http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604(.I'm not)heCopyright 2026 טיפוס החמוס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14967948<div align="right" dir="rtl">(צריך לנקות אבק פעם בשנה בערך)אוקטובר. החלונות נפתחים למפרץ, והרוח מכניסה זיהום אוויר וריחות של גשם. עם כוס קפה חם ביד אחת וחתולה ביד השניה, הדופן הנוקשה מיושן של האיבר הזה שמבקש להתרחב כשמרגישים משהו גדול חורקת בהתמרדות.-אני אדריכלית נוף עכשיו. כלומר, אני יושבת במשרד ומשרטטת קו אחרי קו בגוונים זרחניים על רקע שחור. כל הקווים האלו יתהפכו ויתגלגלו בין הצעות תקציב וקבלנים במשך כמה חודשים, ויפרצו אל העולם הגישמי בצורת עץ ושביל ופינת ישיבה. מקום יפה לפיקניק.בכלל, הגישמי מקבל את רוב המקום במציאות שלי. קניות ובישולים ונקיונות וספורט ועבודה ושתייה וסיגריות, הכל מאוד פיזי. למילים כמו סיפוק או אושר או געגוע הוצא צו הרחקה ממאגר המחשבות שלי. בכלל, רוב המילים הורחקו ממאגר המחשבות שלי. באיחור אופייני של כמה שנים, התובנות שלי הצטמצמו למידות העומק והאורך של סטטוס קצר בפייסבוק. הן בכלל לא חסרות לי.-(אבל עדיין שמורה ל'תיהי לי הסכין' פינה חמה בלב שלי)-"בליקוטי מוהר"ן, ב"פקידות-עקרות", הוא (ר' נחמן מבסרלב) מדבר על "בני אדם ישנים את ימיהם" אם בגלל עבודה של קטנות, אם בגלל תאוות ומעשים רעים, או שאכלו מאכלות</div>Mon, 01 Oct 2018 16:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14967948http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14967948http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14956934<div align="right" dir="rtl">תחושה משונה: אובדן שהוא לא סוף העולם. הכאב עמום, מורגש אבל ללא ספק יעבור. אני חוזרת ללהיות הבת זוג של עצמי וזה לא מאיים אבל גם לא מרגש במיוחד. מרגיש כמו לסחוב לבד את השקיות מהסופר. ובמראה מולי אני כבר לא ילדה. אין לי איך לסובב את זה יותר: גיל עשרים ושבע. בחורה בת עשרים ושבע היא עדיין צעירה. בגיל עשרים ושתיים היא צעירה, בגיל עשרים וחמש היא די צעירה, ובגיל עשרים ושבע היא עדיין. עדיין, שמשמעו שכבר אפשר לראות רמזים ראשונים לקמטי הבעה מצידי האף אל צידיי הפה שלה, ולכתמים שיכתימו בעוד כמה שנים את הדקולטה. שקווים לבנים עדינים עדינים מצויירים על הירכיים שלה, וכשהיא תהיה גדולה היא תיקרא להם "סימני מתיחה" ותישנא אותם נורא. שפיגמנטציה באזור הפנים כבר לא נראית לה כמיתוס, והיא מקפידה להניח קרם הגנה כל בוקר. שהעתיד כבר מתחיל לקרות לה אבל היא עדיין לא התרגלה. [גם אומר שמותר לה לרצות לגור בדירת שותפים, ולהודות שהיא לא רוצה לגור לבד. להישאר בעיר שבה היא נשארת קצת סטודנטית, ללמוד דברים חדשים ולהפנים לאט לאט שאין יותר מבחני סיום. ולפחד נורא.]</div>Fri, 22 Jun 2018 19:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14956934http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14956934http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14847232<div align="right" dir="rtl">אוקטובר: האוויר סמיך כמו זפת. (היתה תקופה, אני זוכרת, בין חודש למצמוץ, שאור השמש קרן מתחת לעור שלי והכל בתוכי היה לבן ונקי ובוהק כמו סדין שנתלה לייבוש בצהריים בספר שקראתי פעם. אוי, איפה אתם, ימים זוהרים.)</div>Thu, 27 Oct 2016 19:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14847232http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14847232http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14810636<div align="right" dir="rtl">איך אין עדיין שם רישמי לשעה שבין שלוש לארבע לפנות בוקר, כשכולנו נסדקים טיפה ונפרמים קצת בקצוות, ואיך לא הקימו עדיין קבוצת תמיכה שתפגיש בין כל הפרוּמים האלו ואיך כתבו כל כך הרבה על השעה הזאת כשהסיגריות מהבהבות והאצבעות מוטחות על המקלדת אבל אף אחד עדיין לא ניסח את הנס שמתרחש כ ש ש נ י אנשים שנפרמים ככה נותנים לעצמם להסתבך זה בזה - - - תארו לעצמכם כמה אנשים יושבים לבד ממש עכשיו, ואם הם רק היו יודעים שגם אני כאן. כמובן שהאור הראשון של הבוקר ממיס את הקשרים, נו, וברור לכולנו שכששני אנשים כבר נפגשים בשעה הזאת בדרך כלל יש בדיוק סדק אחד שמתמלא אבל כשלא - (כשלא, השעה חולפת, ואתה נעזב, והוואקום שיוצר החלל במקום בו לפני רגע היה עוד מישהו קורע אותך לגזרים) (אבל גם על זה נתגבר)</div>Thu, 23 Jun 2016 23:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14810636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14810636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14788235<div align="right" dir="rtl">(המילים שלך חוזרות אלייך כמו בומרנג ומפוצצות לך את השקית השחורה בגרון, כשאת עומדת בחוף בשמלה הלבנה עם הנקודות ומנערת ברוח צעיף סגול דקיק, מוקסמת מתנועתו, הכל כל כך מואר, זה כמו לצפות בסרט ישן, אז נגמר לך פתאום החמצן (החדות של המלח באוויר של הצבעים דוקרת אותך משאירה אותך חנוקה) את מהדקת כפות ידיים לחזה כמו דמות בסרט מצויר, מרימה עיניים ורואה שננעץ בך מבט, מכריחה את עצמך להתגבר אבל יודעת שזהו זה, תקופת החסד נגמרה.)