http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060" אדבר אלייך,אם תקשיב. אבוא אלייך,אם תזמין אותי. אז אראה לך,שתמיד הלכתי עמך. בכל הדרכים." (שיחות עם אלוהים/ניל דונאלד וולש)heCopyright 2026 ארטמיס היחידה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12992475<div align="right" dir="rtl">זכרונותיי היקרים שמרתי אתנפשי כאן דפים על גבי דפים וירטואליים של כאוס החיים שלי יום יום לילה לילה צעדתי חצי כאן חצי שם עד שנפגשו היום והלילה ונגלה אלי סוד הרגע הקסם של להיות בתוכו התעורר בי. ובאותו רגע בו טיפות הגשם הורידו את כל הליכלוך שנאגר בפנים שנים, באמת התנקתי, חזרתי לנשום ולריח, לטעום, להרגישולגלות. </div>Fri, 13 Jan 2012 00:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12992475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=12992475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12258745<div align="right" dir="rtl">הדאגה מתכנסת בתוכי,חוששת שמה שום דבר לא יסתדר, שמעתה ואילך אני אתחיל ליפול, איש לא יהיה כאן לצידי והלילות יהיו קרים כמו שמעולם לא היו, ואצתרך להתמודד לבד, לגמרי לבד, כיתומה, יתומה מאהבה ויתומה מטוב, והזמן יהפוך לדבר המרכזי בחיי, שיזכיר לי את העבר בכול יום, ולעתיד לא תהיה משמעות יותר, כי רק בעבר היה משהו ששווה לחיות בשבילו. עכשיו זה הרגע שבו אני מתחילה להבין ששום דבר לא יחזור לקדמותו, אני לא אצליח למחוק את המעשה לא משנה עד כמה שארצה, בספר החיים שלי האותיות נכתבות בדם, הדברים אף פעם לא חוזרים לקדמותם. רוצה לדעת אם עשיתי את הצעד הנכוןאבל רק הזמן יגיד, יש לו סיפור משל עצמו,ובבוא הזמן אדע אם עשיתי את הטעות הגדולה בחיי שויתרתי עליו בלילה אחד של שיכרות, כשהגוף שלי נצמד לגוף אחר רק בשביל שלא אוכל לחזור אחורה יותר, הגוף לקח על עצמו את האחריות למשוך קדימה, לצאת מזה כאילו שזה הפתרון היחידי, לעולם לא אוכל לחזור אליו ולחזור לאהוב אותו כמו פעם אחרי שגוף אחרנגע בי, טעם אותי וליטף, גוף שלא ידוע מה יהיה איתו הלאה, סביר להניח שהוא ימשיך.ואני ימשיך. וכמעט התקשרתי אליו ושפכתי את כול מה שאני מרגישה, שאנ</div>Sun, 09 Jan 2011 09:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12258745http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=12258745http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12249905<div align="right" dir="rtl">מתוך העצב המחלחל בתוכי אני כמעט נושמת לרווחה, עוד רגע ואני לא פה, עוד רגע ואנחנו איננו, מה שהיינו במשך שנה וחצי יעלם כלא היה, אני אמשיך מתוך הסערה הזאת אל תוך העולם הלא נודע, וגם אתה, תמשיך מכאן. והפעם, זאת לא עוד פרידה למען חזרה, זאת לא עוד מריבה שניתן לחשוב שאפשר לתקן, זאת לא עוד מריבה כי הרגש מת, הרגש כבר לא שם, והמעט שנשאר ממנו בזמן האחרון גם הוא, נעלם. בלילה בו התיישבתי לידך על המזרן ואמרת לי שאני לא האישה שלך, שהלב שלי לא שייך לך, אפילו שזה בה ממך מתוך כעס היה בזה מין אישור, שלא היה כבר צורך להשיב אותך אלי, אני שחררתי, שחררתי מהאהבה הזאת שכבר אי אפשר היה לקרוא לה אהבה אלא הרגל מגונה, שם זה נגמר, וזה מה שגרם לי להמשיך, כשאמרת שאני לא האישה שלך הבנתי שזה נכון, לשניינו מחכה משהו אחר, טוב יותר, יותר אמיתי, משהו חופשי ולא