http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293שאף אחד לא באמת יודע מהו.heCopyright 2026 זאת שכותבת3>. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=12282935<div align="right" dir="rtl">כנראה שאני לא אמשיך את הסיפור שהתחלתי כי אין לו עתיד :( אתם לא אוהבים אותו לא נורא, אני אנסה משהו אחר.</div>Sat, 22 Jan 2011 20:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=12282935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=12282935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=12275337<div align="right" dir="rtl">1 ממש יכולתי להרגיש שאם אנתק את רגליי מהקרקע לרגע אחד אעוף לשמיים. הרוח הייתה חזקה כל כך ושערות ראשי התפרעו לגמרי. הרגשתי מטומטם על שחיכיתי לה מתחת לבית במזג אוויר כזה. "בוקר טוב!" שמעתי אותה צועקת בשמחה. "כן... הסכמתי, מבלי באמת לדעת מה טוב בבוקר הזה. לא כל כך אהבתי ימים חורפיים, התחברתי יותר לקיץ, לים, לארטיקים. החורף והשמיים הקודרים הביאו עליי תמיד דיכאון מוזר של בדידות. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם הרגשתי שאני זה שמביא על החורף את אותן ההרגשות. "אתה שומע? אתמול הייתי כל כך עצבנית!" היא התחילה לספר, ואני הבטתי במדרכה, מנסה להסתיר את מצב הרוח שלי ממנה. "מה, אתה לא רוצה לדעת למה?" היא שאלה לאחר מספר שניות של שתיקה. האמת היא, שחשבתי שהיא תספר גם בלי שאשאל, אבל בכל זאת הנהנתי אליה בחוסר חשק גמור, ידעתי שתספר, אבל ממש לא התכוונתי להקדיש את הראש שלי לדברים שסיפרה, בייחוד לא כרגע. אז נתתי לה לדבר. אבל לא הצלחתי להתרכז בדברים שאמרה. לא אשקר, גם לא ניסיתי להתרכז. "מותק, אתה מקשיב לי בכלל?" שאלה בחוסר סבלנות. הפתיל שלי נשרף כולו בבת אחת, "ואו, ס</div>Tue, 18 Jan 2011 15:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=12275337http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=12275337http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11458737<div align="right" dir="rtl">9:33 גם כשהתעוררתי, כל מחשבותיי היו נתונות אליה. אבל בעצם לא היה בכך דבר חדש. התאכזבתי כשמיששתי את המיטה ולא מצאתי אותה בין זרועותיי, כשגופה לא היה צמוד אליי. הסנפתי את הכרית הנוספת שלצידי בתקווה להתענג על ריח טרי, אך לא היה שום זכר אליו. במשך כמה דקות הייתי צריך לאזור כוחות מחודשים ליום הזה, שכבר יש לי תחושה שהולך להיות מתיש ומייגע. כשהרגשתי שמיציתי קמתי מהמיטה בתחושת סחרחורת, הדבר הראשון שפניתי לעשות היה ללכת לחדר של לוריין. התכוונתי להפתיע אותה כשאפתח את הדלת אבל היא לא הייתה שם. עוד אכזבה. * 10:01 הטלפון צלצל. "שמישהו ירים." צעקתי כמעט מיד. <SPAN style="FONT-FAMILY: Arial; FONT-SIZE: 13pt" l</div>Tue, 15 Dec 2009 22:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11458737http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11458737http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11285381<div align="right" dir="rtl">קצת נתקעתי בכתיבה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה לכתוב ואיך זה ייראה ולא מצליחה לעשות את זה. אפשר להגיד שהמוזה קצת אבדה לי. אני מצטערת על זה, אבל זה ככה עכשיו. אני מאוד אשתדל לפרסם את הפרק אבל אני בטוח לא אעלה אותו עד שאהיה בטוחה שהוא כמו שהוא צריך להיות. מקווה שתהיה לכם סבלנות, אני