http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627הכוכב השני מימין, וישר עד הבוקר. heCopyright 2026 עדי. וזהו.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=12018935<div align="right" dir="rtl">קרו כ"כ הרבה דברים. כמות של דברים שהשתנו, עברה כמעט שנה מהפעם האחרונה שכתבתי באמת. או לא באמת, אבל לא פה. זו הייתה שנה בהחלט מסובכת. בפעם האחרונה שכתבתי פה, הייתי מאושרת. אבל מאושרת באמת. שאין סיבה אמיתית שהחיוך ירד מהפרצוף. חיוך של הלב. החיוך הכי יפה. ואז זה נגמר. והתחיל הכלום. שנמשך עד עכשיו, ובכלל לא ברור מתי הוא ייפסק, ומתי בכלל. בשנה האחרונה לא ברור לי מה הולך איתי, הכל מסובך יותר, הכל קשה יותר. הכל כואב יותר. כבר מספיק לדבר על זה, כי עברה כמעט שנה. אבל זה עדיין שם. זה עדיין נמצא, וזה קשה, עדייין. ואני לא מבינה למה, או איך. ומה קרה, שזה פתאום לא הדדי. ונשארתי לבד. הוא שם, אני פה. בעצם, הוא שם, ופה. פה, בתוך הראש שלי. אבל גם אני פה, רק פה. לא שם. לא בתוך הראש שלו, וכבר מזמן לא בתוך הלב שלו. נמאס לחשוב, נמאס להרגיש. אני חייבת לשכוח, אבל אני לא ממש רוצה להרגיש שזה היה, ונגמר. שונאת רגש של התמודדות, אבל אי אפשר להתעלם. אז הבה, נתמודדה. חוקרים ומסתקרנים, בדרך אל הפעם. עד שנזכרים. ואז, אולי עדיף לשכוח. עדי.</div>Sat, 04 Sep 2010 01:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=12018935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=12018935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10982502<div align="right" dir="rtl">זה התחיל בנשיקה חפוזה, הזויה. זה המשיך בהתחלה מוזרה ולא צפויה, התחלה זורמת אפשר לקרוא לזה. הוא נישק אותה לאחר שתיכנן את זה רבות, היא קיבלה את הנשיקה ללא מחשבה תחילה. היא חשבה שיכול להיות נחמד, ואחרי הכל - הוא בחור טוב, אז למה לא בעצם? כשהם היו חודש ביחד, היא חשבה על לחתוך את זה. היה לה בחור אחר בראש, ואומנם לא מבחינה רומנטית, אבל היא ידעה שלא כדאי לפגוע בנוכחי לשמע היותהשניקיים. בסופו של דבר, היא הצליחה לנסות לבלוע את הרגש, ואמרה שתשכח מההוא המעופף לה בראש. עבר חודש, וההנאה החלה למשמש ולבוא. כשעברו חודשיים מאז, היא כבר הבינה שהצילה את עצמה מטעות חמורה, והבינה שבאותו ערב, זה שנישק אותה - היה נסיך החלומות שלה. היא לא הכירה אותו בכלל. אבל הוא ייסר את עצמו במחשבות שהוא לא מספיק טוב בשבילה, הוא חשב שאותו אחד - אותו אחד שמעופף לה בראש, הוא האחד - והוא לא יכול להיות כמוהו. לאחר חודשיים של רגש תמים, הוא החליט לספר לה שרצה אותה הרבה לפני שנשק לה. הוא אמר לה שלאחר שראה שלא יצליח איתה, הוא ניסה להתחבר לחברותיה, אבל הבין שאף אחת לא טובה, כמוהה. הוא ערך לה ערבים קסומי</div>Sat, 20 Jun 2009 20:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10982502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10982502http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10686888<div align="right" dir="rtl"> תרגום: בשרוך הנעל. משמע; בגרות במשפט עברי ממשמשת ובאה, משמע - טירוף ארמית לכולנו. מרתק ממש. הוא, אותו אחד שמילא שלל פנטזיות, סיפורים ומחשבות, אותו אחד שלחלום עליו היה כ"כ אמיתי ומרגש. אותו אחד שהגעגוע אליו שלם וכואב. אותו אחד שישב לי בלב ותפס מקום עצום, במשך זמן רב כ"כ. אותו אחד שלא הצלחתי להחליף, ויהי מה, אותו אחד שחיבק אותי חזק, אותו אחד - שעבר