http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384heCopyright 2019 I eat Art. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12047647<div align="right" dir="rtl">אני רואה בברור את היום בו אבקר בארץ, או אולי אחזור לתמיד. אני פשוט לא יכולה להדחיק את התחושה הנוסטלגית הזו, אני זקוקה לטעימה מהחיים "הקודמים" שלי. השנה הזו התחילה מרגל שמאל, והיומן הפרטי שלי (מכוסה לו בבטיחות אי שם בפינה) מתעד הכל. אני מגיעה לבית ספרי, ואם אני אנונימוס בכיתה מסוימת, אשב לי בשקט אבל באי-נחת ואנסה בכל כחי להתמקד בתוכן הלימודי (די קשה לעשייה כאשר את נמצאת בו מ7 בבוקר עד 3:30 בצהריים ומבקרת אותו בערב). אני שונאת את עצמי על הדמות והאישיות שלי, אך למה שאני אאמץ את עצמי? אין כזה דבר טוב או רע, אם בן אדם מרגיש טוב עם עצמו- זה מוכיח שהוא עושה משהו נכון. בשביל עצמו. כמובן. אז אני נדירה, אבל אני מרגישה בנח, אז מי אתם שתגידו לי לאן לפנות או מה לעשות עם עצמי. אני רואה את עצמי מתהלכת בסופר השכונתי, קונה דברים לבית שכבר לא שייך לי. או אולי יושבת באיזה בית קפה חדש שנפתח לא מזמן ליד מרכז העיר. אולי קונה בחנויות "זולות" (בשביל אמריקה) ומזילה דמעה על ימים של פעם. עושה טיולים ליליים וקמה מוקדם בבוקר, כי שינה היא למפסידנים, או יותר נכון, שינה היא לאנשים שלא פוחדים לפספס משהו יפייפה. אני כל</div>Sat, 18 Sep 2010 21:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (I eat Art)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12047647http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=541384&blog=12047647http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12047176<div align="right" dir="rtl">יש משהו יותר מדי יפה ברזון ועליו קשה לוותר. וזה לא משנה אם את רזה טבעית או לא, את תראי כמו ברבור או במבי. אני מאוהבת בעדינות הזו שחברי מהמין השני טוענים לשנוא. פשוט כל כך קשה לי לוותר על היופי הזה שמבטיח לי שמחה. יש משהו יותר מדי מלאכי והיגייני בעובדה שהבגדים נופלים ממך כמו מקולב. שטוחה כמו פלזמה, תחת קטן- לפעמים אני חושבת שזה שווה את זה, ואז אני לא. אני כל כך מתביישת במילים האלה, כי אני מנסה להדחיק אותן כמה שיותר רחוק, והדחקתי אותן, לתקופה מאד ארוכה ומוצלחת. זה קשה. (מבקשת סליחה מכל הקוראים שמנסים להחלים מההפרעה הנוראה הזו..)</div>Sat, 18 Sep 2010 19:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (I eat Art)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12047176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=541384&blog=12047176http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12036911<div align="right" dir="rtl">I treated food as a sense of living, as an essential, as an occasional pleasure- though I never ate out of boredom or agony. Basically, I was completely oblivious to food. That's up until the age of 15. At the age of 15, I became aware of my height and weight, 50 kilos 166cm. I became aware of my food intake and my daily calorie intake. I decided to shed 3 kilos off to look like my friend (little did I know she was naturally skinny and toned). I started avoiding food and feeling europhically superior to it. "It" was there. "It" existed... BUT I didn't care much for it, it was always absent to me. I began hating food, thinking it's the worst, mind-washing curse that God had ever created. Food was meant to destroy innocent girls who merely wanted to feel comfortable in their own skin. I remember getting a panic attack because I ate 800 calories for the day. I was beginning to fear food. However, I was trying to get better because everyone wanted me to. Although nobody cou</div>Sun, 12 Sep 2010 14:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (I eat Art)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12036911http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=541384&blog=12036911http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12020664<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מוצאת עצמי חושבת: וואלה, מזל שאף אחד לא יודע מה קורה לשני בראש.אני יכולה להיות הילדה הכי עליזה (כי אני די עליזה טבעית), הכי נוצצת, ביישנית, נחמדהאבל מבפנים אני כעורת פנים, שחורה-לבנה, סתם בעלת בטחון עצמי קבור קילומטרים מאיפה שאני עומדת והורגת אנשים מילולית במוחי. מה. זה נכון, לא? את האמת שאני לא הבן אדם הכי פסימיסטי או אחת ששונאת את עצמה מכל כיוון... אני די שוחכת את רוב הבעיות שלי כאני נמצאת עם חברים או בני משפחה שנותנים לי רק אושר. however, אני די אוהבת להתבודד מדי פעם, ואני די חברה טובה עם המשפט "everyone wants to be alone, but nobody wants to be lonely". לפעמים אני שונאת את הבדד הזה, אבל כאשר אני מסתכלת מקרוב יותר על המצב אני מבינה שאם עכשיו היו מציאים לי "to go chill" הייתי מסרבת. שונאים אותי על זה שאני מסננת, אבל חברה אחת ספרה לי על בחור שהיא אהבה (..ועדיין אוהבת) פעם שהוא היה בן אדם נפלא, אבל הוא היה נעלם לימים, שבועות אף חודשים, אבל חבריו קבלו אותו על מי שהוא-לחברים אמיתיים אין אגו. מאותו יום הבנתי שלא ארצה להיות חברה עם אנשים שמסרבים להתמודד עם מי שאני. וכן, כמה שזה</div>Sat, 04 Sep 2010 03:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (I eat Art)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12020664http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=541384&blog=12020664http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12008754<div align="right" dir="rtl">החלטתי למחוק את הקטע האחרון. אני די מתביישת ברוב הדברים שעליהם אני כותבת בבלוג, זה מרגיש לי ככ פרטי, ככ אינטואיטיבי, ככ לא אני. הבעיה היא שאני מוצאת את עצמי חוזרת לבלוג או לכל יומן כלשהו כאשר אני נמצאת על סף דמעות. אני לא בוכה בדר"כ- אבל אם כן הסיבה תהיה: הגעגועים לארץ או בולמוס. אוקיי! לא אכפת לי אם יהיו לי בולמוסים, רק די! אני רוצה שהם יפסיקו! הקולות בראש, רגשות האשם, די... תנו לי לחיות. אני יודעת שבחיים לא אצליח להפטר מהם, אבל אני ככ רוצה מנוחה, שלווה, קסם. לדעתי למדוד הקפים במקום לשקול את עצמי זה הרבה יותר כואב, מכיוון שאני יודעת שיש דוגמניות 90-60-90. הכל בפרופורציות, הכל מלאכי כל כך.מצד אחד, I'm pretty much in love with the idea of being self-destructed- of letting go, מכיוון שאני יודעת שאין לי דרך אחרת. אני לא חייה בשיווי משקל, זה או בולמוסים של אלפי קלוריות או ימים של הרעבות. ניסיתי. ניסיתי לאכול כל 3 שעות ב200 קל' חמש פעמים ביום, ניסיתי! אבל המחשבות הורגות אותי. ולמה אני לא יכולה להרגע כשיש איזשהו ממתק בבית? אני אצטרך לחסל אותו במהירה כדי שהוא יעלם ולהרגיש אשמה ...המצב נהיה גר</div>Sun, 29 Aug 2010 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (I eat Art)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=541384&blogcode=12008754http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=541384&blog=12008754