http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383תוכלי לקרוא על חיים של דומויות שונות,סגנונות חיים שונים,רגשות מעורבים,דמעות ,כאב מתמשך ואהבה. הסיפור שלי בנוי מדימיונות, פנטזיות ישנות , יצירתיות ולהט לכתוב . heCopyright 2026 ^^^You could be so happy. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=11597328<div align="right" dir="rtl">אני משערת שרובכם לא, אבל אלה שכן.הנני כאן, אחרי יובל ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך, שבטח אף אחד מאיתכם כבר לא זוכר על מה דיבר הסיפור. ("מאיה מי? דניאל?! רוני? נדמה לי שפספסתי משהו")בכל אופן :) החלטתי לשכתב את הסיפור מחדש, אני כבר בפרק השלישי ובקרוב אני אתחיל להעלות הכל מהפרק הראשון ואצפה לשמוע תגובות ממכם.i miss you all.ובנתיים, קטע שכתבתי. have fun!רכבת הלילה.זה לילה קריר באמצע פברואר, אני מקפלת את גופי הרועד ומתכווצת בספסל התחנה, מחכה לרכבת הלילה.האוויר קר והרוחות מתחזקות, הגשם ממשיך לטפטף וכמעט מגיע אלי, לפחות הגרביים לא נרטבו הפעם.אני מביטה במשך כל כמה דק' בצג הטלפון, פותחת-סוגרת ושוב אותו הדבר. אולי זה בעצם אחד הדברים שהכי מטרידים נערות בגילי- הצפייה.צפירה נשמעת והרכבת מגיעה לתחנה וכמו שאר הנוסעים, גם אני עולה על הרכבת בחיפזון, נושאת תקווה שעשיתי את הדבר הנכון. שהבריחה ממנו בדרכי הביתה תפתור לי בעיות ולא תוסיף להן עוד כמה, הרי זה היה מהלך משוגע לברוח אליו במטרה להלחם בכל העולם למענו. אם רקה הייתי מצליחה לעמוד בפניו של רונן שלי, דברים היו הרבה יותר פשוטים.תמיד הייתי חסרת אחריות ומפוזרת</div>Thu, 18 Feb 2010 14:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=11597328http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=11597328http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10796350<div align="right" dir="rtl">עוד שבוע ,דור נשם עמוק והביט בבלגן ששרר בחדרו .שבוע מהיום וצבא ההגנה לישראל יהיה הבית החדש שלו . מדים ירוקים ודהויים ,קומטה , מסדרים ורובה תלוי על השחם . הוא בורח מהבית ,כך זה ניראה לו .פצצות ,יריות ,דם . אוויר סבוך עשן וריח מלחמה.הוא פקח את עיניו במהירות ,לאחר מה שראה כשעצם אותם .הוא מוכן ,יותר מתמיד . כל המחשבות שנשא בלב מתגמדות כ"כ לעומת ההרגשה שלו עכשיו , בר נעלמה וכל מה שהכיר מעבר לזה. כל מי שהיה רואה אותו ,היה משער שהוא 'מורעל' מהצבא.אבל לא ,הוא בסה"כ מורעל מהמרחק , מורעל מהבריחה . מורעל מכל הסבל והמחשבות הלא נגמרות .הוא רוצה להתרחק , הוא רוצה לדעת להתמודד עם הכול ובמקום זה בורח , הכי רחוק שיש ,הכי מסוכן שיש ."אחי ,מה אתה עושה?"דור התרומם מתנוחת השכיבה שלו על המיטה וראה את עומר עומד ומביט בו . עומר התקרב והתיישב על המיטה,הביט בתיק של דור ובשאר הדברים ."צבא ,הא?" צחק באילוץ ועצב."צבא." דור חייך, "מה אתה בוכה?גם אתה בא איתי, אתה עדין תוכל לחפור לי 24 שעות ביממה.""כן ,אבל אני לא מורעל ,יש הבדל ענק בייננו .אתה כל היום צבא, צבא,צבא! אוכל,שותה,נושם ויישן צבא""טוב אחי " דור קם ונכנס לשי</div>Wed, 29 Apr 2009 12:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10796350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10796350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10785335<div align="right" dir="rtl">כ"כ ריגשתם אותי...