כ"כ הרבה זמן מאז שראינו את פרצופו.. ויחד עם זאת, הוא אותו אחד שעזב אותי, הוא אותו אחד שהבטיח ושכח לקיים, אותו אחד שלא חיבק כ"כ הרבה זמן, אותו אחד שלא בא לבקר, שלא התקשר, ואפילו שכח מהיום הולדת.. אותו אחד שכתבתי עליו הרבה, והוא אפילו יישן נורא - ה"הוא" האגדי, כמו האקס שאף פעם לא ענה לשם הזה. הוא גם זה שתמיד רציתי לנשק, והוא אותו אחד שהיה מעניק חיבוק אינסופי ומותיר אותי עם דמעות פנימיות. מאותו אחד - הוא ולא אחר, אותו אחד שכבר שמתי בצד, ממנו - קיבלתי חיבוק שלשום. ולמרות שהוא בא לבקר אותי - וחיכה רק בשבילי, הגוף והמראה עוד היו שם - אבל האישיות השתנתה. החיוך כבר לא הכיל את הצחוק המתגלגל ששבה כל פעם מחדש, הו</div>Tue, 31 Mar 2009 14:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10686888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10686888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10436004<div align="right" dir="rtl">האומנם כתבנו בכדי לקרוא? האומנם שתינו בכדי לאכול? האומנם הלכנו בשביל לשבת? האומנם שמענו שיר בכדי להקשיב לבא אחריו? האומנם הקשבנו בשביל לשמוע? האומנם הכרזנו בשביל להגיד? האומנם צעקנו בשביל לדבר? האומנם ניסינו בשביל להיכשל? האומנם עשינו בשביל למלאות חובה? האומנם באנו בכדי ללכת? האומנם חייכנו בכדי להסתיר בכי? האומנם רצינו אחד והסתפקנו באחר? או שמא, הכל הסתדר בדיוק כמתוכנן? בהחלט לא עמדנו ברצונותינו, אבל בסוף קיבלנו את מבוקשינו. יש האומרים - לא הדרך חשובה, אלא המטרה הסופית וקיומה. לרוב, אני דוגלת בהפך, ושאנשים שרומסים את כל עקרונותיהםברצון להגיע למקום כלשהו -מטרתם נרמסה בדרך. אני לא טוענת שהסתפקתי באחר. אז נכון - הייתה לי מערכת יחסים מסובכת מאוד עם ב', והייתה אהבה גדולה בתוכה, עדיין יש. אני אפילו חושבת שהוא הבחור היחידי שאני יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת ואוהב, תמיד. בלא כל קשר לרצונות של קשר, רצונות של זוגיות, אלא אהבה אפלטונית בלבד, אהבה שמתבטאת בחברות נצח. או לפחות, כך חשבתי. בעצם לא, היא עוד תחזור. אבל לבנתיים - כפי שאמרתי, הייתה. והגיע אחד</div>Mon, 19 Jan 2009 19:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10436004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10436004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10136581<div align="right" dir="rtl">שני ילדים. האחד הולך עם כלב, השני רוכב על אופניים. שניהם נפגשים, מדברים. הראשון קושר אל הכלב אל המעקה הקרוב, השני יורד מהאופניים ומשעין אותם בקרבת מקום. הם לא יצאו מהבית במטרה משותפת, הם לא תיכננו להיפגש, ואפילו לא חשבו על זה. אבל משום מה, ברגע שראו זה את רעהו, מיד ידעו שיעצרו ויתחילו בדיבור שותף שימשך כמה רגעים, ארוכים ואולי קצרים. וזה בכלל לא משנה כמה הם מיהרו, ובכלל שהכלב רצה לרדוף אחרי חתולה והיה עסוק בכך וניסה לשגע את שניהם. מאז ועד היום, זה לא משתנה. כי אתה יכול לפגוש באדם שלא היה לך איתו קשר מעולם, אבל אתה מכיר. ואתם תעצרו ותדברו כאילו שאתם החברים הכי טובים, ושבאמת התגעגעתם. ולעומת זאת, יש דברים שכן משתנים. אפילו ה"מה קורה?" בבוקר בין שני אנשים, כבר הפך לשלום. אף אחד כבר לא מחכה לתגובה על השאלה האקראית הזאת, והיא נאמרת כמילת יחס בלבד. זה יכל להיכתב כסיפור אהבה נפלא. רק שאז, שמעתי את האוטובוס, הפסקתי להסתכל על השניים, וריכזתי את מבטי ומוחי