http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264אם תראה את הבודהה על הדרך, הרוג אותו.heCopyright 2019 אורה הכפולה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12842404<div align="right" dir="rtl">זה מוכן. עם מקום לעשות מנוי. בצבעי פסטל http://pitzifkes.com/ מקווה שלא התייאשתם עדיין ושזו הפעם האחרונה שנצטרך את החדר הישן הזה.</div>Mon, 31 Oct 2011 13:58:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12842404http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12842404http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12643213<div align="right" dir="rtl"> הבטחתי שאם אי פעם יהיה משהו אחר. אני אספר. אז הנה, סיפרתי. העיצוב עוד רעוע ועוד לא סיימתי לתלות את התמונות. אבל יש שם כבר מילים. http://brownotebook.wordpress.com/ </div>Mon, 25 Jul 2011 19:17:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12643213http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12643213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12371121<div align="right" dir="rtl"> אני רוצה לומר להתראות לאורה הכפולה. בימים האחרונים מישהו קרא את הבלוג בשלמותו אחורה וקדימה .אז קראתי גם אני. הבנתי משהו, כשקראתי אחורה, עוד אל הימים כשכתבתי על אוכל . היא כבר לא אני. אורה הכפולה. קראתי את כל המקומות שעברתי בדרך בכדי לבנות אותה . את אורה הכפולה. היא היתה לי בית נעים. בפעם הראשונה הצלחתי לדחוק החוצה מחשבות שלא היו תופסות צורה וממשות בדרך אחרת. למדתי שיש לי צורך במילה הכתובה וגם מצאתי בה ערך. למדתי שאני יכולה לכתוב. למדתי שאני יכולה לגעת באנשים עם המילים שלי ומצאתי קירבה ונחמה באנשים שלא פגשתי. אבל היא כבר לא אני. אני קוראת אחורה ומרגישה הרגשת דיסוננס אל מול אתה שהוא איננו אתה יותר. בניתי אותה ועכשיו אני יכולה להשיל אותה ממני. אני לא צריכה אותה יותר, אני צריכה להיות משהו אחר. תודה אורה. להתראות. <s</div>Sun, 13 Mar 2011 23:15:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12371121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12371121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12357676<div align="right" dir="rtl"> למי מכם שלא הסתקרן לראות מה יש בקטע, אני אספר שזה החלק במדריך לטרמפיסט שבו החבורה מוצאת את אקדח-נקודת-המבט. כל אדם שאתה יורה בו עם האקדח הזה רואה מיד את הדברים מנקודת המבט שלך. הלוואי שהיה לי את האקדח הזה והייתי יכולה ללכת ולירות בו. אני לא טובה עם חוסר ודאות. כשאני יודעת ומרגישה שהדרך שבה אני הולכת היא הדרך הנכונה אני צועדת בה בכל החן של די 9 . אני יודעת להיות החלטית,חדורת מוטיבציה ויציבה. שכשאני עושה משהו מבלי לדעת אם הוא הדבר הנכון, אני מרגישה כמו ג'יירוסקופ שבור. מסתובבת בכל כיוון אפשרי מסוחררת ומובחלת. דיברתי את עצמי למוות. אין לי עוד מילים. לכולם יש מילים בשבילי אבל אין להן עוד מקום בראש שלי. <span style="font-f</div>Sun, 06 Mar 2011 16:54:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12357676http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12357676http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12353090<div align="right" dir="rtl"> בהתחלה אחרי דברים כאלה את נחושה. מתודלקת