http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547סך הכול סיפור שכתבתי :)heCopyright 2026 זו שכותבת סיפור :). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=14223801<div align="right" dir="rtl"> שלום לקוראים היקרים עברו אולי חמש שנים מאז הפעם האחרונה שהעליתי פרק. לאחרונה נזכרתי בבלוג כדי להחזיר לי את הסיפורים שאיבדתי ואני רואה להפתעתי שאנשים עדיין מבקרים בבלוג הנשכח והעזוב. אני אשמח אם תגיבו לי לפוסט ולתגיבו האם אתם מעוניינים בפרקים נוספים? רוצים לקרוא מה קרה לאריאל ולדפי? מעוניינת לעוד סיפורים? תשאירו תגובות ואם יהיו מספיק אני אחזור לפרסם כאן. באהבה רבה לקוראים ולנהנים, טלי </div>Sun, 26 Oct 2014 12:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=14223801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=14223801http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=11463051<div align="right" dir="rtl">מצטערת מצטערת מצטערת.... אני יודעת שעברו חודשים ומקווה שאתם עדיין במתח.. הפרק קצר, אני מקווה שתוכלו לסלוח לי תהנו :) פרק 5 אריאל נכנס לחדרו בשקט, מנסה להרגיע את עצמו לפני שיתחיל לקרוא את המכתב של אחותו. שרה כבר התמקמה בחדרה הרגעי, בעוד שמייקל עוזר לה. בלי סיבה הגיונית אריאל הרגיש לחוץ במיוחד כאשר הוא התחיל לפתוח את המכתב של אחותו, הוא פחד מהדברים שהיא עלולה לכתוב, או יותר נכון, אמורה לכתוב לו. יש דברים, שהוא מעדיף לא לדעת. "אריאל, אני לא יודעת איך להתחיל את המכתב הזה, מחקתי אותו ושכתבתי אותו לפחות חמישים פעם. מה אני יכולה להגיד לך אחרי 6 שנים שאפילו לא ניסית לחדש את הקשר איתי? <SPAN sty</div>Thu, 17 Dec 2009 18:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=11463051http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=11463051http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=11460803<div align="right" dir="rtl">כבר חמש שנים אחרי ואני עדיין מנסה להתנגד לא קרה כלום, אני אומרת, אין במי להתעמת אבל הגוף איתי מתווכח, לא נותן לי מנוחה משהו קרה, בטוח שמשהו קרה. אבל אני לא זוכרת, המוח מדחיק והלב לא נרפא, את הכול הוא מרחיק גם כשאני נזכרת אני לא בוכה <P style="TEXT-ALIGN: right; MARGIN: 0cm 0cm 0pt; unicode-bidi:</div>Wed, 16 Dec 2009 20:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=11460803http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=11460803http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10957436<div align="right" dir="rtl">אז הנה הפרק השני אני אשמח לתגובות שהן גם בונות וביקורתיות שכחתי להגיד שלסיפור הזה קוראים "לב מאבן ומוח מפלדה" -2- 2008 אדם: הוא איחר ב20 דקות, אני שונא שמאחרים בקיצוניות לפגישות. כאילו הם היחידים שאני רוצה לדבר איתם ואני אחכה להם גם אם זה אקח לי שעות במים ובאש. אך חיכיתי בכל זאת, זאת פגישה של שעה וחצי והזמן שלו מוטל על הסף, לא שלי. בארבע וחצי על הדקה אני עוזב ואין לי בעיה לנוח קצת מיום עבודה עמוס. ישבתי עם כוס הקפה שהזמנתי בנעימות, מעט קר בחוץ ואין דבר טוב יותר מלשבת בבית קפה עם כוס קפה חמה ולצפות מבעד לזכוכית באנשים שרועדים בחוץ. "</div>Sat, 13 Jun 2009 18:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10957436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10957436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10945955<div