http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180כבד לי.heCopyright 2026 כבד לי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14948897<div align="right" dir="rtl">אז רציתי להגיד, כמו שאת אמרת. איפה שאת לא נמצאת, שיהיה לך החג הכי שמח.</div>Thu, 19 Apr 2018 12:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14948897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14948897http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14899414<div align="right" dir="rtl">זאת אומרת שאפשר לחיות, כמעט to the fullest, אבל היא עדיין תהיה מחוברת לך לעור. שכחתי מהבלוג הזה לגמרי, והיום בבוקר הוא שוב קפץ אליי. כנראה כי העור שלי עדיין דביק מהאבל ותופס דברים כאלה. זה יום ההולדת שלה. של אחותי. היא היתה צריכה להיות היום בת 30. אני כבר כמעט שנתיים יותר מבוגרת ממנה, ועוד לפני שנהייתי מבוגרת בגיל הייתי גדולה יותר פיזית, וזה אף פעם לא היה נראה לי מביך או לא טבעי. עדיין בכל הדמיונות והזכרונות והחלומות היא גדולה ממני. קטנטונת, אבל גדולה במהות שלה. היינו 4 אחיות בבית, אבל השתיים הגדולות הן בכזה הפרש גילאים גדול ממני שתמיד את היית בת הברית. החברה. מכסחת אותי במכות אבל גם מוצאת זמן אליי. מ-4 אחיות הפכנו לכלום. אני לא מרגישה את זה כי אני כבר הרבה שנים לא בבית, ואת הרבה יותר שנים לא בבית. אבל בכל חג או שבת שאנחנו מנסים להיאסף כמשפחה הריק הזה מורגש. מ-4 אחיות הפכנו ל-3 שהן כלום. אנשים קופאים ונצמדים לי לעור ואני ממשיכה, לפעמים אפילו שוכחת שאני זומבי עד שהכל חוזר אליי כמו אגרוף בבטן.</div>Tue, 06 Jun 2017 12:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14899414http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14899414http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14294340<div align="right" dir="rtl">בהתנהגות לפחות. אבל האמת היא שאני קצת יותר מודעת לעצמי. אני מלאה בתירוצים. לאכול ולא לאכול: שניהם ממכרים, שניהם גורמים לי להרגיש אשמה. אבל אני מעדיפה לאכול. וכשאני מפסיקה לאכול וזה אשכרה הולך טוב אני מתחילה להתמלא בתירוצים. שזה טריגרי, שזה לא בריא, שאני מזיקה לעצמי. אבל זה כזה בולשיט. כי גם כשאני אוכלת אני מזיקה לעצמי, כי אני לא יודעת לשים את הגבול. אני מאוד ערה לזה עכשיו, אבל זה לא עוזר לי לקבל החלטה. לנסות לאכול ולשים את הגבול? למרות שכנראה אני לא אצליח? או להמשיך לא לאכול? גם חוסר פעולה הוא קבלת החלטה, במקום מסויים, ואני רוצה להחליט טוב לשם שינוי בחיים שלי.</div>Mon, 09 Mar 2015 10:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14294340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14294340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14261667<div align="right" dir="rtl">שבת ראשון שני 00:30 00:30 01:30 01:30 02:30 02:30 03:30 03:30 04:30 04:30 05:30 05:30 06:30 06:30 07:30 07:30 08:30 08:30 09:30 &nbs</div>Sat, 03 Jan 2015 18:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14261667http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14261667http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14228454<div align="right" dir="rtl">לא שזה כזה מיוחד. זה יותר מיוחד ממה שזה היה לפני שנתיים, אבל לא מספיק בשביל להיות מיוחד באמת. בדרך כלל אני חולמת עלייך בתקופות הלא טובות שלך. זאת אומרת, את יכולה להיות מאושרת אבל את תמיד תהיי קטנטונת וקירחת. (ועדיין יפה) אתמול היה שונה. אתמול היית אחותי הגדולה. הספורטאית, החזקה, שהיתה נותנת לי מכות רצח כשרבנו על המחשב ואחר כך הולכת איתי לגן משחקים ועוזרת לי לטפס על העץ הגבוה ההוא. זה מצחיק, כי לפני כמה זמן בהתקף נוסטלגיה החלטתי לעשות סיבוב ליד הבית הישן. מגרש המשחקים שונה לגמרי, כל המתקנים הכיפיים החולפו בצעצועי בטיחות מפלסטיק זרחני שצועק "קידמה", "פוליטיקה של המועצה העירונית", ובעצם כל דבר חוץ מ"ילדות". העץ עדיין היה שם, והוא היה נראה כל כך קטן ועלוב, ומתוך כך גרם גם לי להידמות קצת קטנה ועלובה. אבל יותר מהכל- בודדה. בחלום שלי ישבנו ליד השולחן. השיער שלך היה בתקופה שצבעת לג'ינג'י. לא יודעת למה דווקא בתקופה הזאת. גם אביטל היתה בבית, ואכלנו ספגטי, ולא רציתי לאכול, אז את הלכת למרפסת, אבל לא זאת כמו שעכשיו אלא היא היתה כמו שהיא היתה בבית הישן. עמדת על הצד החיצוני של המעקה הירוק ואב</div>Mon, 03 Nov 2014 21:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14228454http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14228454http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14033491<div align="right" dir="rtl">אני