http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179heCopyright 2026 טווה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/79/51/55/555179/misc/28810668.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14935341<div align="right" dir="rtl">בשנים האחרונות הפכתי להיות התגלמות ההגדרה של "התקרנפות" - מעט מאוד נוגע, ממעט מאוד אכפת. אבל הסגירה של הפורמט הזה (שגיליתי עליה רק לפני כ-20 דקות) באמת דקרה. הייתי בטוחה שהפלטפורמה הזו תמשיך לגווע, אבל לא העליתי בדעתי שהיא תעלם כליל. זה עצוב לי כי גדלתי פה, התאהבתי פה. הייתי בעלת ערך פה, ערך שלא גילו בי שם בחוץ. את ישראבלוג אני מכירה מגיל 13, והבלוג הספציפי הזה קיים מאז שאני בת 15. אין לי הרבה מילים יותר (ההתקרנפות הזו). אני רק רוצה להודות, בצורה שאני באמת מקווה שלא תשמע קיטשית, אלא אמיתית וכנה, לקוראים שגרמו לי להרגיש מיוחדת, שראו בי באמת סופרת. המקום הזה היה הנחמה וההרפקאה הכי גדולה שהייתה לי בכל שנות ההתבגרות הנוראיות. התחושה הזו שמישהו רואה חלקים מאוד אינטימיים בך מבלי באמת לדעת מי את, וכל הדמיון והמסתורין שזה פותח לך בנוגע לאדם השני, זה היה כל כך מרגש באותה תקופה. אני באמת אתגעגע אליכם.</div>Sat, 16 Dec 2017 18:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14935341http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14935341http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14565760<div align="right" dir="rtl">את הרעל הזה ממני. שמישהו ייקח את הזיכרון שלי מסיל שאומר לי "את ריקנית, מפונקת ואגואיטית". כי בעיניו לבחור לא להיות עם גבר אלים הופך אותי לאגואיסטית, ולבוא מבית טוב אומר שאני מפונקת, ולהיות כל-כך מדוכאת וטעונה רגשית עד שאני לא יכולה לתפקד אומר שאני ריקנית, כמובן שאם ככה אם הוא חושב, סימן שיש לו דרך מאוד מוטעית לגבש דעה על אנשים. אני רק רציתי שהוא ייקח ממני את הרעל הזה, שייקח כמו שזרק. הוא היה אומר לי שאני מטומטמת כי אני נאחזת באבחנות פסיכולוגיות, לא משנהכמה הסברתי לו שההגדרות האלה הם מה שמנחם אותי, שיש איזשהו מונח רפואי ורשמי שמכיר בבעיה שלי ולא מתכחש לקיומה ואומר שאני בסדר והכול רק "בראש שלי", רק כי לא נאנסתי או חליתי באיזשהו מחלה סופנית. שקורא בשם לבעיה לכאורה בלתי נראית, ונותן לה ממשות ולגטימציה. ודיכאון מבחינתי זה כן מחלה שיכולה להיות סופנית. כי אני כל יום חושבת על הסוף ועל המוות שלי, מדמיינת מי יבוא להלוויה שלי ומה ירשמו עליי בפייסבוק, מי ימצא את הבלוג שלי ויודיע ל"מאהבים" שלי שאני מתה. כל יום. כי אין דרך אחרת להפטר באמת מהסבל הזה. אני לא יכולה להטביע את השדים, אלא אם כן אני מט</div>Tue, 26 Jan 2016 06:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14565760http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14565760http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14484829<div align="right" dir="rtl">לא הולכים לישון כי הם עייפים, הם הולכים לישון כדי לאבד הכרה.</div>Thu, 31 Dec 2015 19:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14484829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14484829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14411214<div align="right" dir="rtl">אני עדיין מחפשת נישות, אבל כבר לא מתאהבת במילים כתובות. אני לא יודעת איך לנחם את עצמי כבר. עריכה: יום אחד אכתוב שיר על מחלת העצבות. כשאדע לכתוב שוב.</div>Sat, 28 Nov 2015 23:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14411214http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14411214http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14404473<div align="right" dir="rtl">אם לא אחיה טוב, אז לא אחיה בכלל. זה או הכול, או כלום. (אני עדיין נלחמת על ההכול, אל דאגה)</div>Wed, 11 Nov 2015 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14404473http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14404473http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14401560<div align="right" dir="rtl">במכללה בנויה מסורגים שארוגים זה בזה, כמו דפי מתמטיקה עם משבצות גדולות במיוחד. מאחוריהן הכול דיי חשוף, כל חוטי החשמל וצינורות המזגן. אתמול בהיתי בתקרה הזו. ישבנו 25 תלמידים בשולחנות שמסודרים בחי"ת, זה היה שיעור טיפוגרפיה, כולם העתיקו אותיות לניירות פרגמנט ומסגרו את החלל שלהן בעפרונות. אני בחרתי פונט כבד, מסורתי, ומעוטר מאוד, דרוגולין. למ' שלו היה תלתל, ואולי זו הסיבה שבחרתי בו. בשיעור עצמו בהיתי בתקרה רוב הזמן. קרום של דמעות חימם לי את האישונים, וזה