align="right" dir="rtl">הפעם אני לא הולכת לפרסם פרק חדש, כי עוד אין. במקום זה אני אפרסם שני פרקים ראשון של סיפור שאני כותבת כבר די הרבה זמן, סתם רציתי לדעת מה דעתכם... אני אפרסם היום את הפרק הראשון ובעוד שלושה ימים את הפרק השני... תהנו :) פרק 1 תאריך: 5.12.1985 שעה: 12:30 צלצול טלפון רועש העיר את הבעל הטרי משנתו העמוקה. רק אתמול חזרו, הוא ואישתו הטרייה מירח דבש נפלא ומרענן ביוון, בבית המלון היוקרתי ביותר עם חנות המזכרות היקרה ביותר בעלת טוב טעם. ככה זה כאשר אתה מיליונר צעיר כבן 24 וכל החיים עוד לפנייך לצד אישה חכמה, אוהבת, יפיפייה, מדהימה, מפתיעה ו... הוא יוכל להמשיך לתאר אותה עוד ועוד, הוא בהחלט אהב את אישתו. הוא הרים את שפורפרת הטלפון המצלצל והציב אותה באוזנו בריכוז רב וניסה להשאיר את עצמו ערני. "אד רמון?" נשמע קול נשי, תשוש אך מאושר, מצידו השני של הקו. "כן?" הוא ענה, ספ</div>Wed, 10 Jun 2009 13:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10945955http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10945955http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10815735<div align="right" dir="rtl">אני חייבת לכם התנצלות על ההמתנה הארוכה שממש לא הגיעה להם... אבל השנה לא בדיוק מצאתי השראה או זמן לכתוב את המשך הסיפור.. איתם הסליחה... ואני מרוב חוצפתי גם האתי לשם פרק קצר ולא מוצלח במיוחד... אני מצטערת ומקווה שתוכלו לסלוח לי על חוצפתי חסרת הגבולות :) (איזו פואטית אני חחחח ) בכל מקרה... תהנו פרק 5 אריאל סגר את דלת חדרו אחרי שעזר לשרה להתמקם בחדרה. הוא הביט במכתב של דפנה שהייתה מעט מקופלת, שרוב הקיפולים נעשו על ידי אחרים. הוא פחד לרגע לפתוח בכלל את המכתב, שלא לדבר על לקרוא אותו. הוא נאלץ להתיישב על המיטה שלו כדי להרגיש מעט בטוח, אבל זה לא ממש עזר לו. בסופו של דבר, ללא חשק מודגש, הוא פתח את המכתב והחל לקרוא: "אריאל, אני לא יודעת איך להתחיל את המכתב הזה, מחקתי אותו ושכתבתי אותו לפחות חמישים פעם. מה אני יכולה לה</div>Mon, 04 May 2009 14:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10815735http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10815735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10639522<div align="right" dir="rtl">אוקיי אני לא עושה את זה בדרך כלל אבל עכשיו ברצינות... הסיפור הזה יותר טוב מרוב הספרים שקראתי בחיים שלי... סיפור פשוט חובה קריאה ואני מאוד מקווה שהסופרת הצעירה הגר, בת ה12 בסך הכול תוציא ספר! אני פשוט מופתעת מהכתיבה המדהימה שלה, ומהתיאורים המדהימים ומהעלילה הסוחפת... מומלץ מומלץ מומלץ! http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=599650מדהים!!!!</div>Mon, 16 Mar 2009 17:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10639522http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10639522http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10606197<div align="right" dir="rtl">מצטערת שלקח לי הרבה זמן לפרסם... היה לי מחסום כתיבה... בכל מקרה הפרק הזה קצר אבל אני עדיין מקווה שתהנו ממנו :) פרק 4 מיכאל מסר לידיו של אריאל את המכתב מדפנה, שנראה מעט מקומט, כנראה עבר כבר בין ידיים נוספות. אריאל החליט שלא לקרוא את המכתב בבית הזה, הוא מעדיף לחזור אל הדירה שלו ומשם לראות מה יקרה. "רק עוד דבר אחד, לפי המכתב, אתה תצטרך