כן,אני חייה ואין מילים לתאר כמה שאני מצטערת.עברה כבר יותר משנה מאז הפעם הראשונה שעדכנתי את הבלוג...שנה שלמה של כיף לא נורמאלי.הייתם הבית שלי ,מקום לנחמה,פריקה ותקווה חדשה.נתתם לי את הכוח להמשיך לכתוב והרגשה של שייכות ,מקום שבו אני אהודה ולמרות כל הטעויות שאני עושה תקבלו אותי...כמו שאניJאני יודעת שאתם כבר חלקם התייאשתם,נטשתם והתאכזבתם. זכותכם המלאה,אני מאוד מבינה אתכם.אף נדמה לי שהייתי עושה את אותו הדבר.אך אף אחד לא יכול להיכנס לנעלים שלי.הרגשתי שאין סיבה לכתיבה שלי ,שהימים עוברים ללא ערף ודף הוורד בשם "האם אהיה מאושרת?" לא יפתח גם היום. הייתי צריכה את המוטיבציה,המוזה והרצון . הכל חלף ממני פתאום והפסקתי לכתוב.עברו עלי כ"כ,אבל כ"כ הרבה דברים בזמן הזה. שיכולתי לכתוב על זה סיפור שלם שירתק. סיפור כואב עם לקח לחיים.אז ...קוראים אהובים שלי, הישמרו והיזהרו לכם בדרכם,שימרו את ליבכם מצרה ואת נפשכם מדאגה. אל תפתחו לכל אחד ואל תאמינו לעובר ושב.וגם כשחשבתם שזה מספיק בטוח ואפשר לסמוך ולפתוח את הלב באמת ,תחשבו שוב.תמימות היא דבר נדיר,אך כאב אדיר.שלא תחשבו ששכחתי אתכם,או עזבתי.פחדתי</div>Sat, 25 Apr 2009 23:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10785335http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10785335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10293746<div align="right" dir="rtl">"הבטחנו , הבטחנו למאיה שאת הצעד הראשון ברגל ימין בבית הספר החדש נדרוך ביחד איתה ,אני לא מסוגלת .." מלמלה בעצב. "בר , את יודעת שמאיה לא יכולה לדרוך גם לו רצתה בכך מאוד.""אני יודעת ..." ענתה בקיטור . "אז קדימה,בואי ונצעד את הצעד הראשון ביחד ,בשבילה ." הן שילבו ידיים ונשמו עמוק , רגל ימין של שניהם דרכה בהתרגשות על אדמת בית הספר .הן צחקו והמשיכו להתקדם, נדחסות בין התלמידים הרבים . "ואו ,הבית ספר הזה עצום ! אמא !" קראה בר בהתרגשות לאחר שהביטו סביב וניסו לחפש את מזלם , ואת הכיתה."כן,ואי. ראית את הקיוסק שלהם ?" שאלה ליגל בהתרגשות ניקרת.בדרך כלל הן לא היו מתלהבות משטויות ופרטים שוליים אחרים , אבל היום רוח אחרת ושטותית נכנסה בהן."קפיטריה ,לא קיוסק ."הופיע נער אחד מאחוריהם ."whatever , מה זה משנה ?" שאלה ליגל."מאוד משנה , יש הבדל רב בניהם. קיוסק זה סתם דוכן נחות למכירת אוכל ,הקפיטריה שלנו זו ליגל לאומית!""אז, אני מבינה שאתה לא חדש פה ..." אמרה בר בחיוך. "לא ,אני מהותיקים " אמר ,מנפח את חזהו לכבוד.ליגל צחקה, "אז ...ותיק , רוצה לערוך לנו סיבוב ?""דבר ראשון ,רמי. ו..טוב ,נו..." הוא חשב לרגע, "</div>Mon, 15 Dec 2008 07:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10293746http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10293746http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10275347<div align="right" dir="rtl">ראיתי שכבר נמאס לכם לחכות לי ,וגם לי נמאס. אני עמוסה,אני חנוקה,אני לומדת -אני עסוקה. אומנם המחשב נמצא בחדרי ,אבל זה לא אומר שאני נמצאת עליו במשך שעות . הכתיבה לא זורמת לי והלחץ רב ממנה,הוא לא מאפשר לי לכתוב מהלב ,ברוגע ובשלווה כמו שהייתי רגילה . לא יודעת מה קורה,באמת שלא ,זה פשוט לא עובד ... כשאצא מהעומס,בלי נדר,לפחות שבוע הבא,אני אכתוב פרק ארוך ואם אוכל אפילו שניים . רק אל תהרגו אותי ,כי אני מנסה ,אני לא מבטיחה כי אתם תופסים אותי במילה ,אבל אני מנסה...