לא מרגישה משוקמת, אבל אני בהחלט מרגישה בדרך לשם. מה שכמה שבועות של דיאטה בריאה וספורט יכולים לעשות לבנאדם... אני מאוד לבד. מי שהיתה ה-חברה שלי מתה. כבר שנתיים ושליש. וזה מוזר. זה מוזר שאני יכולה לעשות דברים בלי לחשוב על זה ופתאום היא מזדחלת לתוך הראש שלי בלילה, ואני כאילו היחידה שזה קורה לה כי כולם חיים. בעצם גם אני חיה, מה אני מתלוננת. אני מוצפת בעבודה, ושנה הבאה גם אהיה מוצפת בלימודים (בעז"ה), אבל רק בקשרים אני לא מוצפת כי אני אי בודד וריקני. וזה חסר. זה חסר מאוד. אבל התעסקויות אחרות ממלאות לי את הראש ושנאה עצמית היא כבר (פחות) אחת מהן. מוזר שדווקא מתוך הזמן המוזר הזה שהוא טוב שצף בתוך רע שצף בתוך בסדר- דווקא עכשיו נזכרתי בבלוג. משונה ונחמד.</div>Mon, 03 Feb 2014 17:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=14033491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=14033491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13806297<div align="right" dir="rtl">(מזל טוב טליה)</div>Thu, 06 Jun 2013 23:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13806297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=13806297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13790210<div align="right" dir="rtl">כשאחותי נפטרה היא השאירה לכולם מכתבים. נראה היה שהיא מוכנה לזה כבר די הרבה זמן. למכתב שלי היא צירפה גם מכתב לאחיינית שלי. היא אמרה שהיא לא מרגישה בנוח לתת את זה לאחותי הגדולה יותר (אמא של אותה אחיינית), שהיא לא מרגישה כל כך בנוח שאחותי תקרא את זה, אבל שעליי היא סומכת שאני אתן לה את זה מתישהו כשהיא כבר תדע לקרוא בעצמה. ולא היה לי לב לקרוא את המכתב הזה. כאילו שהדיכאון התגבר על הסקרנות. והיום לאיזה רגע קטנצ'יק (ומפתיע, כי עברו כבר קצת יותר משנה וחצי) הסקרנות כן ניצחה וקראתי את המכתב הזה. וזה היה פשוט... ממש צובט. אני לא מצליחה להסביר אפילו במה זה הציף אותי. "נטלי הקטנטונת, את נולדת כשהייתי בדיוק בתחילת סמסטר א' באוניברסיטה והיית השיא של תקופת ההתחלות החדשות שלי.היית כזאת חייזרית נפלאה וקטנטונת. יכולתי להחזיק אותך שעות ולהקשיב לבכי שלך כאילו הוא יצירת מופת מוזיקלית ולדמיין איך תגדלי ותלמדי לדבר וללכת, ואיך אני אהיה דודה שלך.איזה מוזר זה, נכון? שאני דודה? למרות שאני כזו ילדה קטנה?אני לא חושבת שאת זוכרת את השיער שלי.כשאת מציירת את כולנו תמיד אני קירחת, ואת צובעת את הפנים שלי בצה</div>Thu, 23 May 2013 19:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13790210http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=13790210http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13718508<div align="right" dir="rtl">אני חיה רגיל לחלוטין, ואז פתאום בנקודות זמן משונות שכאלה אני פתאום קולטת כמה טליה חסרה שלי, וזו תחושה כבדה שבולעת הכל, וגורמת לי להרגיש אשמה על כל השמחה שאני חווה ביומיום, כאילו שאין לי שום זכות. ואני יודעת שיש לי זכות. יש לי זכות להיות שמחה, יש לי זכות להיות בסדר אפילו שאני מגעילה לפעמים אבל אני לא אחות רעה ואני לא בנאדם רע בזה שאני מרשה לעצמי להיות שמחה גם כשאני מתגעגעת בכלל, אני צריכה להיות שמחה שלא כואב לה יותר, כבר כמעט שנה וחצי שלא כואב לה יותר ולי כואב קצת, לפעמים, כי האמת היא שבשנים האחרונות לא היו לי יותר מדי חברים חוץ ממנה ובנימה אחרת- מצאתי עבודה נורמלית סוף סוף וויהי</div>Mon, 25 Mar 2013 16:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13718508http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=13718508http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13657654<div align="right" dir="rtl">כשאנשים טועים זה מרגיז אותי. אני יודעת שזה לא הוגן, אבל זאת האמת. אני מתרגזת כשאנשים טועים. אבל- וזה אבל גדול, אני לא עושה שום דבר עם הכעס הזה. הכעסים שאני כן עושה איתם משהו כלפי אנשים: כשעושים משהו רע בכוונה, כשמצטדקים, כשהורסים, וכשמשקרים. מפריע לי שטעיתם. זו האמת. אבל לא הייתי מתנהגת בתוקפנות אם הייתם לוקחים אחריות ומנסים לתקן. כשלא ניסיתם לתקן אזנהייתי תוקפנית. וכשאני מנסה, בצורה רגועה, לסדר את הדברים, אתם משקריםשלא ניסיתם לתקן כי הייתי תוקפנית מלכתחילה. אני כל כך שונאת כשמשקרים. הם משקרים לעצמם בעיקר, מנסים להוציא את עצמם בסדר בסיטואציה שהם היו מטומטמים. אבל אין לי כוח אין לי כוח לבני אדם אני חייבת לעוף מפה.</div>Sat, 02 Feb 2013 13:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (כבד לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=535180&blogcode=13657654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=535180&blog=13657654