http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116heCopyright 2026 דנה, זהו.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10176553<div align="right" dir="rtl">הם ישבו באוטו ולא יכלו להגיד דבר בגלל הלחץ. רוח קרה נכנסה מהחלון ואור אדום של שקיעה האיר את האזור. דקל הסתכל על השמש שוקעת ונעלמת מאחורי גבעות המדבר כרעד עבר בלילך. "הכל בסדר?" הוא שאל. "קצת קר לי, זה הכל." היא אמרה והוא הניח סביבה את ידו וחיבק אותה. "נראה לך שנצליח?" לילך אמרה. "אני לא יודע, אני מקווה שכן." "ומה יקרה אם לא נצליח, אם יתפסו אותנו?" "אני מנסה לא לחשוב על זה." "אתה מפחד?" "אין לך מושג כמה." "דקל." לילך אמרה בהיסוס "אתה תבוא איתי לניתוח? אני צריכה שתחזיק לי את היד." "אני נשבע לך שלא אעזוב לעולם, לא את היד שלך ולא אותך." הם חיבקו אחד את השני חזק וקיוו שהנסיעה לא תיגמר ושלא יצטרכו להיפרד. לאחר כמעט שעה עינב הודיעה להם שהגיעו, וכולם ירדו מהאוטו. בשקט הם הצטרפו לצוות העובדים בלי שאף אחד ישים לב. בזמן שלילך ודקל התמקמו בבר, עינב צפתה על כולם ואלון הלך לחפש את אמנון. הוא נכנס אל תוך האולם הקטן ובדק בכל פינה, בכל חדר. כאשר הגיע אל החדר האחרון הוא ראה דמות חיוורת ומוכרת יושבת על הספה. הוא התקרב אל הדמות, שהתחוורה עוד יותר למראהו. הגבר קם מהספה והתיישב אל בירכיו, כדי שיהי</div>Sat, 15 Nov 2008 16:45:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10176553http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=10176553http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10035723<div align="right" dir="rtl">"אחת, שתיים. אחת, שתיים, שומעת?" דקל אמר לתוך הרמקול שבחולצתו. "כן, אני גם שמחה בשבילך שלמדת לספור קצת!" לילך אמרה בחזרה. "יופי, מצחיקה. עכשיו אנחנו הולכים להתאמן על זה קצת." דקל המשיך. "אלון?!" הוא צעק. "אאאוווווו!" לילך אמרה "דבר בשקט, אתה בתוך האוזן שלי!" "אוי, סליחה." הוא לחש. "מה?" אלון אמר בזמן שירד במדרגות. "בוא, אנחנו צריכים את העזרה שלך לאימונים." לילך אמרה. "איזה אימונים?" אלון לא הבין. "נוו, לחטיפה של אמנון, דה." לילך ענתה לו. "תראה, אנחנו רוצים לראות אם זה נראה טוב שאני אדריך את לילך דרך האוזנייה." דקל אמר. "כאילו, אם זה נראה טבעי." לילך השלימה אותו. "אוקי.." אלון אמר, אבל עדיין לא ממש הבין. "אלון, פשוט תזרום עם מה שקורה, טוב?" דקל אמר. "לזרום?" הוא שאל. "תתנהג כאילו אתה לא יודע שאני עיוורת ושיש לי אוזנייה באוזן וכאלה.. הבנת?" לילך הסבירה. "כן" הוא אמר. -'לא' הוא חשב. לילך התחילה לדבר עם אלון בזמן שדקל מעיר לה כל מיני הערות באוזן "אל תשכחי להשאיר את העיניים פקוחות", "תטי את הראש שמאלה טיפה", "תרימי מעט את היד ותתפחי לו על הכתף" ועוד רבות אחרות. "אוקי, מעולה</div>Wed, 15 Oct 2008 00:48:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10035723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=10035723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10005135<div align="right" dir="rtl">כלנית קמה ממקומה והתחילה לרוץ אחרי גפן. "גפן חכה שניה, תן לי להסביר!" היא הניחה את ידה על כתפו ואמרה. גפן הסתובב אליה, והביט בעיניה במבט מלא שנאה. כלנית הייתה בטוחה שהוא יצרח עליה, הוא ייתן לה סטירה, אבל במקום זה, הוא רק לקח נשימה עמוקה ואמר "כלנית, אין מה להסביר, זה נגמר." והמשיך ללכת. כלנית נשארה עומדת עוד כמה דקות, מנסה לעכל את מה שקרה, לבסוף היא חזרה ללילך והתיישבה לידה. "זה נגמר." היא לחשה. "כלנית, אני.. אני כל כך מצטערת." לילך אמרה. "את לא צריכה להצטער." כלנית