כובל, משהו שאנחנו לא נועדנו להיות כשאנחנו יחד, כי כבר מההתחלה האהבה שלנו הייתה לנו למגבלה. מוגבלים בגבולותייה, קשורים לשיקרייה, מרומים מדמיונה, היה זה הפחד שלבש מסכה יפה, עכשיו חזרתי לאותה הנקודה שבה הייתי לפני כמעט שנתיים, לאותה ההבנה, הידיעה שהרצון לאהוב הורג את</div>Tue, 04 Jan 2011 12:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12249905http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=12249905http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12209995<div align="right" dir="rtl">"בלב יש שניי מתיישבים הקדוש המעונה והחוטא המושבע לכול אחד מהם מנגנוני הגנה וכפתורי לחיצה אם תלחץ לבטח יפעל אלא אם כן יש הפסקת חשמל או נפילת מתח, במקרה כזה ונדיר במיוחד לא תצפה במחזה למעשה שום דבר לא יקרה אבל מקרה כזה הוא ציפור זרה בדרך כלל הם עובדים הכפתורים פועלים חרוצים." </div>Mon, 13 Dec 2010 14:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12209995http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=12209995http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12015660<div align="right" dir="rtl"> " כול-כך הרבה זמן לא דיברנו שניינו... על כול מה שעובר מעלינו...". לפעמים הדרך שלך מוארת, היא מלאה באנשים טובים בדרך וסיבות רבות לחייך, הדרך לוקחת אותך אחריה ואתה מחובר לזמן, להיות, להווה, והדרך היא אתה. ובאותה הדרך אתה עשוי למצוא שביל איתו אתה מנסה לקצר ושם אתה מגלה את סיפוק התשוקות הרגעיות, את הפחדים שאותם חשבת שהבאסת ואת הייאוש מעצמך על כך ששוב חזרת על אותן טעויות עבר, שוב לא למדת, ונשארת אותו הילד המתמסר לפחדיו, תסכוליו ולכעסים על חסכי ילדות ברגע שבו קצת יותר מדי קל לך או קצת יותר מדי קשה. בשביל הזה אתה פוגש דמויות אפלות וגם דמותך, הופכת אפלה יותר ויותר, הדרך הופכת יותר ויותר חשוכה והדרך היא לא מי שאתה. עוד לא גיליתי איך לחלוף מול השבילים האלה מבלי להתפתות מדי פעם, איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי נכנסת ושבה מהם, אולי זה הגיל, או האופי, אולי זה הגורל, תקראו לזה איך שתרצו. האחרונה שלי הייתה הדרך לתל-אביב, בדרך הזו היייתי מאושרת ואופטימית הרגשתי שאני מממשת את עצמי, ותל אביב התגלתה כדרך רחבה עם כבישים רבים, פסי רכבת, שבילים אפלוליים ומכשולים. בדרך הזאת מצאתי אהבה ואיתה גם את הכ</div>Thu, 02 Sep 2010 15:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=12015660http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=12015660http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11870737<div align="right" dir="rtl"> . בחודשים האחרונים אני אנני עצמי, אני בכיינית ומשוגעת, אני כועסת ולחוצה, הכול לוחץ, אני מעוותת לעצמי את המציאות, המציאות שאני יכולה לגרום לה להיות יפה ומחייכת אלי, אני צובעת אותה בשחור ולבן, הרבה שחור. אני שוקעת בתוך עצב, בחוסר מעש, משוטטת מעבודה לעבודה אפשר לספור אותן על יותר מיד אחת, אני שוקעת בתוך קינאה ומלכלכת את האהבה שהייתה לנו בהתחלה, בחיים אף אחד לא אהב אותי ככה ואני הרשתי לעצמי להרוס לו את זה שוב ושוב, שוב ושוב מבטיחה ושוברת והלב שלו נפתח ונסגר ועד כמה אפשר, הוא לא יעמוד בעוד פעם אחת כזאת. אני מנסה למצוא פיתרון, שואלת את