במטבעות שנאספו בידי, לספור בדיוק 2.70 ש"ח, כדי להגיע לאותו מקום, לאותו שבט, בו הכל חוזר לעצמו, ושום דבר</div>Wed, 05 Nov 2008 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10136581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10136581http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10121383<div align="right" dir="rtl">אני משערת שאני צריכה לשמוח, שהדברים הסתדרו וזה, למרות שזה ככה רק למראית עין, ואולי בגלל זה אני לא מקבלת את זה באמת. באותו יום, יום אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, אני באמת בכיתי בגללו, בביתספר. כי הוא ראה אותי, הוא עבר לידי, הוא לא אמר כלום. כלום. לפני שחזרתי הביתה עברתי ליידו, ולגמרי לא בכוונה, האמת, אפילו לא רציתי שזה ייקרה. הסתכלתי עליו שיצאתי, והוא קלט אותי, הוא בדיוק דיבר עם חבר שלו, ויידע שאני הולכת לעבור בדיוק ליידו. הוא שלח את היד שלו לכיווני - למרות שעוד הייתי דיי רחוקה, כמו שהוא תמיד עושה שהוא רוצה שאני אבוא והוא מדבר או משהו כזה.. התקרבתי אליו, ובכלל לא היה אכפת לי אם הוא מדבר או לא, אם אכפת לו בכלל. היה אכפת לי רק לחבק אותו, להרגיש אותו שם, שוב. וחיבקתי אותו, והוא חיבק חזרה, אבל רק כדרך אגב כזה, לא כמשהו רציני - והמשיך לדבר עם החבר הזה שלו.. ואז חיבקתי אותו חזק - שירגיש. ובדיוק באמצע דיבור שלו, הוא נעצר, אמר שניה, וחיבק אותי. הרמתי את המבט שלי אליו, והוא שאל אותי "מה קורה?!" חייכני אך מבין למדיי, שגם הוא התגעגע לזה. אז כנראה שהוא לא יכול. וכו</div>Sun, 02 Nov 2008 01:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10121383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10121383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10099652<div align="right" dir="rtl"> - XXX - אמר/ה: את יכולה עדיין לראות אותי, לצחוק אותי ולשמוע אותי... - XXX - אמר/ה: אבל חלאס פולצ'ק נמאס לי שכל בנאדם שני חושב שאנחנו ביחד - XXX - אמר/ה: את יודעת שחברה שלי רצתה להיפרד ממני כי היא שמעה שהייתי איתך?! -XXX - אמר/ה: אז זה לא אשמתך אני יודע אבל לא יכול יותר pollatchek rullss&gt; ג ש ם (: אמר/ה: ידעתי שזה קשור אכשהו pollatchek rullss&gt; ג ש ם (: אמר/ה: אתה חושב שלא נמאס לי שמזיינים לי תשכל אנשים שאנלא מכירה בכלל?!?!! -XXX - אמר/ה: סבבה אז לשנינו נמאס pollatchek rullss&gt; ג ש ם (: אמר/ה: לא מספיק בשביל לוותר עלייך pollatchek rullss&gt; ג ש ם (: אמר/ה: כנראה שלא משנה כמה אני אגיד את זה אתה פשוט לא תבין pollatchek rullss&gt; ג ש ם (: אמר/ה: אבל אני אגיד</div>Mon, 27 Oct 2008 20:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10099652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10099652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10043804<div align="right" dir="rtl">אליו נכנסתי. והוא לא סימפתי במיוחד, הוא לא בנוי מערימות גבוהוות של קש, והוא לא בהיר. ואין בו דגלים, ואנשים לא מסתובבים וצוחקים. הם לא נפגשים, ולא מדברים. אבל זה מין מבוך. מבוך עצום כזה, שפרוס על תקופה ארוכה, חלקים מסובכים שכל פעם מגלים מחדש. למהנכנסתי אליו מלכתחילה? הרי הולכים לאיבוד במבוך. אבל פה אני יכולה בעצם להשוות את החיים. כן, החיים הם סוג של מבוך שכזה. מבוך שאף אחד לא יכול להבין. אני לא בטוחה על מה אני כותבת עכשיו. אם על מבוך, על החיים