http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821Sunlight over me no matter what I do.heCopyright 2026 נִיָה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/21/98/53/539821/misc/21626672.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=13884401<div align="right" dir="rtl">יכול להיות שחלמתי עליה היום. כל החלום היה מין מסע נואש למצוא אותה, לראות אותה במו עיני. בסופו של דבר היא מצאה אותי, אבל היא הייתה שונה. שונה באופן שאני מבינה שהוא לא מציאותי בעליל, אבל שוני שגרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. התעוררתי עם תחושת מחסור ריקנית. אני חושבת שכל המחשבות האלה בזמן האחרון ידרבנו אותי לדבר איתה. אולי עדיין יש לי שבריר רגש כלפיה, שביב נוסטלגיה חמים שמזכיר לי כמה אהבתי אותה פעם. אני די בטוחה שבסופו של דבר אני אכנע ואשלח לה הודעה, ומן הסתם אתחרפן ואכעס על עצמי. לא בטוחה מה יקרה אחרי זה. אני מתגעגעת אליה. אל הסופ"שים שהיינו מבלות אחת אצל השנייה, הקלות שבה היינו מדברות וצוחקות על דברים מפגרים. הייתי מפגרת בעצמי אז, צל ילדותי וחסר ניסיון של מי שאני היום. כשאני מסתכלת אחורה אני לא באמת מבינה מה גרם לה להתחבר אלי, היא הייתה מבוגרת בשלוש שנים ומצאה זמן לילדה המושתנת שהייתי. אני באמת ובתמים מתביישת במי שהייתי אז, יצור מביך וטיפשי. רבנו פעם על הטעם המוזיקלי שלי, שאז כלל אך ורק מוזיקה קלאסית ודת' מטאל. השתדרגתי מאז. זה רע מצדי לרצות להוכיח לה משהו? שאני מוצלחת יותר עכשיו?</div>Mon, 19 Aug 2013 13:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=13884401http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=13884401http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=13882024<div align="right" dir="rtl">אני מניחה שעברו שנתיים מאז שכתבתי כאן משהו. ובכל זאת, אנשים נכנסים למזבלה האינטלקטואלית הזאת? למקום שאליו האישיות המתבגרת שלי הגיעה כדי לנער מראשה את שבבי המחשבות הלא רלוונטיות שלה? אני מסתובבת קצת בטיוטות ובפוסטים ישנים וממש מתחשק לי לשרוף את החורבה הזאת. אבל, מצד שני, כל כך מפתה לחזור לכאן. ידעתם ששנתיים לא כתבתי משהו בעל משמעות? המילים שלי נאגרות מאחורי סכר אדיר של אי יכולת לחלוק את המחשבות שלי עם אדם אחר. צוואר הבקבוק, הנני. לפעמים יש לי מעידות קלות של משיכה לכתיבה, אבל בדרך כלל אני משככת את הדחף עם בהייה חסרת משמעות או משהו חדש להסחת הדעת. האם התגעגעתי? בטח. האם אני מתכוונת לחזור? קשה לומר. ברור שכשאני חוזרת לכאן מיד נובטות להן שאיפות רמות מעלה של כתיבה, השבת העמוד הזה לתהילתו הקודמת. יש לו את הותק, והיה לו פעם גם קהל קוראים נאמן. קהל קוראים שכשנתתי לו את האפשרות לתקשר איתי, קפץ על ההזדמנות. זאת הייתה הרגשה טובה, אנשים שהרגישו שאני מספיק מעניינת בשביל לגשר מעל חומת האנונימיות ולנסות להכיר אותי. מעניין אותי מה קורה איתם היום. מצאתי אחת מהם בפייסבוק, מישהי שחשבתי (ועדיין חושבת)</div>Sat, 17 Aug 2013 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=13882024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=13882024http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12557983<div align="right" dir="rtl">סוף השנה עושה לי טוב. אין יותר ציונים לדאוג מהם [נו, חוץ מה50 בספורט שההורים שלי יתעצבנו עליו], המורים החליטו לקיים הברזה המונית, והתלמידים השבוזים גם לא בדיוק מגיעים. אז אני יושבת לי בבית, חסרת דאגות, סורגת, קוראת ומקשיבה בלופים לאלבום החדש והסופר מדהים של פליט פוקסז. [אני לא אובססיבית, אני פשוט נורא נורא אוהבת אותם.]