http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819Thoughts Of A Dying AtheistheCopyright 2026 Endlessly. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9221947<div align="right" dir="rtl">בעבר: -למצוא אהבת אמת, בפעם הראשונה. -לקבל מחמאות לגבי המראה החיצוני שלי. -להתבגר. -להפוך לבן אדם שאני מתיימר להיות. -לשבור את המגבלות והחוקים שאוסרים אותי לעצמי. -להתפרע -לאבד שליטה. -להיות אחד מ... -ועם זאת להיות מיוחד -להתייצב עירום מול הפחדים שלי -למצוא אומץ. לשבור גבולות. בהווה: -לא להתאהב באמת, לא שוב. -שמבקום המחמאות על המראה החיצוני, ישימו לב לאדם שמתחת למעטה הבשר הזה. -לשוב להיות ילדותי. -להיות האדם שאני הכי פחות רוצה להיות, לראות את העולם מנקודת המבט שלו. (רק כי זו הדרך הטובה ביותר להרחיב אופקים) -שמישהו יציב לי גבולות וחוקים, שיעצרו אותי. -להירגע. -לשלוט בעצמי. -להתרחק, להתבודד. -להיות מי שאני. -להתלבש, לארוז, ולעזוב את הבמה בה אמרתי את מה שרציתי לומר, אמרתי, לפחדים של עצמי. -לשים גבולות לאומץ שמצאתי בתוכי. האמת, שכרגע, ברגע הצלילות בו אני כותב את הפוסט הזה, ברור לי בדיוק מה אני רוצה. ברור לי בדיוק גם איך להשיג את זה. והדרך ארוכה. אז קוראיי, חבריי, (אולי, במקום כלשהו, השותפים לסוד שלי) אני פורץ החוצה. הגיע הזמן. אני חזק מספיק, מנטלית ופ</div>Tue, 20 May 2008 20:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Endlessly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9221947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=551819&blog=9221947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9118271<div align="right" dir="rtl">לחייך כשחייכת להתעצב כשהיית עצובה להתאבד כשאיבדת רוח חיים לאהוב כשאהבת חזרה לחבק כשנישקת לנשק כשחיבקת להחזיק כשבכית להקשיב כשדיברת לכעוס כשהאשמת לדבר כששתקת לשתוק כשדיברת לצעוק כשנשמת לכאוב כשפגעת להשלים כששילמת לבכות כשהחזקת לחייך כשחיבקת לחייך כשנשמת לחייך כשנישקת לחייך. לבכות כשבכית לבכות כשנפרדת לבכות כשכעסת לבכות. הייתי צריך את זה, כדי לדעת לוותר עלייך. הייתי רוצה לדעת לרקוד, ולשיר, ולנגן. לעמוד על במה מול כל השדים שלי, להשתחוות, להקיא על הרצפה, להתפשט מכל וכל מושג ואחיזה. לאבד שליטה לרקוד, ולשיר, ולנגן- עם כל שד ושד. כמה חבל שאפילו לדבר אינני יודע. הייתי רוצה לדעת להקשיב, ולהריח, ולטעום. לעמוד מולך במקום שנפגשנו לחבק, לנשק עד צאת הנשמה. להתנתק, מכל וכל מציאות וסיבה לאהוב כמו בהתחלה להקשיב, ולהריח, ולטעום. אותך, איתך, ורק איתך. כמה חבל שאפילו להרגישך אינני יודע הייתי רוצה להאמין שעוד יש משהו להציל. אבל איבדתי תקווה. כשראיתי אותך, כשהטתי בעיניים החומות הגדולות שלך הרגשתי איך הלב שלי</div>Sat, 03 May 2008 16:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Endlessly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9118271http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=551819&blog=9118271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9107031<div align="right" dir="rtl"> אני בהלם. ידעתי שהדור שלנו,הנערים, טיפה התנתקו מהמורשת... אבל זה?! אני לא מאמין שאני חושב על זה, בטח שלא אומר את זה, אבל אני מתבייש בכם. עומדים בגב זקוף, הידיים מאחורי הגב בהשמע הצפירה, וצוחקים. צוחקים, מדברים, לוחשים, מגחכים... אני בהלם. האנשים שאנחנו מדברים עליהם, האנשים שעליהם שמעתם, אותם שישה מיליונים, היו לנו יותר מאחים, היו לנו אנחנו עצמנו. בזכותם, בזכות ההקרבה הבלתי מתוארת שלהם,אתם חיים! בזכותם, יש לכם בית, וארץ, ומולדת. בזכותם. וכשמגיעה השעה לחלוק להם טיפת כבוד, (למרות שלדעתי, עם כל הכבוד למוסדות החינוך בארץ, מגיע להם הרבה יותר), אתם צוחקים. שכחתם, שאתם