אמרה, "זה במילא לא היה מחזיק מעמד. את צדקת, זה היה מגעיל מצידי להיות איתו בזמן שאני אוהבת את ניצן." "אז מה את מתכוונת לעשות?" לילך שאלה. "מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן." כלנית ענתה לה. "אני אפגש איתו היום ואגיד לו שגם אני אוהבת אותו." - - - "מה?!?!?!" רקפת צרחה. "מה ששמעת, זה נגמר." גפן אמר לה. "אתה כנראה לא מבין את מה שאמרתי לך, נכון?" "אני מבין טוב מאד, ואת יודעת מה? לא אכפת לי. נמאס לי שאת משחקת בחיים שלי כאילו אין לי דעות או רגשות, כאילו אני בובה על חוט. את יודעת מה, אם את כל כך רוצה אז לכי, תספרי לכולם שאנ</div>Thu, 09 Oct 2008 13:00:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=10005135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=10005135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9911134<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=F1AnD6sqRkA לילך וכלנית הלכו למזכירות הכי מהר שהן יכלו, אבל איכשהו, כל שנייה שעברה נראתה ללילך כמו נצח. כשסוף סוף הן הגיעו,כלניתראתהאת דודה שלילך מחכה לה על הספות. העיניים שלה היו אדומות, והפנים שלה היו חיוורות. "הוו.. לילכי!" היא קראה וחיבקה אותה. כלנית לילך לא ידעה מה להגיד. היא חיבקה את דודתה שבכתה אל תוך כתפיה. "מ.. מה.. מה קרה?" "זאת.. זאת אמא שלי." היא הצליחה להגיד. "מה קרה לסבתא?!!?!" לילך נבהלה. "היא.. היא.." זיוה לא יכלה לומר את זה. "לא, בבקשה תגידי לי שזה לא נכון!" לילך הבינה בעצמה. היא התיישבה על הריצפה והתחילה לבכות. היא פגשה את סבתא של רק פעם אחת בחייה, ואז, אחרי שבוע, היא פשוט.. מתה. "לילכי.. יש לי גם בשורות טובות." זיוה לחשה, בזמן שהתיישבה לידה על הריצפה. "שום דבר לא יוכל לעודד אותי עכשיו." "דווקא זה כן." זיוה הסתובבה אליה. היא לא חשבה אף פעם שתשב עם החליפה שלה על הרצפה, אבל בשביל לילך היא תעשה הכל. "סבתא שלך, היא הספיקה לחדש את הצוואה שלה לפני שהיא.." "אוקי, ו..?" לילך אמרה. "בכל מקרה, היא הורישה לך כסף. מדובר בסכום שיספיק</div>Wed, 17 Sep 2008 22:44:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9911134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9911134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9849507<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=_BtK9cSjAiY&amp;feature=related לילך:"וואו." אלון:"זה הזוי." דקל:"איפההשמן עם הסיגר?" "אז מה אנחנו מתכוונים לעשות?" לילך אמרה. "מה זאת אומרת? להציל אותו, ברור!" אלון אמר. "דההה. אבל איך?" "הוא אמר שיום לפני החתונה שלו, בעוד שישה ימים, הוא יוצא לאיזה טיול עם כל הבנים במשפחה." דקל אמר. "נכון!" לילך אמרה "זאת ההזדמנות שלנו!" "הם ישנים בשטח, נוכל לקחת אותו מתישהו באמצע הלילה!" אלון הציע. "גאוןןןןןןןןןןן!!!!" לילך אמרה וחיבקה אותו. "ועכשיו לך לישון, נמשיך לתכנן את זה בבוקר." "כדאי שגם אנחנו נלך לישון." דקל אמר, ולילך התאכזבה, היא קיוותה שהם יוכלו להמשיך את מה שהתחילו. - - - "הלו?" רקפת אמרה כשענתה לטלפון. "היא אוהבת אותי." גפן אמר. "אתה לא רציני?!" "רציני מאד." "יאווו ענק! גפן, אני חייבת להודות שלא האמנתי שתצליח לעשות את זה." "אז זהו רקפת, שאני לא רוצה לעשות את זה." "מה?" רקפת הייתה בשוק. שמישהו יסרב -לה-?! אין מצב. "מה ששמעת! היא באמת חשובה לי, אני לא רוצה לפגוע בה." "לא התאהבת בה במקרה, נכון?" רקפת אמרה וצחקה. "יופי, מאד מצחיק." </div>Tue, 02 Sep 2008 15:38:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9849507http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9849507http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9830308<div