיבינימט! מה הקטע של העולם להיות כ"כ מסובך? מה הקטע שלי, להיות כ"כ מתוסבכת. לקום כל בוקר עם המסכה המטופשת הזאת, של, הכל בסדר ואני מאושרת מהחיים. זה כ"כ פתטי. כאילו אני תמיד צריכה להוכיח לאנשים, שאני יותר ממה שאני נראית! למה אף אחד לא רואה? אני באמת כמו כולם? עוד אחת מהזרם? זה הורג אותי מבפנים. זה יותר הורג ממחשל. זה נורא. אני רק זקוקה לליטוף אוהב. לא יותר מזה. אני לא מבקשת יותר מזה. באמת שלא. אני צריכה את השיחה הזאת, ממישהו, שיגיד לי שאני בסדר. שאני באמת באמת בסדר. שלא, כל זה לא חלום - זאת מציאות. מציאות קשה, אבל זאת ה</div>Fri, 06 Aug 2010 00:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11959733http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11959733http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11876956<div align="right" dir="rtl">ממש לפני שלושה ימים, ב- 24.6 עברתי חוויה חד-פעמית ב- Villa Veet 2 שבהרצליה. בהתחלה לא ידעתי מה זה, לא ידעתי לאן אני נכנסת ומה הכוונה של זה, אבל זה התגלה כדבר דיי מגניב וכיפי. מסתבר שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, בכל זאת, Villa Veet 2. אז הייתי צריכה להגיע לאיזה חור בהרצליה בכוחות עצמי. דבר שנהפך לדיי מאתגר. ללכת עם מפה בארץ מולדתי, זה לא דבר אידיאלי בשבילי. במיוחד כשאני בנאדם שנוהג להיות בכל מקום בארץ. אז נסעתי לת"א, משם לקחתי רכבת להרצליה ומשם עוד אוטובוס לוילה, בתוך הרצליה. הכרתי באוטובוס את יעל (המהממת!) ופשוט נסחבנו לשם ביחד. כשירדנו מהאוטובוס הכרנו את אנה (המהממת לא פחות!) ומשם כמו 3 תיירות, הסתובבנו ברחובות לא ידועים בחיפוש אחר הוילה המהוללת! דפקנו איחור של 45 דקות-אבל זה היה שווה בטירוף. נכנסו לוילה, הכרנו כל מיני בנות בטווח הגילאים שלנו: 15-18. פתאום מראים לנו סרטון של מירית וקנין מהישרדות. אחרי 2 דקות של סרטון היא נכנסה מחדר חשוך ואפל ודיברה איתנו. הייתי דיי בשוק, במיוחדמהיותי ילדת חולה ריאלטי שכל היום קוראת צהובונים. מה לעשות, אני גרה בביצה התל-אביבית. היה ממש</div>Sun, 27 Jun 2010 14:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11876956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11876956http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11772061<div align="right" dir="rtl">בלאגן. זוהי המילה שממצת את החיים שלי כרגע. הדרך שבה החדר שלי נראה משקפת בדיוק את מה שעובר עליי כרגע. כאוס אחד גדול. מבול שלא מפסיק לרגע. חיים אפורים. שחורים. ירוקים, צהובים ואדומים גם יחד. זאת לא קשת בענן, כי הרי בסוף הקשת יש זהב וכל טוב. אני מתה לסדר את עצמי. אני לא מוצאת דרך. יותר נכון, אני לא מוצאת את עצמי. אני לא יכולה ליפול לזה שוב, קיבינימט. אסור לי להתאהב שוב. לא בו. הוא נחמד והכל וכיף איתו, אבל זה לא ילך. אולי אני בכלל צריכה קצת הפסקה מאהבה, לא נראה לי מתאים כ"כ. אין לי כוח לזה. חבר זה כיף. אהבה זה כיף. הפרפרים האלה שיש בבטן זה כיף, אבל לא מתאים עכשיו. לא בא לי להתאכזב שוב, אין לי זין לזה. אני חייבת לשנות משהו בחיים שלי. לא יודעת מה, אבל אני חייבת לעשות את זה. אני לא אתקדם לשומקום בקצב הזה. עובדה, אני באמת לא מתקדמת. כ"כ הרבה דברים לעשות והזמן בורח לי בין האצבעות. לא מסוגלת להתחיל משהו, ולסיים, מן הסתם שלא. לעזאזל עם החיים האלה. "20 שניות, זוזי." "אין לי כוח." "אל תתחצפי אליי, תרימי את הרגליים שלך ותתחילי לזוז." "לא בא לי." "מוות או לזוז." "מוות." </div>Sun, 09 May 2010 12:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11772061http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11772061http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11767197<div align="right" dir="rtl">הכל יכול לקרות. אין כיוון לרוח, המרחב פתוח,האופק לא נגמר.