אני פתאום מרגישה נורא רגועה. השנה הזאת הייתה כל כך כבדה ומעיקה שכשאני סוף סוף משתחררת ממנה, אני מרגישה כל כך קלילה. אז מה עכשיו? אני מניחה שאני אנסה לתפוס את כל השלווה שאני מסוגלת לפני שאני טסה לאמריקה כדי להתווכח עם פלסטינים ולנסות לא לאבד את העשתונות שלי שם. כן כן, ב27 [שזה עוד פריקינג 12 ימים] אני טסה למחנה במיין, אמריקה לחודש, שבו אני אפגוש אנשים בגילי מעזה, יהודה והשומרון, ירדן, מצרים, הודו, פקיסטן, אפגניסטן ואמריקה. חוץ מזה שזה המחנה הכי מגניב ביקום, כל יום אנחנו נבלה שעה וחצי בדיאלוגים עם הפלסטינים. משמע, וויכוחים, צעקות ונסיונות להציג להם ישראל אחרת ממה שהם חושבים שהיא.אנחנו 60 אנשים במשלחת הישראלית, בערך שליש מאיתנו ערבים ישראלים. אגב, הערבים הישראלים מקסימים בטי</div>Tue, 14 Jun 2011 21:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12557983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12557983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12522004<div align="right" dir="rtl">מכירים את זה כשאתם קמים בבוקר מלאים בתיעוב עצמי?אז כן. היום בבוקר התעוררתי עם תחושה חונקת של בדידות. כמו כותונת משוגעים עבשה שקושרת אותך בשלשלאות ברזל. אני חושבת שכל הקטע עם אנאבל ורותם וכל אהבה נכזבת אחרת שאי פעם הייתה לי סוף סוף מגיע אלי. פתאום יש לי חלומות מוזרים, של אנשים שפשוט מחבקים אותי. חיבוק פשוט שמלא בכל כך הרבה אהבה וביטחון, שגורם לי כמעט לבכות מאכזבה כשאני מתעוררת ממנו.אני מתחילה קצת להתייאש מעצמי. מעצמי ומכל האהבות הבלתי אפשריות שלי ומכל מי שלא מוכן לאהוב אותי בחזרה.אוף. אני נעשית נואשת. תנו לי עוד קצת זמן ואני אתחיל לתפור לעצמי מאהבים. [או שבעצם לא.]בנושא החדשות השמחות יותר, אני מתחילה לראות את אנאבל לאט לאט בתור חברה טובה מאשר עוד אהבה בלתי אפשרית. שזה נורא טוב, בגלל שאני לא אהיה מסוגלת לוותר עליה בעד שום הון שבעולם. אנחנו קרובות יותר מדי בשביל שאי אילו רגשות מהצד שלי יהרסו את זה.וגם יש לי הרגשה שהיחסים שלה עם החבר הארור שלה מתפוררים לאיטם. [*ריקוד ניצחון*]אח. ביום שהיא תזרוק אותו אני אהיה כל כך מאושרת. אני חושבת שאני עלולה להפוך את השירים למשהו קבוע. אני אוהבת לשמוע מו</div>Sun, 29 May 2011 14:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12522004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12522004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12497932<div align="right" dir="rtl">היי, עדיין יש לי בלוג. מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא הייתי פה כמעט חצי שנה. וגם כש"הייתי" פה, לא טרחתי לעדכן יותר מדי. אוי, אני פשוט חייבת להודות יום אחד שאני פשוט לא בנויה לתחזוק בלוג. יותר מדי עבודה ורגשות אשם בעקבות חוסר עדכונים. אבל מה אני יכולה לעשות, ישראבלוג הארור מושך אותי אליו כל פעם מחדש. אני מניחה שזה בגלל שאיכשהו בישראבלוג אני הופכת למשהו שהוא יותר ממה שאני בדרך כלל, מין ישות פיוטית שכותבת אפוסים נשגבים על חייה המרתקים. [עזבו את זה שאני בסך הכל מתבגרת שמתלוננת על החיים שלה, תנו להתפלש קצת בזחיחות.]