עצמי אולי לוותר לגמרי ולעזוב? אולי לחזור להורים, לרדת שוב במעט ההר בו תיפסתי, אולי לנסוע למקום אחר, האם זה יהיה פיתרון או בריחה? האם זאת בחירה או חוסר ברירה? אני נמצאת במשבר כמו ילדה קטנה שכלואה בלולאה של זמן אין סופי של שאלות, אני מפגרת אחרי הזמן, לא חוסכת, לא בונה שום דבר, נתקעתי בתוכי עם עצמי, הראש הפסיק להתפתח וכול מה שחשבתי שיסתדר שוב לא מסתדר לי ועוד מעט אני בת 22 ועדיין לא מצאתי את עצמי ואת המקום שלי ואני עדיין חיה בסימן שאלה חלול. איבדתי את אלו</div>Thu, 24 Jun 2010 01:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11870737http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=11870737http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11667182<div align="right" dir="rtl">מחכה להחלטה, לתשובה, תשובה שיכולה לקחת לשניי קצוות שונים, זה הסיכוי האחרון, דחיתי את זה זמן רב עד שהוא דחף אותי לעשות את זה לגמור עם זה כבר, אני מדברת במעורפל כי זה הסוד הכי גדול, סוד שנמתח על גבי כמעט שלוש שנים, כשההחלטה תגיע אדבר על זה כאן, עכשיו אני עוד לא מוכנה. הראש מדמיין דימיונות את הדברים הטובים שיכולים לקרות וגם את הנורא מכול, את הפרידה ממנו, את הפרידה מהחיים הרגילים, ואת הדבר הנפלא מכול החופש, להיות כבר כול מה שאני רוצה, להיות מסוגלת לעשות את כול הדברים שנגנזו ממני כול הזמן הזה, ללמוד...לעשות רישיון... לעשות טיול... למצוא עבודה נורמלית... כול זה יכול לקרות עוד מעט... אלוהים תמשוך אותי מין המצולות. בתוך כול התוהו הזה מצאתי לעצמי דרכים רבות, למדתי הרבה עלייך אלוהים, על החיים, על יחסים, על אהבה, לא סתם הוא כאן עכשיו מושך אותי לקחת עוד צעד קדימה, הקרדיט,לו, מתפסת על ההר יורדת ועולה כבר שנים מחכה לראות את הקצה, זה מה שיביא איתו את הישוע לטוב ולרע, זה מה שיהיה, אין לי סבלנות כבר כו רוצה להיות חופשייה, להיות מה שבא לי, לעשות מה שאני רוצה, להתמודד עם המציאות של כולם ולא רק של</div>Tue, 23 Mar 2010 12:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11667182http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=11667182http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11630679<div align="right" dir="rtl"> יושבת כאן מול המחשב בבית הורי, במקום בו ישבתי שנים, המקום שבחצי שנה האחרונה כוסה אבק, החדר הזה כמעט כבר לא נראה כמו שהיה פעם זה חדר של אמא עכשיו, הוא מלא בפסלונים של אנשים ערומים ובאגרטלי פרחים מצוייצים שהיא מכינה, אבל על קיר השעם מצויים עדיין כול הזכרונות ועל הקירות נשארו המשפטים מתוך " שיחות עם אלוהים " דברים שכתבתי לעצמי קצת לפני שעברתי לת"א כדי להזכיר לעצמי מי אני, שם אני צריכה להלחם בזה ולהזכיר את זה לעצמי הרבה יותר חזק מרק משפט על קיר, שם אני מצליחה לאבד את עצמי הרבה יותר, ולאחרונה לגלות עוד דברים שלא ידעתי, בזכותו. כמעט חצי שנה עברה מאז שאנו יחד, לא נפרדנו אחד מהשני עד אתמול ליותר מכמה שעות, החלטתי לנסוע לצפון בלעדיו ולהרגיש מה זה "אחד בלי השני" למרות שאני מרגישה אותו כול רגע גם בלי להיות איתו פיזית אני מתגעגעת נורא, חושקת בגופו ובשפתיו ובריח שלו הממכר, זה כמו הריח של החתולה שלי, אני רוצה להסניף את שניהם כמעט באותה המידה, אני רוצה לייצר תמצית ריח שלהם ולקחת אותן איתי בכיס