את שרה, לאן שלא תלך אני חושב שאתה צריך לקחת אותה איתך." מיכאל סיים את השיחה לפני שאריאל יכול לומר משהו בנושא, אבל מה זה משנה מה אריאל היה אומר? מיכאל עזב את המטבח קודם, מציג בפני יושבי הסלון חיוך ענק שאמור היה לציין שהכול כשורה, למרות שכלום לא היה בסדר. מייקל הביט מחויך למדי באריאל י</div>Sat, 07 Mar 2009 14:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10606197http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10606197http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10539443<div align="right" dir="rtl">בגלל שהפרק הבא עוד לא מוכן וכנראה גם לא יהיה מוכן בזמן הקרוב בגלל הלחץ בלימודים שלי... החלטתי לפרסם קטעים שכתבתי היום בשיעור היסטוריה.... מקווה שתואהבו ושתגיבו לגביהם כי זה מאוד חשוב לי :) קטע 1: אני מרגישה איך הכול בוער בתוכי וצחוק פורץ החוצה רק כי אין ברירה כי זה הנורמה, כי סיפרו לי בדיחה אני צוחקת כי אני רגילה אני מצחיקה, מעופפת, לא רצינית והכול מסכה. ומה אם זה לא מסכה, מה אם זאת אני? צוחקת, מאושרת ואוהבת את עצמי? מה רע בזה? מה רע להיות מאושר ולא לרדוף אחר האושר? מה רע בלהיות אני? ומה רע בלהיות לבד? בלי אדם אחד שאוהב אותי מכל בחינה? מה רע בלהיות מוקף במספר אנשים שאוהבים פשוט להיות איתי? מה רע בלהתמודד עם כאב לבד? אם למחקת אני יכולה לצחוק כאילו כלום לא היה, מה רע? ולצה משהו צריך להיות רע? למה אף אחד לא יכול לחיות עם העובדה שהכול טוב איתו, הכול טוב עם כולם? כולם בסדר, איתך או בלעדייך. למה אף אחד לא מקבל את זה? והקטע השני: היא הביטה בו מספר דקות. בגופה שפניה היו רגועות ונוחות, מה שלא התאים לו, אך זה היה הוא. האדם שליבה פעם למענו היה מונח לרגלייה, עם</div>Sun, 15 Feb 2009 18:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10539443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10539443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10470720<div align="right" dir="rtl">הנה עוד פרק מותח במיוחד... אני מאוד מקווה שתהנו ואם נהנתם אני אשמח אם תפיצו אותו ותמליצו על אחרים... אני באמת רוצה לשמוע הרבה חוות דעות לגבי הסיפור וביקורות בונות אז אני אשמח אם תמליצו ותפיצו אותו :) תודה, ושוב אני מזכירה, מי שרוצה להיות בקוראים קבועים ולקבל עידכון על כל פרק שעולה שיודיע לי בתגובות :) תהנו (האזהרה, פרק ארוך ולא עבר קריאה שנייה אז אל תשנאו אותי עלטעויות כתיב או הקלדה) פרק 3 אריאל ומייקל כבר היו בדרך לבית ילדותו הכאוב של אריאל, לא שהיה לו בית עד עכשיו שלא היה כאוב במובן במסוים, אפילו הבית הנוכחי מעורר באריאל רגשות תסכול רבות, במיוחד בעקבות העובדה שקשה לו להחזיר את הלוואה שלקח מהבנק. למייקל שהיה מבוגר מחברו בשנה, כבר היה רישיון ומכונית, מתנה מאימו היקרה. אולי המכונית הציקה בגלל ההוצאות הרבות שמייקל נאלץ לשלם בגללה, אבל המכונית המתוקה שלו בהחלט עזרה לו במקרים רבים והוא ידע שתעזור לו גם בעתיד. הנסיעה לכיוון הבית הייתה שקטה מעבר למה ששניהם ציפו. שניהם שקעו בערעורים אישיים שלא יכלו לבטא בקול. אף אחד מהם לא באמת ידע למה לצפות. הדבר היחיד שגרם להם לדבר היה הכיוו</div>Wed, 28 Jan 2009 22:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת סיפור :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532547&blogcode=10470720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532547&blog=10470720