אז הנה אני, חוזרת לבלוג מעלה האבק שלי. וזה האמת מרגיש די טוב. אני פתאום מבינה שהתגעגעתי לגיגית הרדודה והסוערת שלי, שאליה אני יכולה לשפוך את כל הקיא המחשבתי שלי. [סלחו לי על הדימוי המקסים]אז עברה עלי תקופה קצת קשה. לא היה לי כוח לכלום, לא לבצפר, לא לסביבה שמחוץ לחדר הסגור שלי ולא לעצמי.אבל בזמן האחרון אני שוב על הרגליים, בסך הכל מיחלת שהשנה המזדחלת הזאת תגמר כבר כדי שאני אוכל לעוף לחודש לאמריקה למחנה הבינלאומי הכי מגניב בעולם שאני מבטיחה לחפור עליו בהזדמנות.אני די בטוחה שהייתה לי נקודה</div>Tue, 17 May 2011 18:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12497932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12497932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12235570<div align="right" dir="rtl">התחשק לי להחליף עיצוב. דווקא מתאים לי עכשיו ירוק בעיניים. תגידו לי אם משהו מפריע לכם, יש לי ספקות משלי לגביו ._. דרך אגב, נורא רציתי לכתוב ציטוט אחר של פליט פוקסז בתיאור, אבל משום מה ישרא הדביל לא מוכן לקבל את המילה s. הוא כותב פשוט s. מישהו יכול להסביר לי למה זה? |: ניה.</div>Mon, 27 Dec 2010 21:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12235570http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12235570http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12233957<div align="right" dir="rtl">כנראה שנגזר עלי לעולם להיות המוזרה שמתאהבת בסטרייטיות הלא מושגות. החלק הכי בלתי נסבל בזה, זה שאנאבל היא קרוב לודאי החברה הכי טובה שהייתה לי מאז ניקולאי. הנה תקציר של השבועות האחרונים, שיפורטו בימים הקרובים כי שברון לב זה לא משהו שאפשר לכתוב מהר ובתמציתיות. -אני אוהבת את אנאבל יותר ממה שאני אוהבת את החיים עצמם. -אנאבל מתנהגת סטרייטית בעליל, למרות כל הכרבולים והדיבורים הלא סטריטיים בעליל והעובדה שאנחנו בעיקרון מתנהגות כמו זוג חולה אהבה. -אנאבל מפגינה עניין מרומז בבחור שיצא לי להכיר פעם, ומתחילה לדבר איתו קצת. -שלושה ימים לאחר מכן: אנאבל באה אלי, כולה מבולבלת ודכאונית. הסיבה: הבחור ניסה לנשק אותה, והיא מרגישה שהכל מתקדם מהר מדי. אני: מתה לתלוש את השפתיים שלו ולמלא את הפה שלו בדלק. היא: מברברת על כמה שהוא בחור טוב ונחמד וכמה שהיא מחבבת אותו. שברון לב מס' 1. -כמה ימים לאחר מכן: אנאבל מנפנפת אותי באכזריות לא מכוונת לטובתו. הסירנה בראש שלי: היא לעולם לא תהיה שלך. הפנים שלי: מוצפים דמעות. שברון לב מס' 2. -מאוחר יותר באותו ערב: אנאבל מודה לי על כך שעזרתי לה לבלות ערב כל כך מושלם. אני</div>Sun, 26 Dec 2010 22:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12233957http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12233957http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12199208<div align="right" dir="rtl">עברה שנה, ניקולאי. שנה שלמה בלי הנסיעות התקופות לביה"ח, בלי הישיבות הממושכות בכיסאות הלא נוחים בחדר שלך וההצעות שלך לעלות ביחד על המיטה כדי שלשנינו יהיה נוח. שנה שלמה בלי שיחות להוטות על ספרים שהתפתחו לויכוחים סוערים שהזעיקו את האחיות. שנה בלי חיבוקים זהירים, כי אחרי הכל אתה בכימותרפיה. שנה בלי קיפולי אוריגאמי ביחד, בלי להציק לאחיות המגעילות במשמרת הצהריים, בלי לצחוק ביחד עד