יודעת שזה ממש מרגיז. ואני משתדלת, אני באמת לא רוצה לאבד אתכם =] שיהיה לכולנו חג שמח 3&gt; </div>Fri, 02 Oct 2009 11:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11285381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11285381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11231605<div align="right" dir="rtl">התעוררתי בין זרועותיו של אדם. היה זה הלילה הראשון זה המון זמן שבו ישנתי כמו שצריך, בלי הסיוט שחזר על עצמו. זה היה לילה טוב, השינה הזו בוודאי תצליח להחזיק אותי עוד קצת. נראה כאילו הדברים באמת מסתדרים. התכרבלתי בגופו החמים של אדם והרגשתי את ליבי בוער מאהבה. הוא ללא כל ספק האחד שלי. נחתי בין זרועותיו והתענגתי על מגע גופו המצמרר והנעים עוד מספר דקות, ולאחר מכן וקמתי מהמיטה בשקט מופתי והלכתי לחדרי בצעדים קלילים. אדם ישן כמו מומיה, דבר לא היה מסוגל להעיר אותו במצב הזה. בשנייה שפתחתי את הדלת הגיטרה שקנה לי אדם משכה את עיניי ורצתי אליה בהתלהבות כאילו לא ראיתי אותה מעולם. כשהעברתי את ידיי על המיתרים הצליל הראשון שבקע הזכיר לי את שיר הערש שהייתה שרה לי אימא בילדותי. הזיכרון החד הזה צף במוחי כסירה שאינה מוצאת את דרכה חזרה למזח. "אימא, אני לא נרדמת!" ניערתי אותה בשעות הקטנות של הלילה. <P style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNorm</div>Thu, 10 Sep 2009 17:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11231605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11231605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11208040<div align="right" dir="rtl">מחר בצפר =] יש כאלה שיגידו סוף סוף, יש כאלו שיבכו מדיכאון... אני נייטרלית כרגע. שיהיה לכולם בהצלחה מחר, ובכל השנה. מקווה שתצליחו (: לאלו שעוברים לחטיבה, או לתיכון.. זה בטח מלחיץ, אני מבינה את זה. אבל למדתי משהו, הכל אמור ללכת חלק. לתת לדברים לזרום, ככה הדברים לא ישתבשו בכל אופן, חוזרים לשגרה, אם אפשר לקרוא לזה ככה יכול להיות שיהיה קשה, ואולי יותר קל, מה שלא יהיה, המווון בהצלחה, תשתדלו להשקיע , הא? ;] 3&gt;</div>Mon, 31 Aug 2009 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11208040http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11208040http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11202496<div align="right" dir="rtl">גם ביומיים הבאים אותו סיוט, חזר על עצמו. שעות השינה שלי בלילות האלו היו קטנים ביותר, אבל השתדלתי להחזיק את עצמי. כולם שמו לב לשינוי הזה שחל בי, הייתי ללא ספק מפוחדת מתמיד, ועייפה. ובכל הזמן הזה לא יכולתי להגיב כמו שצריך, לדבר, לנשום, להתנהג. לא הייתי אנושית. הייתי כמו על טייס אוטומטי, לא שלטתי במוח העייף. אורן ואני נפגשנו בבית שלי כדי ללמוד למבחן בביולוגיה, אבל הפגישה ההיא לא הספיקה, מפני שהפסדתי המון חומר, והוא נאלץ לקבוע איתי גם ביום שלמחרת, בספרייה. אני לא בטוחה שהבנתי את החומר, אבל אני יודעת שעשיתי כל מה שאני שיכולתי כדי להקשיב ולהפנים. עכשיו כשישבתי מול הדף הלבן, השאלות בלבלו אותי ולא זכרתי כלום. העייפות הייתה נוראית והמאמץ לחשוב הכאיב לי. קראתי את השאלות שוב ושוב, אבל לא היה טעם. פתק נזרק אליי. 