בצורה פילוסופית, או על עצמי בכלל. הרי במסן שלי כתבתי "זדיינו." ולמה בעצם? אני עצבנית, בא לי לבכות. אבל ממה? למה? כי מעצבנים אותי מסביב? אנשים סוגרים עליי. ואני רוצה קרבה, ועד שהיא לא מגיעה - בכל הזמן שאני לבד, אני הפכפכה, לא החלטית. אני מתגעגעת למספר לא מוגבל של אנשים, גם כאלה שראיתי אתמול. אני מרגישה לבד, למרות שבשבוע האחרון לא הייתי לבד, אולי רק ברגע זה ממש. פיזית, מילולית, מוסרית וריגשית; אני לא לבד. אז איך איבדתי את עצמי במבוך הענקי הזה? אפילו המחשבות שלי מתבלגנות בראש. בכלל רציתי להיכנס לכאן כדי לכת</div>Thu, 16 Oct 2008 19:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=10043804http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=10043804http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=9994706<div align="right" dir="rtl">זה ללכת שם, ללכת בגשם, לצד חברים, מכרים, אנשים אהובים, וזרים מוחלטים. ללכת בשקט, עם אותה מטרה משותפת, עם אותו רצון. לדעת, להבין, לראות. זה ללכת שם, בין הבתים, וההריסות. זה ללכת באותם רחובות, ולראות את אותן התמונות. זה ללכת בקור, יד ביד, במקום בו הלכו מיליוני רגליים אל הלא נודע, אל הסוף. זה ללכת כשהכל ירוק, ומסביר פנים. ואנשים רוכבים על אופניים ועושים סיורים רגליים, ויש שם בתים. יש שם בתים. בתוך המקומות הנוראיים האלה, אנשים גרים שם. זה לשמוע אותם, ובפעם הראשונה, אולי להתחיל להבין. זה הרצון לחזור למקום בו אנשים מתו בניסיון לברוח ממנו. זאת פולין. ואחרי חודש, הצלחתי לסדר את המחשבות ולכתוב כמו שצריך, פוסט יאה, למקום שאי אפשר לתאר במילים. זה לחזור גאה יותר, ואוהבת יותר - ולמקום אמיתי, שאפשר לקרוא לו בית. שיר אורן ואני. אושוויץ 14.9 - היומולדת שלי. עדי.</div>Mon, 06 Oct 2008 20:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=9994706http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=9994706http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=9861908<div align="right" dir="rtl">כתבתי פוסט מקסים, באמת שכבר הרבה זמן לא כתבתי, ולא ככה. והוא מת. מז"א מת? המחשב שלי רצח אותו, רצח בדם קר. ניסיון לשחזור? ים. גלים חול צדף ריצה נפילה מים מלח שמש שובר גלים סלעים מקל שמשיה כסא איש ילדה זוג רומנטיקה נשיקה שפתיים עיניים. החלום, או התגשמות החלום. הרצון להיות בים עם ההוא, ההוא שיחבק ויחזיק, ויציל מהגלים, ויצחיק, ויינשק, ויגיד שאת יפה. התגשמות החלום. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. שהוא עשה לי שק קמח לתוך המים, שנפלנו שנינו. שהוא רץ, וגרם לי לרוץ אחריו. שהוא חייך. שהוא הצחיק אותי. שהוא הרים אותי. שהוא הציל אותי מהגלים. שהוא החזיק אותי תמידית על הידיים. שהוא הטביע אותי והשפריץ עליי מים. שהוא קרא לי חסרת אבץ. שהוא אמר שאני יפה. שקפצתי עליו כשק קמח והוא התחיל לרוץ. שזרקתי עליו חול. שצחקתי, כל הזמן. שהסתכלתי עליו, שחייכתי אליו. שצחקתי עליו שהוא מטומטם. שלא נתתי לו לעזוב אותי. שחיבקתי אותו חזק ולא רציתי לעזוב. שהחזרתי לו והרבצתי לו. שאמרתי שהוא מכוער. [עצירת טיוטה והמשך שנכתב היום, שבוע אחרי</div>Sat, 06 Sep 2008 00:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי. וזהו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=521627&blogcode=9861908http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=521627&blog=9861908