בכעס ובאכזבה את מרגישה ודאות שעשית את הדבר הנכון. ולמרות שאת יודעת מה עתיד לבוא, זה אף פעם לא עוזר, לא משנה כמה תתכוני לזה. ואפילו שאת יודעת שהיתה לך סיבה טובה אחרי מעט מאוד זמן את מתחילה לפקפק בעצמך. לשחזר שוב ושוב את היום האחרון. אולי אמרתי משהו שגרם לו להגיד את הדברים האלה? אולי בכל זאת הוא לא חשב ככה למרות מה שאמר? ושוב את מזכירה לעצמך שהיתה סיבה מלכתחילה לזה שרצית לעזוב. ואז את מתחילה להתגעגע. וזה מפתיע אותך , העוצמה של הגעגוע הזה. הרי סה"כ חודשיים זה לא הרבה זמן, אבל כנראה מספיק זמן לאסוף רגעים קטנים. להחזיק ידיים באוטו. לנשק את הצוואר שלו כשהוא רכון על המחשב שלו. לדעת שהוא לא אוהב לערבב פירות עם כל דבר אחר. ולנסות להזכיר לעצמך גם את הדברים האחרים, את הסיבות שבגללן הגעתם לפה. לדעת, לזכור שהוא לא נלחם על זה מאו</div>Fri, 04 Mar 2011 01:03:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12353090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12353090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12317775<div align="right" dir="rtl">השארת פה חולצה ויש לה בדיוק את הריח שלך. החולצה מעלה לי בי את השאלה איך בדיוק היא משמרת את הריח הזה שלך כל כך הרבה אחרי שכבר הפסקת ללבוש אותה?. אולי אתה לא יודע איזה ריח יש לה בדיוק. ריח של מרכך כביסה והזיעה שלך מתערבבים ביחד למין בליל כזה שעושה לי חשק ללטף אותה ולדחוף לה אצבעות ואת האף ולהקיף אותה ולהיות מוקפת על ידה בו זמנית. זה גורם לי לחשוב גם איזה ריח יש לי ואם היית יודע להגדיר אותו בדיוק. אני חושבת שלהיות איתך מגרה לי את בלוטת הפיטנגו שנמצאת בדיוק מעל לבטן וקצת מתחת ללב. מתעורר בי איזה רעב שאולי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מוכנה להודות בקיומו. אני לא יודעת האם זה באמת אתה או הרעב או הפנטזיה ואולי הכל תמיד מתחיל מהרעב והפנטזיה עד שהמציאות נכנסת כדי למלא את כל החורים בעלילה הזו שהפיטנגו כותב. אני מפחדת שאם זה לא יצליח אני אתייאש מעצמי ומהרעיון בכלל. זה לא קל להיות פתוח ופגיע. למרות שבאופן פרדוקסלי קצת אני תמיד מוצאת שזה מחזק אותי בסוף. כאילו במקום שבו אני מחוברת לפיטנגו אז אי אפשר לפגוע בי כי פשוט אי אפשר לפגוע בַאֵמת של מי שמנסה. אני יודעת שגדלתי לרדוף אחרי האה</div>Fri, 11 Feb 2011 20:06:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12317775http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12317775http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12313475<div align="right" dir="rtl">השעה כמעט עשר בבוקר במרכז תל אביב. השמש שמחה בחוץ, אנשים הולכים לפה ולשם, מכוניות מסיעות את יושביהן למקומות סתמיים וקסומים באותה המידה ואני יושבת בבית קפה . אין לי שום מקום שאני צריכה ללכת אליו או משהו שאני צריכה לעשות. (שתיקה מביכה בתוך הראש שלי) אני רוצה להגיד את זה לעצמי שוב. אין לך שום מקום שאת צריכה ללכת אליו ושום דבר לעשות. וזה בסדר. הנה, קחי למשל את האישה שיושבת פה בשולחן הטוב בשמש קוראת לה הארץ ושותה אספרסו בלוק מוקפד וזרוק באותה המידה. היא נראית די מרוצה. ומה עם האיש שקורא ספר בספסל פה בחוץ? גם הוא נראה די שמח.