http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767heCopyright 2026 A Falling Leaf.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9505110<div align="right" dir="rtl"> היום הייתה הפגישה הגורלית עם הדיאטנית. בפגישה הקודמת היא אמרה שאסור לי לרדת אפילו 100 גרם. מסתבר שירדתי, איכשהו, שלושה קילוגרמים. כמובן שהייתי מאושרת, ואני מרגישה כבר הרבה יותר שלמה עם הגוף שלי, אבל אני צריכה להעלות הכל חזרה בשביל לקבל מחזור. הוא נעדר כבר שלושה חודשים וחצי. נפלא. אז בתפריט החדש מתוכננת לי זלילה, לא מהעולם הזה. אבל מה לא עושים בשביל לקבל מחזור? עוברים כמו פרות את ה1000 קלוריות. אני מבואסת כ"כ. אני מרגישה טוב במשקל הנוכחי, למרות שהוא כבר גבולי. בקילו וחצי הבאים אני אהיה כבר בתת משקל. </div>Fri, 04 Jul 2008 13:45:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9505110http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9505110http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9461507<div align="right" dir="rtl"> כמה ריק זה יכול להיות, וכמה בלתי נמנע. אני עדיין מחפשת את האיזון, וכמה שהוא מפחיד אותי. אני רוצה שהכל ייגמר כבר, שזה ייפסק. שרק ייפסק...</div>Sat, 28 Jun 2008 10:04:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9461507http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9461507http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9442633<div align="right" dir="rtl"> אני מנסה להיצמד עד כמה שאפשר לתפריט של הדיאטנית. עם זאת, הפחד לעלות במשקל הורג אותי. אני פוחדת להרוס את מה שהשגתי. 12 קילוגרמים זה הישג כביר. כמה אנימשתדלת להחליף את הקללות שרצות במוחי בזמן האכילה... אני באמת מתאמצת להחליף את קריאות ה"שמנה" למיניהן לסוגשל עידוד עצמי.להתנחםבעובדה בקרוב יחזור המחזור.אני מחכה שיגיע היום בו תיפול בחלקי ההבנה עד כמה אני מזיקה לעצמי. ושלעזאזל יחזור כבר המחזור הזה, אין שום כלום... לא נשקלתי היום, אני גאה בעצמי. החזקתי מעמד ונלחמתי בכל הכוח שיש בשביל לא ללכת למשקל המזדיין הזה. אכלתי סביר היום, יחסית. - בוקר: 3/4 כוס חלב 1% (נו, אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה כמו שהיא דורשת...) וכפית קפה עלית. + חמש קוביות של וופלים. (במקום הכריך שאני אמורה לאכול.) סה"כ 150 קלוריות. צהריים: עגבנייה+מלפפון, חמש כפות של שקשוקה (בערך 100 גרם), שלוש כפות קוטג' 3%, פרוסת לחם קל. סה"כ 350 קלוריות. ביניים: 100 גרם אבטיח. סה"כ 50 קלוריות. ערב: יוגורט 0% שומן + כף וחצי גרנולה + תמר. סה"כ 150 קלוריות. ו... למרות שלא ממש מותר לי, עשיתי הליכה ושרפת</div>Wed, 25 Jun 2008 14:15:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9442633http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9442633http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9432382<div align="right" dir="rtl"> די כבר, די.</div>Mon, 23 Jun 2008 21:42:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9432382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9432382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9429142<div align="right" dir="rtl"> למטה.</div>Mon, 23 Jun 2008 14:26:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9429142http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9429142http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9422376<div align="right" dir="rtl"> כמה הייתי רוצה לעביר בפוסט הנוכחי את כל מה שאני מרגישה, ללא יוצא מין הכלל. הייתי רוצה שבנות, בדיוק כמוני, שנכנסו למקום המחריד שנקרא הפרעות אכילה בתמימות, לא במודע, יקראו את הפוסט ואולי יצליחו לשנות משהו לגבי התפיסה החדשה והמעוותת שנוצרה להן. האינטרנט מעודד את האנורקסיה באופן מחריד. על אף המודעות הגדולה שיש