הכל יכול לקרות.מאהבה נתפרת, או מפרידה נפרמת,בסוף כלום לא נשאר.הכל יכול לקרות.אין דבר קבוע, אין שומדבר בטוח,שיקרה או לא יקרה.שחרר אותי.עם בדידותי בחדר, קח שבר ועוד שבר,ותדביק אותי. זה לא השיר שלי, אז לא לפתח יותר מידי ציפיות. זה שיר שאביב גפן כתב לנינט. השיר הזה קצת משקף את מה שאני מרגישה עכשיו, הוא מעדן לי את המציאות עם קצת מילים גבוהות, אפילו שאני מנסה לעדן את המציאות שלי כמה שאני יכולה.. לפעמים זה מתפרק ואני צופה בחיים האמיתיים שלי, אבל החוצץ ששמתי בין האידיאל למציאות דווקא הולך לא רע. מעניין אם באמת הפכתי לאדישה למצב שלי. אולי לא. אולי כן. לשאלה הזאת אני אענה בסוף התהליך המייאש הזה. כמה מבחנים, ולא של בצפר. כמה תחנות לעבור. כמה ציפיות. ככה אכזבות. יאו, קשה. אין לי כוח. באמת שנגמר לי הכוח. אפילו "פוש אחרון" אין לי לתת. חייבים. נו מה, לחיות זה לא ג'ונגל, צריך להתפתח. בא לי פשוט לרבוץ. לא לעשות כלום. לנקות את הראש שלי ממחשבות. לנקות את הלב שלי מרגשות. לנקות את העולם מאנשים מעצבנים. לנקות את האוויר מהזיה</div>Fri, 07 May 2010 02:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11767197http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11767197http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11759955<div align="right" dir="rtl">אני לפעמים מדקלמת את מספר הטלפון שלובראש שלי, למקרה שאולי שכחתי. לא שכחתי. אני לפעמים מדקלמת את מה שאני הולכת להגיד לו בשיחה הבאה. אבל אין באמת שום שיחה. אני לפעמים חושבת מה יקרה כשאני אראה אותו שוב. אבל זה לא יקרה. אני לפעמים מדמיינת אותנו מדברים על הכל. דמיוני מידי. קחי לך פרח. הושיטי את ידך. אמרי לי מילות אהבה כמו שלא אמרת מעולם. שימי את ראשך עליי, ותני לעצמך להשתחרר. שחררי את ליבך, וכך גם את אהבתך אליו. הרפי את שרירייך, וכך גם את מחשבותיך עליו. עצמי עינייך ושכחי מהכל. השארי את העבר מאחור ואת העתיד כהווה. חייכי, כאילו אין מחר. תצחקי, כאילו אתמול לא עבר. ותאהבי, כאילו אף פעם לא פגעו בך. הושיטי את ידך ופתחי את ליבךללא מעצורים, אך קבלי זאת בחזרה. סמכי על אנשים, כמו שסמכת בעבר. עברי הלאה, ואל תתקעי מאחור. רחמים עצמיים לא עזרו ולא יעזרו אף פעם. את יפה, את זה כבר אמרו לך. שאי עינייך בגאווה למעלה, תסמכי על החיים. תסמכי על הגורל. אל תתני לחיים לקבוע לך מה לעשות, תקבעי לך מה לעשות בחיים. מילות פרידה אלה הם אליך, שאי נפשך לשמיים. שמורה את מכל משמר, לא יעונה לך כ</div>Mon, 03 May 2010 16:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11759955http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11759955http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11756528<div align="right" dir="rtl">עשר מילות פרידה ואף לא אחת שנאמרו. תשע כפות אכזבה. שמונה כפות שנאה. שבע כפות טינה עם קורט ייאוש. ששכוסות כעס. חמשזכרונות ללא מעצורים. ארבעה חודשים של חיים. שלושה חיוכים של יום. שיר ישן ותמונה