http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711"ונדמה היה לי שהארץ שהלכתי עליה, והרחובות שעברתי בהם, וכל העולם כולו, אינם אלא פרוזדור לבית זה."heCopyright 2026 יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14681296<div align="right" dir="rtl">אני לא בטוחה שהפלטפורמה הזאת מתאימה לי כרגע. אני לא יודעת כמה אני רוצה לחשוף או כמה זמן וסבלנות להתעמקות יהיה לי. נראה! אז מה השתנה בשנה וחצי האלה? -נכנסו לחיים שלי המון ריחות, שמנים וצבעים. פתחתי עסק בעקבות גילוי הסבונים שלי. האם אפשר עכשיו לקרוא לי סבונאית? *עיניים נוצצות* אני מאוד מקווה שכן -אני כותבת! לא חצי דף פעם בחודשיים כמו פעם, אלא כל יום (או לפחות כמעט כל יום). ופתאום מילים ומשפטים נקשרים ביחד, דפים הופכים לפרקים, ואני מבינה שסוף סוף אני מצליחה להעלות על הכתב משהו שהוא אמיתי, נכון, ומה שרציתי. - קניית בגדים היא פתאום לא דבר נורא כל כך. כן, אני עדיין שונאת שופינג. אבל פתאום משהו בי השתנה, ומ"תעזבו אותי אני רק רוצה חולצת T" ל"היי, השמלה הזאת דיי יפה, אבל אין סיכוי שאני אלבש אותה" ואז ל"השמלה הזאת יפה ואני רוצה אותה עליי". ואני חייבת לציין שזה ממש נחמד -יש לי חברות קרובות ויקרות שאני יכולה סוף סוף לחשוף בפניהן *הכול*. אף פעם לא ממש היה לי את זה קודם, והרוב באשמתי. לא חושבת שהצלחתי לפני להיפתח מספיק בפני אנשים אחרים, לא משנה כמה הם קרובים אלי. -אני יודעת לתכנן את הזמן שלי,</div>Tue, 01 Mar 2016 11:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14681296http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14681296http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14225338<div align="right" dir="rtl">לתחביב המשונה הזה שלי הגעתי לגמרי במקרה, ולמרות שאופן ההכנה היה נראה לי מסובך, לא יכולתי להתאפק ולנסות להכין בעצמי סבון. זה היה לפני חצי שנה, הכנתי תבנית של שלושים סבוני לוונדר בריח משגע, והייתי בטוחה שיקח לי שנים לסיים את כולם, ושאני אצטרך להתאפק עד שתהיה לי הזדמנות נוספת להכין את הדבר הממכר הזה. לשמחתי זה קרה הרבה יותר מהר מהצפוי, בעזרתם הנדיבה של חברים וקרובי משפחה שהסכימו שאני אשתמש בהם בתור שפני נסיון (ארנבות, בעצם) ואתן להם סבון רך, עם ריח משגע ומלא בקצף. חיים קשים, הא? אז אתמול הכנתי נגלה נוספת, שיהיה לי מה לתת לדודים שלי כשנלך לבקר אותם. והפעם אחרי דיי הרבה מחקר הכנתי מתכון לגמרי משל עצמי, ותיעדתי את הכל במצלמה (... של הפלאפון). אני חייבת להודות שהיה מאתגר לצלם עם כפפות. קצת על התהליך של היווצרות הסבון: הסבון הוא למעשה תוצאה של תגובה כימית בין בסיס לשומן. בעבר היו משתמשים באפר (ומסתבר שאפילו בשתן) בתור חומר בסיס, היום משתמשים בסודה קאוסטית, כן כן, זאת שפותחים איתה סתימות, ולמעשה ברמת העיקרון, כל סוג שומן שמעורבב עם בסיס אמור להפוך לסבון, למרות שההכנה של הסבון קצת יותר מסובכ</div>Wed, 29 Oct 2014 15:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14225338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14225338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14215968<div align="right" dir="rtl">... איכשהו לפני כמה ימים פתחתי את הדלת של ארון הבגדים שלי, וסגרתי אותו מיד בחזרה. אני לא יודעת איך זה קרה,או למה רק עכשיו, אבל פתאום הבנתי שאין לי מה ללבוש. כן