להפרעות האכילה בשנים האחרונות, אני עדיין לא מבינה איך הגיוני שכ"כ הרבה נשים בוחרות להיכנס לשם. ז"א, השאלה תקפה גם לגבי עצמי. אבל מה, לעזאזל מה, מושך אותנו למקום ללא דרך מוצא? הרי הסוף כבר ידוע מראש. החיים שלך יהפכו לקיום ולא יותר מזה. תאבדי ממשקלך בדיוק כפי שתרצי, עד שתגיעי לנקודה בה תצטרכי להרעיב את עצמך בשביל לרדת במשקל. הראש יהפוך למחשבון אוטומטי, ריק, בתקווה שיישאר שיער שיסתיר את כל המספרים. החולשה הפיזית, אוהו, החולשה הפיזית תשתלט עלייך מהר כ"כ... סחרחורות, כאבי ראש, התעלפויות. אני כבר לא מדברת על התחושות הפנימיות, על מצבי הרוח הנוראיים. על העצב, הכאב. ההתייסרויות אחרי כל ביס, כל לגימה קטנה של משקה זה או אחר... התרחקות של כל האנשים האהוביים עלייך. הלבד הזה ייגמור אותך בס</div>Sun, 22 Jun 2008 15:19:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9422376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9422376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9421105<div align="right" dir="rtl"> מאז שהפסיכולוגית דיברה עם ההורים, מאז שהאסימון המיוחל שקיוויתי כ"כ לנופלו - נפל, העיניינים מתחילים לחזור לסדרם. לא לגמרי, ואם לומר את האמת, אני גם לא ממש מצפה לכך. אני תמיד אהיה בן-אדם שטחי שסופר קלוריות באופן מחריד, ומחשב כל צעד בתקווה לשריפת כמות נכבדת של שומן. המוטיבציה, שאת צעדייה הראשונים הצלחתי להשיג בזכות הרצון העצמי שלי בלבד, רק גוברת ביחד עם התמיכה שאני זוכה לה. צעקות מרובות, פרצופים כעוסים, ידיים מתעופפות לכיוון הלחיים השקועות שלי, התחלפו בבת אחת לגמרי. כעת,אני זוכה להבנה שמעולם לא ציפיתי לה, או רק חלמתי לקבל אותה. התפריט החדש שהדיאטנית דורשת מורכבת בעיקר בחלבונים. היא מסבירה שאיבוד המחזור למעלה משלושה חודשים כנראה נובע מאי אכילת חלבונים. את שניים עשר הקילוגרמים שהשלתי מעל גופי עשיתי בדרך לא מבוקרת, ותוך זמן מועט. לא אכלתי כמעט בשר, רק כשהכריחו, או חלב, או גבינה. הארוחות הקודמות שלי היו מורכבות ברובן עד 600 קלוריות גג, כשבתוכן בעיקר הרבה ירקות, וספורט בין היתר. התפריט של הזמן הקרוב מורכב כך: בוקר: כוס חלב 1%+כפית דבש/סוכר/שוקולית/קפה. (100 קלוריות בערך). כר</div>Sun, 22 Jun 2008 12:22:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9421105http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9421105http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9389552<div align="right" dir="rtl"> כנראה שההיגיון פשוט מספיק לפעול בשלב מסויים כשמדובר במגיפת אידיאל הרזון. אחרת, כנראה שהייתי צוחקת לאותו אדם בפרצוף כאשר היה מעלה בפניי את המצב היום, לפני חודשיים, או שלושה. כשהתריעו מראש, הייתי מספיק נאיבית לחשוב שאני חזקה יותר. כמה הייתי רוצה לכתוב כאן שכל השיט הזה כבר מאחוריי. שזה לא שווה את זה, כי זה פשוט לא. השאיפה לעוד כמה מספרים כלפיי מטה, לעוד צלע אחת בולטת מעט מין הרגיל, לבטן שטוחה או חזה קטן יותר, היא למעשה הסיוט הכי גדול שאי פעם אוכל לתאר. אז הנה לי, שניים עשר קילו פחות. משקל קטן הרבה יותר מכל משקל אחר שהייתי מסוגלת להעלות על הדעת. אך הוא לא מספק, וכנראה שהמספרים אחריו גם לא יספקו. אני רוצה לכתוב עד כמה ארורה השאיפה הזאת. המחלה הזאת, או מה שזה לא יהיה. לכתוב על כ"כ הרבה בנות שיודעות מה מצפה להן, אך בכל זאת בוחרות להיכנס לשם. לכתוב שהסוף כבר ידוע מראש במקרה הזה, אבל למה, למה לעזאזל שמישהו ירצה לבחור בו? הרי, וזה כ"כ ברור, שהפחתה מעטה בקלוריות תוביל לקיצוץ סופי. קילוגרם או שניים יובילו לעשרה, או עשרים. אני כותבת מהצד השפוי שלי, שדווקא כן נותר בי. ואני מאמינה בע</div>Tue, 17 Jun 2008 15:00:00 +0200dandicohen@gmail.com (A Falling Leaf.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=518767&blogcode=9389552http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=518767&blog=9389552