align="right" dir="rtl">"אמנון?!" אלון אמר פעם שניה. לאחר כמה שניות של שקט נשמע קולו של אמנון "אלון? אני לא מאמין שאנימדבר איתךשוב!" "אמנון? אתה.. אתה.." הוא התקשה לדבר. "אתה.. חי?" "אלון, אני יודע שקשה להאמין לזה." אמנון אמר. "אני רוצה לספר לך את מה שבאמת קרה, את הסיפור האמיתי." "אוקי.." אלון אמר בקושי. "הכל התחיל ביום ראשון ההוא.. שלושה ימים קודם מפקד הפלוגה שלנו הודיע לנו שאנחנו יוצאים לפעולה בשטחים. הוא יידע אותנו מראש שיש סכנות, ושאולי לא כולנו נחזור. אבל כולנו רצינו לצאת ולהגן על המשפחות ברצועה. אני לא יודע אם אתה זוכר את השבת האחרונה שלי בבית. לא סיפרתי לאמא כלום, לא רציתי שהיא תדע שאולי אני לא אחזור.." "אז זאת הסיבה שציירת לה את הציור!" אלון אמר. "נכון, ציירת לי את הציור כדי שתיהיה לה מזכרת ממני. בבוקר של יום ראשון, התייצבנו כל הפלוגה כדי לקבל הוראות לגבי הפעילות הצבאית שתוכננה לנו בעזה. הוא הסביר לנו שאנחנו הולכים להפציץ שכונה שהתגלתה כמטה של אחד מארגוני הטרור. חצי פלוגה תעלה על המטוסים ותפיץ מהאוויר, וחצי תכנס לטנקים ותפציץ מהקרקע. כמו שאתה יודע, אני הייתי בחצי של הטנקים. התחלקנו לקבוצות של</div>Sat, 30 Aug 2008 01:45:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9830308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9830308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9550923<div align="right" dir="rtl">כן, כן חברים, באיחור של כמה ימים [יום אחד למעשה] אבל הספיישל הגיעD: ומה יהיה בספיישל? תאמינו או לא, ארבעה פרקים ברצף!!!!!! קוראים יקרים, עבדתי קשה, אני מצפה להמוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן[!!!!] תגובות. כפיש?! P: אז יאללה, מוכנים?! חה, לא שואלת אתכםO: תהנו(: פרק 47-החיים http://www.youtube.com/watch?v=i2RBLeFhnSE "אמרת לו שאת אוהבת אותו?" לילך שאלה. "לא.." כלנית אמרה. "למה?" "כי אני לא מתכוונת לשקר לו." "את עדיין אוהבת את ניצן, אה?" "את לא באמת צריכה שאני אענה לך על זה." כלנית אמרה ונאנחה. "אז מה את מתווכנת לעשות?" "מסתומרת?" כלנית לא הבינה. "תראי, יש לך שתי אפשרויות." לילך הסבירה "או שאת ממשיכה להיות עם גפן, בתקווה שתתאהבי בו." "או ש..?" "או שאת בוחרת לא לנסות אפילו להיות איתו, ולראות אם ניצן יסלח לך." "אוףףףף זה כל כך קשה!!" "ככה החיים." לילך ניסתה לנחם אותה. "תתארי לך שהיינו חיים בסרט, הכל היה הרבה יותר פשוט. לא הייתי צריכה לדאוג מה לעשות.. להיות עם ניצן או עם גפן, מה זה משנה? בסוף במילא הכל היה טוב." "מי שמדברת! חבר שלי, אם ככה אפשר לקרוא לאורן,</div>Thu, 10 Jul 2008 13:59:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9550923http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9550923http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9524409<div align="right" dir="rtl">"ואז התחבקנו והתחלנו לבכות." לילך סיימה לספר לדקל, כלנית וניצן על המפגש עם דודה שלה. "וואו." "איזה סיפור." ותגובות דומות נשמעו. "מה את מתכוונת לעשות עכשיו?" ניצן שאל. "בקשר למה?" לילך שאלה. "בקשר להורים שלך! דודה שלך אמרה לך שהיא לא יודעת מה קרה איתם, את לא מתכוונת לחפש אותם?" "איך אני אמצא אותם?!" "את יכולה להשיג את השמות המלאים שלהם ועוד כל מיני פרטים אישיים ולבדוק למשל, אם הם יצאו אי פעם מהארץ ולאן." דקל הציע. "או לבדוק גם בבתי חולים. חס וחלילה." כלנית הוסיפה. "אבל אני קצת פוחדת לחפש אחריהם. מה יקרה אם אני לא אמצא אותם?" "תקשיבי," דקל