כן, אני מודעת לעובדה שזו תלונה קלאסית ומוכרת להחריד, אבל פתאום באמצע החיים מתחשק לי ללבוש משהו מעניין, ואני מגלה שהארון בגדים שלי מורכב מג'ינסים וחולצות T רגילות (או עם ציור פשוט שציירתי כדי לנסות להחיות אותן), ואני מנסה להבין איך בכלל הגעתי למצב הזה. להלן המסקנות. א. אני שונאת שופינג. אני שונאת אתההרגשה הזאת של להיגרר בין חנות לחנות, את התחושה הזאת של הרגליים, את הלהסתכל על בגדים שלא אומרים לי כלום, ואת תחושת התסכול הזאת של למצוא משהו שמוצא חן בעיניי ואז לגלות שאין אותו במידה שלי. וזה כל הזמן קורה. ולא, אני אפילו לא בן אדם מלא. ב. אני ממש לא אוהבת בגדים חשופים. ומכיוון שלרוב הבגדים המוצעים היום אי אפשר לקרוא באמת בגד (יותר בכיוון של 'פיסת בד שמכסה איזורים אסטרטגיים'), אני מתייאשת עוד לפני שאני מתחילה לחפש. ג. אני יודעת לתפור. אז כן, זה נשמע יתרון, אבל כשאין לך זמן לעשות את זה (או שאתה בן אדם עצלן כמוני), לאט לאט הבגדים שק</div>Sun, 12 Oct 2014 20:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14215968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14215968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14198496<div align="right" dir="rtl">דיברתי לפני כמה ימים עם חברה שהיה לה בלוג בישרא. היא סיפרה שהיא הייתה משתפת בו כל כך הרבה פרטים אישיים שלה, שהיום היא מזדעזעת מאיך אפשר לחשוף כל כך הרבה. זה קצת מצחיק, כי אני בדיוק ההפך. זה הבלוג החמישי שלי, ובאף אחד מהם לא היה לי פוסט באמת אישי. איפה עובר הגבול? עד כמה אני מוכנה לחשוף לקוראים זרים? או יותר גרוע, לאנשים שמכירים אותי? אני לא מתביישת במי שאני. אין לי עבר אפל במיוחד. אני שלמה עם מי שגדלתי להיות, וכן, גם לי יש קשיים שלפעמים נראים כמו הר מאיים ולפעמים אני מרגישה שאני יכולה פשוט לדלג מעליהם והכל יסתדר. יש לי כל כך הרבה מילים ורעיונות בראש, שבסופו של דבר מה שאני מצליחה להעביר לכתב זה בערך 5%. וזהו.</div>Fri, 12 Sep 2014 22:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14198496http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14198496http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14185609<div align="right" dir="rtl">כשהדת שלך, או האמונה שלך, או השקפת העולם שלך, או הדעה הפוליטית שלך, מתמקדת בלשנוא- את האחר, את הלא מוכר, את השונה במקום לאהוב, לנסות להבין, לסלוח, גם אם זה את השכן שלך, או הילד- מילה אחת: אתה טועה. כי מי שמתמקד בשנאה בסוף ישכח איך לאהוב את עצמו ואת משפחתו. אבל, אסור לנו לשכוח שלא כל שמאלני שונא מתנחלים, לא כל ימני שונא ערבים, לא כל דתי שונא הומואים לא כל 'קרניבור' לא רגיש לסבלם של אחרים לא כך אתאיסט 'אין לו אלוהים' לא כל טבעוני מרסס גרפיטי על חנויות בשר לא כל ערבי רוצה להרוג יהודים לא כל שר רוצה אח ורק בטובתו האישית. לשנוא- או לאהוב זו בחירה שלנו. (נכתב על ידי ימנית- קרניבורית- מאמינה באלוהים שיש לה חברים ערבים, שמאלנים, הומואים, טבעונים, אתאיסטים, ואנחנו אפילו מסתדרים נהדר ביחד)</div>Fri, 22 Aug 2014 09:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14185609http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14185609http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14146555<div align="right" dir="rtl">יש דברים בחיים שנוחתים עליך בספונטניות