</div>Tue, 12 Apr 2016 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14788235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14788235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14787682<div align="right" dir="rtl">נהיה שכובים ככה על השטיח המקורזל בשעה ההיא שבה היום מתחלף לערב והאור משרה עגמומיות אירופאית על החדר, שרויים בשלווה השמורה לרוחצים בים החמים של סוף אוגוסט, בוהים בעשן הסיגריה מתאסף כמו ענני נוצה ערטילאיים מתחת לתקרה המתכהה.ולרגע אחד נקי לא נייחל ולא נחלום, לא נחשוש או נתכנן או נקווה או נשאל. מילים יפסיקו לדקור אותנו מבפנים ולהציף אותנו בדרישה להתנסח ולהתממש ולהגדיר. אולי ככה, לפחות עד שייפול אפר הסיגרייה והחדר יחשיך, נצליח לגעת באיזה סוג מסויים של אושר.</div>Mon, 11 Apr 2016 00:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14787682http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14787682http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14755704<div align="right" dir="rtl">(זומבים לא מתים) שבוע עבר ואני כמו מתעוררת משינה עמוקה ומצמצת בעיניים, לא ממש מבינה איפה הייתי ואיך הגעתי לכאן. הימים האחרונים זכורים לי במעורפל. בוחנת את הראיות: זכור לי שהלכתי ולמדתי ודיברתי וכתבתי. זכור לי שהרגשתי רע. אני רואה סימני שריטות על הידיים והרגליים והן עדיין שורפות לי מהחוץ לפנים ומהפנים לחוץ, אבל הרגש ששרט אותן מעומעם, כמו נחנק מתחת לשמיכות עבות. כמו צרחות לתוך אגרוף. וכמו כשהייתי קטנה, אני לא יכולה למתוח קו מקשר בין כל שפשוף או חבלה למכה שגרמה לו. אז אני מושכת בכתפיים, ונכשלת כישלון חרוץ בלא לקלף את הגלד. (להלן- הפסקה הזאת) עוד צלקת, פחות צלקת, מה זה כבר משנה.</div>Fri, 25 Mar 2016 23:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14755704http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14755704http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14747134<div align="right" dir="rtl">לאחרונה נדמה לי שאיבדתי את פקעת החוטים ששאר האנשים תופרים בה במיומנות ובסבלנות את קירות עולמם. תפרתי ותפרתי ורק כשכל חתיכות הבד התפרקו לי בין הידיים הבנתי שהמחט שלי הייתה ריקה- העולם שלכם אולי מורכב ממראות וריחות ומגע ואנשים ופעילות אבל העולם שלי עשוי טפלון כל מה שאני נוגעת בו הוא טפלון ושום דבר שאני עושה ל א נ ד ב ק- כבר שנים- יוזמות מופרכות יותר או פחות ולימודים כאלה ואחרים ופרויקטים או חברים חדשים וישנים, כל ההישגים האלו שאתם מצליחים להיאחז בהם ופעם אחר פעם בתבונה להרים יד ועוד רגל לעבר העוגן הבא- ואני- כמו צעצועי הג'לי שהיינו משחקים בלזרוק אל הזגוגיות כשהיינו ילדים, מטיחה את עצמי לעוד ניסיון ותמיד בסוף מוצאת את עצמי נוזלת אל הרצפה. ולאחרונה, יותר ויותר, גם בשניות היקרות שבהן נדמה שאולי הפעם זה מחזיק, אני כבר יודעת מראש את התוצאה, מרגישה את הרעידות בשרירים שמהדקים אותי אל המשטח הבוגדני מנבאות את ההחלקה. (זו התנועה של חיי- היאספות האנרגיה והתפרקותה לרסיסים. מזינוק להתרסקות, בלי שניה אחת מאושרת של ת ע ו פ ה .) די.</div>Mon, 21 Mar 2016 20:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14747134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14747134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14744095<div align="right" dir="rtl">מיקור חוץ: "הריקנותמתוארת כתחושה מתעתעת ומעיקה מאוד של"חוסר רגש", חוסר תחושה או חוסר תכלית. הריקנות לעתים קרובות מלווה מצביםדיכאוניים,בדידות,ייאוש, או הפרעות נפשיות כגוןאישיותגבולית. היא עשויה למצוא ביטוי בסוגים שוניםשלפגיעה עצמית, ובמקריםקיצוניים אף בהתאבדות. הריקנות נוטה להיות מלווה בתחושתניכור, אם זמנית או נרכשת, ולעתים גם בשנאה עצמית. הפסיכיאטר<a rel="nofollow" title="ויקטור פראנקל" rel="nofollow" href="</div>Sun, 20 Mar 2016 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14744095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14744095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14635437<div align="right" dir="rtl">"קליפתי עוד מתפקדת, איכשהו,"</div>Tue, 16 Feb 2016 02:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (טיפוס החמוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=543604&blogcode=14635437http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=543604&blog=14635437