באמת. אני מבינה את הכעס שלכם לגמרי ,כי חודש, זה באמת זמן רב למדי ,וכבר שוכחים ,מתייאשים ונמאס.. אבל אני מנסה באמת , תחשבו שזה או להמשיך ככה או להפסיק בכלל . מישהי אמרה לי פעם "אל תחשבי ככה, את צריכה לדעת שאת כותבת מהלב ואך ורק לעצמך ולא בשבילם וזאת רק טובה גדולה שאת משתפת אותם " תודה לך :) והנה סתם משהו, שכתבתי מזמן .. "אז מה ?" שאל ושבר את השתיקה . "מה ?" שאלה . "אוף ,משעמם איתך ! " אמר ברוגז. "אולי איתך משעמם ?!"ענתה לובציניות,הוא יודע להרגיז אותה. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MAR</div>Wed, 10 Dec 2008 17:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10275347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10275347http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10154858<div align="right" dir="rtl">שלומי ומיטל הגיעו לבית החולים שוב , לאחר מנוחה קצרה בבית ונקראו מייד לחדרו של יעקב ,הרופא המטפל של מאיה. "על מה אתה חושב שהוא רוצה לדבר איתנו?" שאלה מיטל את שלומי בעלה , בדרכם לחדרו של יעקב במחלקה. "לא יודע . אנחנו כנראה נשמע בעוד מספר דקות ." הוא נאנח וטקטק על דלתו של יעקב. "יבוא." קרא יעקב מבפנים . הם פתחו את הדלת וחייכו חיוך עצוב בנימוס. "היכנסו בבקשה , שבו .". הם התיישבו ויעקב פתח את השיחה ," טוב ,אתם בטח יודעים שלא סתם ביקשתי מימכם להגיע אלי..." הם הנהנו , "קרה משהו ? מה העניין?" שאלה מיטל . "כן ולא , כמובן שזה קשור למאיה ." אמר והוסיף ,"היא איננה זוכרת מה קרה כמה שעות לפני התאונה במדרגות וגם לא מה שקרה בזמן התאונה עצמה, את זה אתם יודעים ." "כן," אמר שלומי , "יש שיפור?החמרה ?" "זאת הנקודה, אני לא רוצה שתספרו למאיה כלום בקשר למה שקרה וכך גם הסובבים אתכם. אנחנו מצפים ורוצים שהיא תיזכר לבד ותגלה בעצמה מה ק</div>Mon, 10 Nov 2008 15:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10154858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10154858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10071397<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שיש סיכוי אף אחד לא באמת יקרא את זה , אבל תענתם [וזה באמת נכון ,] שאני לא מעדכנת הרבה .ויש סיכוי שאתם שוכחים דברים . אז ישבתי על זה דיי הרבה זמן , והעתקתי מלא קטעים חשובים מהסיפור,הכי חשובים ומעניינים לדעתי .מוזמנים לקורא ולהזכר "איך זה קרה ?" שאלה בר לפתע , אחרי דקות של שתיקה . אנחנו הבטנו בה בלבול . "איך כל זה קרה לנו ? איך מכמה בנות בנות 15 שרק רצו חופש קצת פחות שגרתי , הגענו למצב הזה ?" "זה באמת חופש לא שגרתי " מלמלתי . -"היי לירון ," אמר דניאל כשנכנס לחדרו שוב . פותח לו את החלון , מסדר לו את המיטה , מסדר לו את השיער . "אתה יודע ? אני חושב.. שאני .. שאני מתאהב ,אל תיחנק לי , כן אני מתאהב , אתה בטח צוחק עכשיו , כי אני-מתאהב ? זה לא הגיוני מה ? " צחקק . " נכון שאתה יודע שבדרך כלל הייתי אחד של סטוצים , אבל זה השתנה .. היא שינתה אותי , ואני בעננים , ולא אכפת לי מכלום .. אני .. אני מרגיש אליה משהו , והוא חזק . "<SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; FONT-</div>Tue, 21 Oct 2008 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10071397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10071397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10056388<div align="right" dir="rtl"> James Blunt - Wiseman בר ,מצאה את עצמה , בגן הפורח שלהם , לא רחוק מהבית של דור .