אובדן שליטה ואז לנסות לעצור כי אתה חלש קצת. שנה בלי המבט הרך בעיני הערמון הגדולות שלך, שמבטיח לי שהכל יהיה בסדר. שנה בלי החיוך שלך. החיוך הארור והאהוב והמכאיב והמרגיע שלך, שתמיד עודד אותי. אפילו כשלא היו לך שום חדשות טובות לספר לי. אפילו כשהטיפולים התחילו להכשל. תמיד החיוך שלך נסך בי תקווה. שנה בלעדייך, חבר. אני רוצה לחשוב שהצלחתי לחיות כמו שרצית שאני אחיה. חייכתי, ניקולאי. חייכתי וצחקתי וחייתי, וניסיתי להתנהג בדיוק כמו שאמרת לי שהיית רוצה שיתנהגו אחרי שתלך. אמרת לי פעם שאתה לא מפחד למות, שאתה בסך הכל מפחד מאיך שהמוות שלך ישפיע על האנשים שמסביבך. ובכן, הוא באמת השפיע. יותר ממה שאנחנו רוצים להודות. ניסי</div>Tue, 07 Dec 2010 23:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12199208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12199208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12167544<div align="right" dir="rtl">אוקיי. היה אמור להיות כאן פוסט משעשע ודכאוני משהו על איך שהאייפוד שלי נפל לאסלה [ארורים יהיו אלה שנפלו הרגע מהכיסא מרוב צחוק], שאפילו גמרתי לכתוב שלושתרבעי ממנו אתמול בערב, אבל אז הייתי צריכה לצאת אל אנאבל. וכשחזרתי ממנה כבר שכחתי לגמרי מהאייפוד הרטוב והטפשי שלי. [למרות שאני לא יכולה לוותר על פוסט הזה. הוא יגיע מחר או משהו כזה] אז אני ואנאבל הלכנו לראות את הסרט השביעי של הארי פוטר ביחד, כי כשתי פוטריסטיות מושבעות [וחננות להפליא] היינו חייבות. האמת שהסרט היה טוב בצורה מפתיעה. אבל ממש. בדרך כלל אני לא מתה על הסרטים, אבל הוא באמת היה מוצלח. ומלחיץ קצת. חוץ מהקטעים המלחיצים, שגרמו לי להיות ממש שמחה שלא ראינו את זה בתלת מימד, היה קור אימים באולם. ככל שהסרט המשיך, הטמפרטורות ירדו. ובגלל שלא היה לי צעיף/סווצ'רט/משהו שימנע ממני לקפוא למוות, אנאבל חשה במצוקה שלי ומיד חיבקה אותי ושילבה את הידיים שלנו. נשמתי לרווחה. זה המקום שאליו אני שייכת. ליד אנאבל. אחרי הסרט הסכמנו שקריר ומלא בערסים מדי בחוץ, אז הלכנו בחזרה אל הבית שלה. מחובקות כמובן, כמו שאנחנו בדרך כלל הולכות מאז פריז. הרגל נעים שאף</div>Sat, 20 Nov 2010 16:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12167544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12167544http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12139727<div align="right" dir="rtl">טוב. אני כרגע ברוגז עם ישרא המנ מנייאק. כמעט סיימתי לכתוב את פוסטפריז, בעידודה של המגרגרת החביבה [המצוננת והרעבה ושאף אחד לא עושה לייק על זה שהיא לא רווקה יותר אז היא פשוט תכנס לכל המשתמשים שלה ותעשה לייק לעצמה], אפילו עם תמונות וזה, ואז, נלחץ לי משהו. שהוא לא שמור. משהו שהוציא אותי מדף העריכה הנחמד. משהו שפריקינג מחק לי את כל מה שכתבתי()!*&amp;! אז כן. אני מניחה שאתם יכולים להבין למה אני מעוצבנת לחלוטין ולמה אין לי כוחות נפשיים כרגע להתחיל לשכתב את פוסטפריז. אז יקח לי עוד זמן ._. מי שמעוניין להתלונן, מוזמן לאתם יודעים מה D: ניה. שבעוד רגע הולכת להרביץ למשהו. או מישהו.</div>Thu, 04 Nov 2010 19:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (נִיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539821&blogcode=12139727http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=539821&blog=12139727