אמר. "זה לא משנה אם תמצאי אותם או לא. טוב, זה די משנה. אבל העיקר פה הוא שתנסי. תכלס, אנשים לא סתם נעלמים." "חוץ מזה, שלא משנה מה, אנחנו פה כדי לתמוך בך." ניצן אמר. "תודה! אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם." לילך אמרה וחיבקה את שלושתם. ~~~ "טוב, גפן,איך הולך?" רקפת שאלה. "איך הולך עם מה?" הוא לא הבין על מה היא מדברת. "נו, אתה יודעת, איתך ועם כלנית! אתם ביחד?" "כן.." "והיא כבר אוהבת אותך?" "לא יודע.." הוא אמר ולא הבין לאן היא חוט</div>Mon, 07 Jul 2008 00:50:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9524409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9524409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9510410<div align="right" dir="rtl">"ליאתתתתת!!!" לילך קראה מחדרה. "מה?" ליאת אמרה כשנכנסה לחדר. "אני לא יודעת מה ללבוש." לילך אמרה בייאוש. "אוקי.. אני ממליצה על משהו יפה ומכובד. אממ, המכנס השחור ו.." "מה מכנס שחור?!" לילך קטעה אותה. "זה לא טקס זיכרון או משהו.." "אז מה את רוצה?" ליאת שאלה. "לא יודעת. אולי את השמלה הלבנה שלי?" לילך הציעה. "כן, זה יכול להתאים." "את יכולה להביא לי אותה? היא בארון." ליאת הוציעה את השמלה מהארון והושיטה אותה ללילך. "את יכולה להביא לי את השרשרת מאמא שלי, שבקופסת התכשיטים? ולבחור לי נעליים?" לילך ביקשה וחייכה. ליאת הלכה להביא ללילך את השרשרת בזמן שהיא הלכה לשירותים להתלבש. "נו, מה את אומרת?" לילך שאלה כשנכסה לחדר, לבושה בשמלה הלבנה. "מהממת!" ליאת אמרה בהתרגשות. "עכשיו תתיישבי מול המראה, ואני אסדר אותך". ליאת ענדה ללילך את השרשרת וסידרה את שיערה בצמה סינית. "עכשיו נאפר אותך!" ליאת אמרה בשמחה. "תגידי, ליאת, מאיפה את יודעת לאפר ולעשות את כל התסרוקות האלה?" "בסך הכל עשיתי לך צמה סינית, זה לא כל כך מסובך. אבל בעיקרון למדתי איפור כלות בתיכון. וגם תסרוקות." היא אמרה. "יפה יפה." לילך אמ</div>Sat, 05 Jul 2008 02:35:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9510410http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9510410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9500168<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=MZ8UVhRpZVA "מה?!" "תקשיבי, עוד חצי שעה בערך אני אצלך ואז נדבר על זה כמו שצריך." "אוקי," היא אמרה נרגשת. "בי לאה!" "מה קרה?" דקל שאל."יש סיכוי שמצאו את המשפחה שלי." היא אמרה, ולא מאמינה שמשפט זה יצא לה מהפה. "אני לא מאמין!" דקל אמר. "ולאה, מנהלת בית היתומים תיהיה פה עוד חצי שעה." "את רוצה שאני אלך?" "לא, ממש לא. האמת שקיוויתי שתוכל לעזור לי להתארגן." "בכיף. מה אני יכול לעשות למענך?" הוא שאל בקול מוזר. "לעזור לי לעלות למעלה זה התחלה טובה." היא צחקה. הוא התקרב אליה, ובלי שלילך הבינה מה קורה, הוא הרים אותה ורץ איתה למעלה במדרגות. "מטורףףףףףף!!!" היא צעקה והחזיקה אותו חזק, כדי לא ליפול [ומעוד כמה מניעים P:] 'מטורף שאוהב אותך..' הוא חשב לעצמו ונזכר ב"כמעט נשיקה" שהייתה להם מקודם. הוא נכנס לחדר של לילך והפיל אותה על המיטה. "המשימה הושלמה!" הוא הכריז בקול. לילך לא יכלה להפסיק לצחוק. "מה..?" דקל אמר בקול נעלב. "אתה משוגע!!" היא אמרה. "מה עכשיו?" הוא ניסה להעביר את הנושא. "עכשיו את צריך להביא לי מהארון את הבגדים שאני אגיד לך. תביא לי.. " היא ח</div>Thu, 03 Jul 2008 13:08:00 +0200princees.dana@gmail.com (דנה, זהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524116&blogcode=9500168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524116&blog=9500168