היא בעטה בכול , צרחה, התפרקה . אבל זה לא עזר לה. כלום לא באמת עוזר לה. "אני שונאת אותך ,אני שונאת את היום שהאמנתי שזה אפשרי , אני שונאת את היום שבו לא הפסקתי לחשוב עליך !!!" היא צרחה ובעטה באחד העצים הזקנים ."אוי!" היא מלמלה ועמדה על רגל אחת נשענת על העץ ובידיה תופסת את הרגל השנייה ,שכאבה מהמטח העץ. פתאום היא התחילה ליבב ולבכות בייאוש , נשענת על העץ ונופלת לרצפה .לא ברור למה הם זלגו ,מכאב פנימי או חיצוני , אבל הכול יצא,פתאום ..היא פורקת הכול .מסיטה את הראש לרצפה,היא ראתה לב קטן חרוט על העץ הזקן."היי,מאיה ,בר ..בואו !תיראו!""מה דור?מה ראית ?" שאלה מאיה הקטנה,היא הייתה בת 5 אז ."אתן רוצות שנחרוט על העץ הזה ?" שאל בחיוך והביט בהן , גם הוא לא היה גדול אז , מלאו לו 8 ."מה נחרוט עליו ?" בר שאלה בשקט .דור הביט בעיניה הכחולות של בר וחייך , "לב,נרשום את השמות שלנו ויהיה רשום שנהיה יחד לנצח!" "אנחנו לא יודעות לרשום,דור " אמרה מאיה באכזבה."אל תדאגי , בשביל זה יש אותי !" הוא צחק .בר ומאיה הסכימו , ודור חרט על העץ</div>Sun, 19 Oct 2008 00:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10056388http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10056388http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10006030<div align="right" dir="rtl">אבל זה היה מאוחר מידי , באותו רגע הדלת נפתחה . בר עמדה שם מבוהלת כשעיניה המלוטשות דמעו . לא מאמינה שזה קורה לה , בר מצאה את עצמה יוצאת משם בריצה . "בר!" נשמעה צעקה . אבל בר לא התייחסה , היא מיהרה לרדת את מהדרגות , בקושי רואה את דרכה דרך עיניה הדומעות . מסרבת לחשוב , רק רוצה לברוח , לברוח ולשכוח . הוא, הוא מכולם , עשה לה דבר שכזה . הוא מכולם הוכיח לה שכולם בוגדניים . הוא מכולם , פגע בה . הוא מכולם .. גרם לה להתאהב . דור התלבש במהירות בחדרו , שוכח לרגע שנגה עדין נמצאת שם ,איתו . <P class=MsoNormal dir=rtl sty</div>Thu, 09 Oct 2008 18:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=10006030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=10006030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=9954448<div align="right" dir="rtl"> Jonas Brothers -A Little Bit Longer "ועכשיו רצינות .. דניאל " אמר אדם ברוגע ותפס את הכדור . דניאל הביט בו בצפייה . "אנחנו צריכים לדבר על משהו . " "משהו ? " שאל דניאל כלא מבין . "כן , זה.." ענה בחיוב ולחץ , כפניו מתחילות להזיע . <P class=MsoNormal dir=rtl style="</div>Sun, 28 Sep 2008 14:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (^^^You could be so happy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=534383&blogcode=9954448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=534383&blog=9954448