אחת. ואהבה. הרבה אהבה. מתכון חיי. עצוב שזה ככה, אבל זה באמת נכון. מדהים איך ששיר אחד יכול להחזיר אותך לאחור, לתת לך לגעת, ולו קצת במה שהיית, ובכל זאת להשאיר אותך יציב על הקרקע, בלי חשש ליפול שוב. אני מפחדת ליפול שוב, אני לא אגיד שלא. אבל, התחזקתי. עקצוצים של שנייה. דמעה שלא נופלת. תמונה שלא נמחקת. זיכרון שלא נשכח. זה כ"כ עוד לא עבר. זה לא נגמר. זה עומד. בצד. נכנס לי למודע לפעמים. שונאת את זה. המסכה המטופשת הזאת. אני צריכה לזרוק אותה לפח, היא כבר מאובקת. החיוך הזה. כמה שהוא מטופש. בחיי. השריון הזה. צריך לטפל בו, הוא כבר לא כ"כ חזק כמו שחשבתי. הרגש הזה, צריך להחביא אותו שוב, שלא ישתולל ויאבד את מעצוריו. הרצון הזה, צריך להשתיק אותו, שמא יעשה שטויות. דימוי עצמי נמוך. צאי מזה, אישה. אישה-מילה אחת שמכילה כ"כ הרבה. החיים מסובכים, דאמט. חח כאילו שחשבתי שבאתי לעולם כדי להנות, בי</div>Sun, 02 May 2010 02:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11756528http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11756528http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11746998<div align="right" dir="rtl">כמה שהמין האנושי יכול להיות מפגר, זה מדהים. בנים חושבים שבנות מפגרות, בנות חושבות שבנים מפגרים. טיפשי כ"כ. מה שבאמת מצחיק, שאף אחד מהמינים לא באמת טיפש, שניהם למען האמת מאוד חכמים. כל מין יודעלשחק בקלפים שלו יפה מאוד. באופן דיי מרשים הייתי אומרת. פשוט מין נוכל. שחקנים מלוכלכים זה מה שאנחנו. מלוכלכים מאוד. כל מה שמעניין אותנו זה סקס וכסף. מרשים. מרשים מאוד. לא שיש לי בעיה עם זה חס וחלילה, זה פשוט סתם מצחיק אותי. אה כן, והגשמה עצמית. גם לזה אנחנו שואפים, בין היתר. למה כל דבר צריך להיות ברמזים? למה בנאדם לא יכול להיות ישיר, לבוא ולהגיד.. בלה בלה בלה בלה. הכל צריך להיות ברמזים. כאילו אני נמצאת באיזה סיפור קצר ויש 100 רמזים מטרימים, אבל הפואנטה שלי הסיפור לא באמת מגיעה. בנים מפגרים. החיים זורמים בקצב ואני שמחה שזה קורה. ממשיכים הלאה. Life goes on. רק כי אני יודעת שאתה סטוקר מטורף שלי, עדן אני חולה עליך 3&gt;</div>Tue, 27 Apr 2010 16:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11746998http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11746998http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11735049<div align="right" dir="rtl">אני בהלם מעצמי. הלם טוב. ברמת ה-טואוב. כבר לא אכפת לי. כאילו, אולי קצת, אבל ממש קצת. לא אכפת לי ממנו יותר. מדהים. כבר שבועיים שאני לא חולמת עליו. שבועיים שאני לא בורחת מהמציאות ע"י גורמים חיצוניים. שבועיים שלמים. גאווה. לא מפריע לי להסתכל על תמונות שלו, לא מפריע, לא מזיז. התקדמתי הלאה. אני גאה בעצמי. הצלחתי לעשות את זה, אני מאושרת. אנחנו כמעט חודשיים לא ביחד ואשכרה טוב לי עם זה. חשבתי שאני בחיים לא אעבור את זה. שאני לא אשכח אותו. שאני אשכח אותנו. אני לא שוכחת. זה אצלי בזיכרון, אבל השמעות של זה כ"כ ירדה מבחינתי. החיים כ"כ לא מתוכננים שזה מדהים. סופסוף אני יכולה לסיים פוסט עם חיוך על הפנים ולהכריז ש.. הכל בסדר (:</div>Thu, 22 Apr 2010 07:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברקת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=559192&blogcode=11735049http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=559192&blog=11735049