היה נעים. אורות הפלורסנט הצטמצמו לרגע וקרני האור נשברו בגלל התנועה הרטובה של המים על העיניים שלי, גם זה היה נעים. תהיתי כמה חזקה התקרה הזו. חשבתי לעצמי שאם רשת הברזלים האלו מחזיקה את המנורות הכבדות הללו, אולי היא גם תעמוד במשקל שלי. גם החלון היה נראה יעיל למדי למטרה זו, היות והיינו בקומה שישית. אני אוהבת את הנוף משם. אורבאני, מטושטש בשקיעה, גדוש בניינים ומטוסים שעוברים מאחוריהם כל שעה בערך, ונראים כאילו הם עומדים לנחות לתוך הבניינים עצמם. המוזיקה הדרמטית בראשי שוכחת כשהם עוברים מהצד השני של הבניין. נראה כמעט רומנטי לקפוץ משם. אבל אלו רק</div>Wed, 04 Nov 2015 15:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14401560http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14401560http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14398139<div align="right" dir="rtl">אני מרשרשת משביקה כשאני הולכת אז תארו לכם מה קורה כשמבקשים ממני לרוץ.</div>Mon, 26 Oct 2015 14:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14398139http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14398139http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14382833<div align="right" dir="rtl">בחיים לא הייתי כל-כך לבד. בחיים לא איבדתי ככה תקווה. אז אני אחבק לי מסגרות תמונה ואשן עם חפיסות של אדוויל ליד המיטה. למקרה שהכול כבר יהיה כבד מידי. אפילו מרכזי הסיוע הנפשי סגורים בשעות האלה. </div>Mon, 21 Sep 2015 01:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14382833http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14382833http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14363107<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת אותך, אולי כי אני חייבת, אבל אני לא מעריכה אותך. אני לא מעריכה את רוב המשפטים שאת יורה מהפה ולא יכולה לסבול את מה שאת כותבת. אני חושבת שאת מעניינת, שנונה ומוכשרת. ובהחלט יודעת להתנסח, למרות שהייתי ממליצה לך להוריד טיפה מהשימוש התמידי שלך במטאפורה "פות שיער ומסריח". או לפחות לגוון. את האדם השלילי ביותר שפגשתי מימיי, הכתיבה שלך אפילו לא מלנכולית, היא סתם מתמרמרת, ועם זאת את זוכה לתשבוחות מפוארות בגינה, ואני עוד חשבתי ששלי מתמרמרת ומלאת שנאה, אבל מסתבר ששלי מלאת טוב ביחס לשלך. אני לא זוכרת מה כתבת שהערים ככה את הסלידה שנוצרה בי כלפייך. אבל היחס שלך כלפיי אהובי בהחלט הספיק כדי לעורר הצורך שלי לכתוב עלייך, ולו רק כדי להתנער מנוכחותך במחשבותיי. את עוקצנית ופוגענית ועוד יש לך את החוצפה לקרוא לאחרים כפויי טובה בזמן שאת רק מלבינה את פניהם של אנשים כלאחר יד. נחרדתי בליבי כשהתלהמת כנגד אנורקסיות, טענת שזו אינה מחלה ושהן נשים מגעילות, "איך הן מעיזות לסרב לאוכל בזמן שיש אנשים באפריקה שגוועים" כדברייך. תמכת בגישה הומאנית בזה שסתרת אחרת, ואפילו לא קלטת. כאילו שארוחות השפע שאת מצלמת</div>Mon, 03 Aug 2015 16:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14363107http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14363107http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14361532<div align="right" dir="rtl">אני מצלצלת בפעמון הדלת, אני קצת לחוצה. עוד שנייה הוא יסתכל בעינית ויראה את פניי, אני מרימה בזריזות את מחשוף הגופייה שלי ומקווה שזה לא יהווה חוצפה שבאתי ככה. שכחתי שהוא אדם דתי, לפחות מבפנים. הוא פתח את הדלת בחיוך מאוד רחב שגרם לי להקלה. שום דבר בלבושו לא הסגיר את זיקתו לדת חוץ מלכיפה שלראשו, מה שהפיג את חששי. התיישבנו בספות העור השחורות. הוא הביא לי שתייה ועוגיות ממולאות בקרם לימון מתוק שהזכירו לי את הילדות שלי, אבא שלי תמיד אהב וופלים עם קרם לימון. ותמיד הייתי יושבת לידו ואוכלת איתו. דיברנו במקצת על דברים שאיני זוכרת מהם, "בואי נתחיל", הוא אמר. הוא הצמיד את רגליו לישיבה מזרחית, ועצם את עיניו. הוא אמר הרבה דברים במהלך התקשור. הייתי מעט סקפטית כשפגשתי בו לראשונה. אבל בשנייה שעצם את עינו ופצח את פיו - הבנתי שהוא אינו מרמה אותי. זכיתי לליטופי אגו מרנינים כאשר אמר שאני חכמה בצורה עילאית, אבל נעלבתי כאשר ציין שאני משתמשת בחוכמתי כדי לפענח את חולשותיהם של אנשים ולפגוע בהם דרכן. "זה רוע לב", הוא מלמל. וזה חדר לתוכי כסכין. עיניו היו עדיין עצומות ונראו תזזתיות מאחורי וילון העור שסכך מעליה</div>Fri, 31 Jul 2015 01:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (טווה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=555179&blogcode=14361532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=555179&blog=14361532