'תתאפסי. תזכרי טוב מה למדנו. דומיננטי, רצסיבי.' הוא ניסה להזכיר לי. שרבטתי מבחן את המילים הכי הגיוניות שהתאכסנו בי, ניסיתי לחשוב בצורה הגיונית</div>Sun, 30 Aug 2009 10:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11202496http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11202496http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11184687<div align="right" dir="rtl"> הייתי בחדר חשוך כל כך שלא יכולתי לראות את הידיים שהעברתי מול הפרצוף. פתאום האור נדלק. עליתי במדרגות שהופיעו, ככל שעליתי הסוף לא נראה קרב. באחת הקומות ראיתי דלת. נכנסתי אליה בהיסוס, עכשיו עמדתי על אספלט קר כשאין תקרה מעליי, השמיים התחלקו לשני חצאים, באחד היו כוכבים, ובשני לא. ירח לא היה כלל. הסתובבתי במקום, לא היה אופק, והדלת מאחוריי נעלמה. נבהלתי, התחלתי לרוץ על האספלט, מחפשת אחר יציאה. "לוריין?" שמעתי את קולה של נורית מאחוריי, אבל כשהסתובבתי במהירות היא לא הייתה שם. "לוריין." החסרתי פעימה. הקול מאחוריי הפעם היה של אימא, רך ונעים. "לוריין." קולו הצוחק של אבא, לא יכולתי לתאר כמה התגעגעתי אליו. "לוריין." ונוס. הייתי מבולבלת. מה קורה פה? איפה אני? <SPAN style="FONT-FAMILY: Arial; COLOR: blac</div>Mon, 24 Aug 2009 11:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11184687http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11184687http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11143640<div align="right" dir="rtl">התעוררתי כשעוד הייתי על חזהו של אדם, והבנתי שישנתי, וגם הוא. השתדלתי לקום ממנו בזהירות כדי שלא יתעורר גם, משימה לא קלה. אור לא הסתנן מבעד לתריסים הפתוחים, וכך הבנתי שהשעה מאוחרת. זחלתי כדי להגיע לשרשרת שנזרקה על הרצפה לפני כל המהומה, וחייכתי כשאחזתי אותה בידי והצמדתי אותה אל ליבי. הסתובבתי לרגע בחדר, חסרת מעש, ואז דבר מה תפס את עיניי והתקשחתי. התקרבתי לשידה של אדם, זכרתי את התמונות האלו, התמונות של המשפחה כולה, של אדם וונוס... והתמונות שלו עם... נעמה? השרשרת נפלה מידי. נעצתי את ציפורניי באזור שבו הלב חבט בעצמה בחזי, כאילו שזה יעזור להשכיח מעט את הכאב האמיתי. ניסיתי להחניק את הזעקה שרצתה להימלט מפי. הוא עוד שומר את זה?, הוא עדיין מעדיף אותה על פניי? הכאב שלו ממנה עדיין לא נדם, כמו שלי? <P style="MARGIN: 0cm -6.75pt 0pt 0cm" dir=rtl class=MsoNo</div>Mon, 10 Aug 2009 19:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11143640http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11143640http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11119722<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שאני צריכה לומר קודם שקיימת שם סצנה שלא מתאימה לכל גיל. התעוררתי בחדר שקירותיו לבנים. מסביב למיטה שעליה ישנתי נתלה וילון, ולמפרק של ידי הימנית הוזרק עירוי. לא נותר מקום לספק, בית חולים. "הו, מישהי התעוררה." חייכה אליי אישה עם חלוק לבן. חייכתי אליה ביובש. "את לא תישארי כאן הרבה. רק נעשה לך בדיקות אחרונות שהכול בסדר אולי תישארי פה לאשפוז-יום אחד אבל אני בספק. בכל אופן את זה יקבע הרופא. אני חושבת שהיום את כבר תהיי משוחררת." אמרה בקלילות. "כמה זמן אני פה?" התיישבתי.</div>Sun, 02 Aug 2009 18:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (זאת שכותבת3>)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=554293&blogcode=11119722http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=554293&blog=11119722