מוחלטת, ואתה לא יכול שלא להעריך את המתנות הקטנות האלה שתמיד יגרמו לך לחייך. וזה בדיוק מה שקרה לי השבוע. זה התחיל ביום שני בערב, רגע לפני שהלכתי לישון. עשיתי משהו שרוב העולם של היום חוטא בו, נכנסתי לפייסבוק כדי לוודא שאני לא מפספסת אירוע חיים מרגש (כי הרי כולנו יודעים שהפייסבוק מלא באירועים מרגשים כמו אכילת סושי וצעקות תסכול על שכנים שרואים את המונדיאל). למרבה האירוניה, באמת הייתי מפספסת אירוע אם לא הייתי נכנסת אליו באותו לילה. נתחיל מהקדמה. לפני חמש שנים, אי שם בהפסקה של כיתה י"א, התפרצה מתנשמת לכיתה שלי חברתי י' ואמרה לי "אני חייבת להראות לך משהו." ה'משהו' היה הסרטון המופלא הזה לשתינו יש נטיה לצחוק הרבה יותר מדי, ולמרות שניסינו להשקיט אחת את השניה בדמעות (בכל זאת, ספריה של בית הספר), תוך דקה הגיעה הספרנית הזועמת ודרשה מאיתנו לצאת. י' לא התרגשה מהעניין בכלל ופשוט שמה את הסרטון מההתחלה, וראינו אותו שלושתינו, כולל הספרנית הזועפת בדרך כלל של בית הספר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם צמד המוזיקאים האדירים Igudesman &amp; Joo. מאז, א</div>Thu, 26 Jun 2014 11:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14146555http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14146555http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14128051<div align="right" dir="rtl">אין לי זמן לכתוב. כל היום שלי עמוס, וכשאני רוצה להתיישב לכתוב הכל מתמלא לי במטלות קטנות וטיפשיות. וזה מעצבן. כל כך מדגדג לי להמשיך, אני חוזרת ומשננת את המשפטים הבאים בראש כדי לא לשכוח אותם. חבל שאני לא יודעת לכתוב בכל מצב, אפילו אם הדלת של החדר שלי לא סגורה אני לא מצליחה להתרכז. מחר יש לי יום בישולים עמוס, אני מתכוונת לקום מוקדם לפחות כדי להספיק לצלם בבוקר. אני מקווה שאני אספיק להכין את הכל מהר, ונראה, אולי אז אני אוכל סוף סוף להקדיש את השעה הזאת שכל הזמן מנסה לברוח לי. (מה שמעצבן זה שלפעמים דווקא כשאני מצליחה למצוא את הזמן, אני מתיישבת מול המחברת ו... כלום. המוח ריק. זה ממש מבאס) למה דווקא הסיפורים האלה שאני יודעת שהנה מצאתי משהו מגיעים ברגע הכי מפתיע והכי פחות מתאים?</div>Mon, 02 Jun 2014 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14128051http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14128051http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14123003<div align="right" dir="rtl"> "Has anyone ever told you that you're a bit weird?" "They never really stop. Ever been to Paris, Craig?" "Nah. I can't see the point of Paris. I'm not much of a traveler." "I can tell from your sofa." "My sofa?" "You're starting to look like it." לפני כמה ימים עלה לי רעיון לסיפור, על ציפור כחולה עם זנב ארוך, שכל בוקר עומדת במרכז עיר סואנת ושרה את השיר הכי יפה בעולם. אבל בין הרעש של המכוניות, העשן, האנשים הממהרים והמרוכזים בעצמם אפילו לא שמים אליה לב. ואולי זה לא באמת סיפור מומצא? אולי הציפור הזאת באמת עומדת לה באלנבי, או בארלוזורוב, ואף אחד עדיין לא שם לב אליה? כי אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו שאנחנו לא באמת שמים לב למה שבאמת קורה מסביבנו, אנחנו לא עוצרים כשאנחנו רואים שקיעה יפה, לא מוותרים על שעה של מחשב או שינה בשביל סיבוב בפארק, לא