אנשים באו ואכלו בריוש ושתו כוסות אין ספור של אמריקנו-בלי-חלב ומיץ תפוגזר. בחורות על אופניים חולפות בחלון ובחורים בלי אופניים חולפים לצד השני. תמיד תהית מי האנשים האלה שגודשים את בתי הקפה פה באמצע הבוקר כאילו אין עבודה בעולם. עכשיו את יודעת. זו את. עוד מעט תחזרי הביתה ותכיני ארוחת צהריים מהפסטה שנשארה מאתמול ותחתכי סלט עם בצל כי אין לך עם מי להתנשק היום, תקראי קצת ספר ואחר כך תנמנמי קצת באור הרך של הצהריים שמסתנן מהמרפסת. ובערב תלכי להולנדית כי מחר</div>Wed, 09 Feb 2011 11:00:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12313475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12313475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12288944<div align="right" dir="rtl">בהתחלה פחדתי לכתוב על זה כי פחדתי להרוס את זה (ע"ע "חמסה חמסה שום בצל" ) , אחר כך פחדתי לכתוב על זה כי פחדתי שזה יהרס מעצמו . אבל עכשיו אני רואה שאני אוספת דברים קטנים של חיבה וזה הופך להיות יותר ויותר קשה להשאיר אותו רחוק. אז כנראה שאין ברירה להודות בזה בפני עצמי וגם בפניכם (בשביל מה אני מחזיקה אתכם פסאודו פסיכולוגים שלי?) אני אוספת את הדרך שבה הוא פותח רק עין אחת בבוקר , בניסיון להכחיש שהבוקר הגיע. אני אוספת את הדרך היוגית כמעט שבה הוא יושב מול המחשב. אני אוספת את הריח שלו ואת הפארנויה הקלה שהיא די סקסית ומצחיקה. אני אוספת את החיוך שלו וגם את הריחוף הזה שלו כשהוא לא שם לב. אני אוספת את איך שהוא נשמע ואת הנקודות של המגע. אני אוספת כל סנוז שלו בבוקר ואת העובדה שהוא אוכל כמו ילד בן 16 בלי השגחה הורית. אני אוספת את ההרפתקנות שלו ואת השערות שלי שאני מוצאת עליו ולהפך. ואת הרוך בקול שלו ובידיים. כמו אספנית- להניח כל דבר קטן במקומו בתוך תיבה שמתחברת לזו שאחריה בניסיון לראות משהו לא רק עם העיניים. יש לי אוסף קטן של דברים שהם שלו. רציתי לכתוב לכם גם על העב</div>Wed, 26 Jan 2011 13:22:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12288944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12288944http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12254397<div align="right" dir="rtl">מערכה I - אני רעבה. - גם אני. - אין לי אוכל בבית. - אז בואי נזמין. - מה נזמין? - פיצה? - יאללה. - טוב, אבל אנחנו לא נגמור חצי מטר. תזמיני רבע. מערכה II (התקליט המעצבן במבטא הנוראי של פיצצצצצצצצההה מטר) - שלום אני רוצה לעשות הזמנה. (קול לא ברור מהצד השני של הקו) - חצי מטר עם בצל, עגבניות ובולגרית. (מלמול בטלפון) - קוקול, רבע מטר לא מגיע למינימום הזמנה. - טוב נו, שיהיה חצי מטר. (כאילו הכינה את התשובה מראש) עם אננס ,בצל ופפרוני. מערכה III - ואו, מזל שהזמנו חצי מטר. - כן.... הפעם בגלל חוסר כוח ומקום (אני מלאה בפיצה) השיר של קוקול נמצא פה </div>Fri, 07 Jan 2011 00:47:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12254397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12254397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12249513<div align="right" dir="rtl">למדתי להזהר מגברים שכותבים כמוך. אפילו שאתה מתוק כמו זיכרון של דבש על אצבעות שטופות. למדתי להזהר אבל לפעמים לומדים לא נכון.</div>Tue, 04 Jan 2011 09:14:00 +0200doubleora@gmail.com (אורה הכפולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=548264&blogcode=12249513http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=548264&blog=12249513