לכול מקום. באשר לחשק שלי לחזור לחברות העבר, התחלתי לעשות עם זה משהו, שלחתי להן הודעות בפייסבוק ושתיהן ענ</div>Sat, 06 Mar 2010 10:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11630679http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=11630679http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11593448<div align="right" dir="rtl">הנפש חצויה היאעטופה במרקם קטיפתי של משי האהבה ובו זמנית מתגלה עוד שיכבה, שיכבת קורי עכביש, איכשהו הם צמחו בה עם הזמן הם מכסים את הפן הרוחני שמשכבר חודשים ארוכים לא קיבל יחס וחשיבותו נדחקה לפינה, גם על הפן החברתי מצוי אבק שיכבה שמכסה את הרצון לחלוק ולשתף, כ אין עם מי כבר, האם זה לא בריא שהאהבה מילאה את כול הרבדים בחיי והדחיקה הצידה את כול מה שהיה עולמי? ברור שכן, אני לא מבינה איך אפשר להיות כול כך מאושר ברובד אחד של המציאות ובאחר להיות כול כך הרוס, כאילו שהתרכזתי בדבר אחד כול הזמן הזה עד ששכחתי בו את עצמי. ולאן ממשיכים מכאן? איך משחזרים חתיכות חתיכות, חלקים בחלקים את מה שהתפורר מבין האצבעות? דווקא בעבודה הולך נהדר, העבודה הראשונה שבה אני מסתדרת יופי עם כולם ונראה שהבוס מאוד מחבב אותי, זאת תחושה נהדרת להרגיש במקום, נהדר אחרי כול מה שעברתי בעבודה הקודמת, זה לא דומה בשום דבר למה שהיה לי שם. כבר כמה חודשים מאז שאני בתל-אביב שאני רוצה לחזור לדבר עם כמה חברות עבר, כאלה שהקשר איתן התנתק מסיבות לא ברורות, כאלה שכשהן היו לא הערכתי אותן מספיק וכך הן אבדו לי, המשיכו להן בדרכן ואני בדרכי שלי,</div>Tue, 16 Feb 2010 13:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11593448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=11593448http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11503283<div align="right" dir="rtl"> בחלוף השנים את מגלה את עצמך, נמצאת בכול פעם בתפקיד אחר שבחרת לך בחיים שלך ולפעמים, בתפקידים שהחיים בחרו לך, את מנסה להתנגד, למי שאת ולמה שחושבים שאת, רוצה להיות יותר כי זה מה שמלמדים, להיות יותר מאחרים, אבל אם זה שיגעון גדלות?ואם מה שישינוזה מספיק? ואם את לא אמורה תמיד לרצות יותר בדברים חסרי תכלית?לפעמים אנחנו רוצים יותר בדברים שהורסים מאשר לרצותיותר בדברים שיכולים לבנות, לפעמים יותר קל לבחור לרצות יותר ממשהו שיותר קל להשיג מאשר להתמיד במשהו שהרבה יותר קשהלצור כישם נמצא האתגר האמיתי... כשהיה לך קשה היה נדמה לך שזאת הדרך, לתפוס את הרגליים ולרוץ . הוא מכריח אותך להתמודד עם כול הבריחות וכול השדים, את לא יכולה לברוח כשאת איתו ולמעשה אם תחליטי לחזור להתמכרות שלך שוב קודם תצטרכי לברוח ממנו, וכשאת מדמיינת את עצמך הולכת מכול האהבה הזאת רק בשביל לחזור לדרכים הישנות את חושבת שתהיי משוגעת לעשות את זה, את מרגישה שאת תתרסקי מהכאב שתחווי, הכאב בלהיות בלעדיו גדול מכול כאב שתצתרכי להתמודד איתו כשלא תברחי מהבעיות שלך. עכשיו יש לך עם מי להתמודד לראשונה בחייך, יש מישהו שלצידך והכתף שלו רכה יותר מכ</div>Mon, 04 Jan 2010 16:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (ארטמיס היחידה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=524060&blogcode=11503283http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=524060&blog=11503283