ירשתם את הארץ הזאת, שכחתם, שאתם לא זכיתם בה בדם ויזע. שכחתם, שבעוד אתם צוחקים לכם בזמן הצפירה, כשישה מיליון אנשים, אחים, אמהות, אבות, ילדים בגילכם! בוכים. אני מתאר לעצמי שכשראו את צחוקכם לבם התהפך בקרבו. ילדים, שלא זכו לראות את ישראל. ילדים, שלא זכו להורים, ילדים, שלא זכו לחיים. ואתם, מתרברבים למי יש את המחשב היותר חדש, שכחתם מאיפה באתם. שכחתם למה אתם כאן. שכחתם בזכות מי אתם כאן. אני מתבייש בכ</div>Thu, 01 May 2008 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Endlessly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9107031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=551819&blog=9107031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9090287<div align="right" dir="rtl">אתמול דיברנו, וכעסת כי ניסיתי לעזור לך, להתקרב, לא לגמרי לאבד אותך. ממש כעסת. ואני התכווצתי בתוכי, והבנתי איך כבר איבדתי אותך. "רק ידידים" הרי הבטחת שנדבר. הבטחת! ואני כמו אידיוט חיכיתי יותר מחודש. אין לך שמץ של מושג כמה כואב זה, לראות אותך נבלעת יותר ויותר לדכאון. נכנעת אליו. חסרת אונים. וכל זה בגלל מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלי. זה הכי מכאיב, לדעת שלא רק העדפת אותו על פניי, הוא פגע בך. לזה אני לא אסכים. על זה אני אלחם. אני לא אתן לו לפגוע בך. בחיים לא. גם אם אנחנו לא ביחד. גם אם את שונאת אותי. (שלא לדבר על זה שהרגשות שלנו אחד לשני הם כרגע אולי דבר והיפוכו) אני לא אתן לו ולא לאף אדם אחר לפגוע בך. אשתמש ברגשות שלי כמגן עלייך, אכסה אותך בהן. גם אם מדי פעם ההרגשה הכללית היא שאני כופה עלייך את ריגשותיי שלי. אני אלחם. לאו דווקא עלייך, אותך איבדתי. (שלא תבינו לא נכון, אני לא מוותר, אני פשוט לא נלחם.) אני אלחם בשבילך, בשביל שלא תיפגעי. גם אם תשנאי אותי, יותר חשוב לי שלא תיפגעי. אני חושב שאהבה, במיוחד מהסוג שאני חש אלייך, גובלת בסוג מסוים של אי שפיות. תראי אותי, נה</div>Mon, 28 Apr 2008 20:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Endlessly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9090287http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=551819&blog=9090287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9059589<div align="right" dir="rtl">נראה כאילו השבועיים שהיינו ביחד הייתה התקופה היפה בחיי. אני זוכר את ההרגשה גם עכשיו, חודש אחרי. אני יודע שזה נשמע מגוחך, אחרי הכל, מהי מערכת יחסים שנערכה שבועיים לעומת שבירת לבבות ממערכות יחסים שנערכו הרבה יותר. אבל אתם יודעים, לחבב בן אדם לוקח המון זמן. להתאהב, לעומת זאת, לוקח בדיוק חצי שנייה, מבט חטוף. אני זוכר כשפגשתי אותך, לבשת חולצה ארוכה אפורה כזאת, עם ציור של להקה שאני לא זוכר את שמה, ואת הג'ינס שלך שאני כ"כ אוהב. השיער שלך היה מסודר בקוקו יפה שאת תמיד הולכת איתו, ונדף ממנו הריח שעוד נמצא אצלי באף. חח, אני זוכר איך כל אותו ערב השתדלתי ללכת מאחורייך כדי להסתכל על הקוקו הזה, ולהריח אותך. נשמע מטורף, אני יודע. אבל אני אוהב הכל בך. הריח, אפילו כשאת מריחה כמו דממה. דממה סקלטיבית, כשאת רחוקה ומאוכזבת. כשאמרת את המילים האלה. אני זוכר איך שבוע אחרי אותה פגישה, מקרית לחלוטין, התנשקנו בפעם הראשונה. אני זוכר את השיר שהתנגן ברקע. השיר שלנו. cat and mouse - the red jumpsuit apparatus אני זוכר את המבט שלך שנייה לפני שהשפתיים שלנו נפגשו. מרפרפות אחת אל השנייה, נוגעות לא-נוגעות. </div>Thu, 24 Apr 2008 01:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Endlessly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=551819&blogcode=9059589http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=551819&blog=9059589