מרימים את העיניים כשחולפת מעלינו יונה (אולי רק בשביל לוודא שהיא לא מחרבנת עלינו). ועכשיו נשאלת השאלה, אם פיספסנו את היונה, ופספסנו את השקיעה, ופספסנו את הסיבוב בפארק... מה עוד אנחנו מפספסים בחיים שלנו? על כמה עוד הזדמנויות וויתרנו בשביל הנוחות ה</div>Tue, 27 May 2014 07:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14123003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14123003http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14121449<div align="right" dir="rtl"> &ldquo;Let me give you some advice, bastard: Never forget what you are. The rest of the world will not. Wear it like armor, and it can never be used to hurt you.&rdquo; הייתה לי חברה מכיתה ח'. היא הייתה גדולה ממני בשנה והיינו בלתי נפרדות בצורה כמעט קיצונית. יום אחד היא כתבה לי מכתב מתוסכל. אנחנו חברות טובות כבר כל כך הרבה זמן, היא כתבה, אבל מעולם לא סיפרת לי אפילו דבר אחד אישי על עצמך. בכיתה ט' הקראתי סיפור בסדנת הכתיבה שהשתתפתי בה בבית אריאלה. כתבתי אותו במהירות במהלך השיעורים בבית הספר, תוהה אם הוא בכלל שווה משהו. להפתעתי ראיתי את המשתתפים נחנקים מצחוק, כולל המנחה, שאפילו ביקשה ממני עותק של הסיפור כדי שהיא תוכל להקריא אותו באחת ההרצאות שלה. גיליתי שאני טובה בכתיבה הומוריסטית. אנשים באמת נהנו ממה שכתבתי, וזה היה נפלא. אבל שוב, גם כאן הבנתי עם הזמן שלכתיבה שלי לא היה בכלל עומק או רגש. וזה הציק לי. כי כשהיו דברים רצינים שרציתי לכתוב, לא ידעתי איך. יש סיפור שאני 'כותבת' בערך מאמצע כיתה ח'. אבל עד לפני שנה הייתי מרגישה שאני כל כך לא מצליחה להעלות את הסיפור על הכתב בצורה מוצלחת, ש</div>Sun, 25 May 2014 08:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14121449http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14121449http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14103488<div align="right" dir="rtl">"במהלך ראיון 'לניו יורקר', אמרתי למראיין שאני סבור כי סיפורים הם תגליות, כמו מאובנים באדמה, והוא אמר שהוא איננו מאמין לי. עניתי לו שזה בסדר מבחינתי, כל עוד הוא מאמין שאני מאמין בזה. ואני אכן מאמין. סיפורים הם אינם חולצות-טי למזכרת או משחקי גיים בוי. סיפורים הם שרידים מקודשים, חלק מעולם עבר בלתי ידוע. תפקידו של הסופר הוא להשתמש בכלים שבארגז הכלים שלו, כדי להוציא מתוך האדמה חלק גדול ככל האפשר מכל אחד מהם, ולהשתדל מאוד שלא לפגוע בהם. לפעמים המאובן שאתם חושפים הוא קטן, רק צדף ימי; לפעמים הוא ענקי, כמו טירנוזאורוס רקס עם כל הצלעות העצומות האלה והשיניים המגחכות. בין אם זה סיפור קצר או רומן כבד בן אלף עמודים, טכניקות החפירה זהות בבסיסן." &mdash;"על הכתיבה", סטיבן קינג אם יש משהו שאני נהנית ממנו, אולי אפילו יותר מלכתוב, זה לקרוא סיפורים של אחרים. ואני לא מדברת על הספרים שאנחנו רואים בחנויות, אלא דווקא על הסיפורים של חברים קרובים שלי, או של זרים שנמצאים בתחילת דרכם במסע הכל כך מהנה הזה של כתיבה. מה שאני הכי נהנית ממנו זה לקרוא סיפורים לא מושלמים, כי אני יודעת שיש לי יכולת לא רעה בכלל למצו</div>Sat, 03 May 2014 16:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555711&blogcode=14103488http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555711&blog=14103488