http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614heCopyright 2026 Nicnivin. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11181255<div align="right" dir="rtl">רשימת קניות:צבע לשיער,סיגריות,פוסטינור,מחברות ללימודים.הרבה זמן לא כתבתי.אני מודה, נהייתי קצת משעממת.מה שחסר לי עכשיו זה הלימודים. תום השבועיים נראה רחוק.עזבתי את כל החברים שלי בירושלים, ועכשיו אני לבד. לא נורא, אני אלך לרקוד ביום רביעי, אני אשתולל קצת ואז אחזור למקלט שלי.זה מדהים איך אני לא יכולה להיות עסוקה בכתיבה שונה בו זמנית.אני עובדת על משהו, כנראה שבגלל זה זנחתי כאן קצת.תקראו את "רצות עם זאבים", הוא עושה לי ממש טוב.שבוע מצויין שיהיה.</div>Sun, 23 Aug 2009 08:58:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11181255http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=11181255http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11112393<div align="right" dir="rtl">יש איזו אמירה מעוותת בעולם ה"מודרני" שאומרת שנשים צריכות להשאר ילדות קטנות. אנחנו צריכות להיות רזות מאוד, להוריד שיערות... אנחנו צריכות להיות תמיד מושכות ויפות. אשה צריכה להיות אטרקטיבית תמיד.זה לא נשמע קצת מגעיל? קצת קשה לומר את זה בקול, אבל האמת היא שהפכנו לשפחות מין.הרי בצורה הכי טבעית אנחנו אמורים לספק לגוף שלנו את כל המצרכים לבריאות ולחוזק.למה הפסקנו לעשות את זה?אני לא מורידה שיערות ברגליים. אני אוהבת את השיערות שלי, הן חלק מאוד טבעי מהגוף המושלם. למה אני צריכה להתבייש?גיליתי גם כן שנשים שמות לב לפרטים כאלה הרבה יותר מגברים. ידיד טוב ביקש להסתכל על הקעקוע שיש לי על הרגל. ככה במשך כמה דקות ישבנו ובהינו בקעקוע כשאנחנו חוקרים בוחנים אותו בסקרנות משונה. אני יכולה להבטיח שהוא באמת היה מרוכז בקעקוע ולא ברגליים שלי. הפכנו את הגוף שלנו לעבד.בשנה האחרונה לקחתי ארבעה אקמולים, וזה כשלא הייתה ברירה מפאת מחויבויות שהייתי מוכרחה ליישם. הלילה ישנתי חמש שעות. קמתי מאוחר נורא, קמתי בעשר בבוקר.הגוף שלי זעק למעט שינה, אבל לא הייתי פנויה להקשיב לו.למה אנחנו לא מקשיבים לגוף שלנו? למה אנחנו לא מקשיבים</div>Fri, 31 Jul 2009 11:33:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11112393http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=11112393http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11056582<div align="right" dir="rtl">"הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי, או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי, בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה, ולא יענש שום אדם בסיבתי."זו הפעם הראשונה שקראתי קריאת שמע שעל המיטה. סגרתי את הסידור אחרי כמה משפטים סתומים בעלבון ולא פתחתי לקרוא בו עוד..בסוף השבוע הודיעו לי כי אני נשארת לעוד שנה. השבת שלי התחילה בטוב. היא אומרת שאני נשארת עד שאני אלמד איך להתמודד עם סיומות. ואני אומרת... שאולי היא צודקת. .</div>Mon, 13 Jul 2009 09:44:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11056582http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=11056582http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11025491<div align="right" dir="rtl">קשה לי לכתוב על נחת שבאה ממצוקה גדולה כל כך. ועם זאת, אני רוצה באופן שלא יתואר. מצאתי כמה דקות חסד מתוקות בהן אף אחת מהשותפות שלי לדירה לא הייתה. אז בכיתי. ובכיתי הרבה. ובכיתי בקול. ובכיתי כי הכול ביחד.יום לפני חוויתי התקף חרדה, אחרי קצת יותר מחצי שנה שלא חוויתי כאלה בכלל. אולי אלה היו שאריות של אותו התקף, כי אז עוד לא הצלחתי לבכות ככה.אני יודעת שאסור לי להיות לבד כשאני ככה. כן, אני זוכרת שזה מסוכן. רות התקשרה באחת- עשרה. הוצאתי איזה ציוץ קטן והיא מיד הציעה שאבוא אליה. נכנסתי לדירה, הורדתי נעליים, ונמערכתי לה על הספה עם כל הבכי שלי. איזה מזל שהיא גרה רק שני בלוקים ממני, אני חושבת.אני לא בוכה כי קשה לי בעבודה, כי אין לי מוטיבציה, כי ילדים זה עם אכזרי ונורא, כי הכוחות הנפשיים שלי הולכים ודואכים.אני בוכה כי אני פתאום מבינה שאף אחד פה לא יכול ולא יוכל לעולם להכיל אותי. ובאתי אליך, כי חשבתי, לרגע, אולי את תצליחי. אני עדיין לא בטוחה שטעיתי. אולי את לא יכולה להכיל אותי כי אני לא מוכנה לזה.ההופעה אתמול הייתה פשוט... מקסימה. אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה.כל כך רציתי לגשת אליה, להתיישב לידה מול</div>Fri, 03 Jul 2009 16:43:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11025491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=11025491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11012454<div align="right" dir="rtl">"..התנועה שרוקדים בפשטות: התינוק המשתעשע עם אימו, גורי החתולים בשמש, המתאבקים בזירה, הלוליינים, האוהבים. ...ריקוד של הקשבה, סקרנות, שתוף-פעולה, אמון, כבוד הדדי וסיכון. ..נוכחות, אחריות ונראות בשדה כוחות" (אריה בורשטיין).בסוף ההופעה הורדתי את הג'ינס, נעמדתי באמצע הסטודיו (הסטודיו הזה שכבר כמה שנים היא רוקדת בו... נמרחת על כל סנטימטר, מתאהבת ונאהבת, מרפה מהחוץ), ואמרתי לעצמי "רצית לרקוד, לא? אז תרקדי".שעה וחצי של הנאה בלתי פוסקת. לא חשבתי שיהיה לי את האומץ, גם היא לא חשבה. אנשים נגעו בי, רקדו מעליי, תחתיי, כמה אפילו ניסו לגרור אותי לרקוד איתם, כמה אפילו הצליחו. היה שם בחור אחד שרקד איתי, ולא ראיתי, אבל שמעתי אותה "תזהר ממני, זאת תלמידה שלי, אל תכאיב לה".חייכתי בעיניים עצומות, יודעת שיש מי ששומר עליי.היה טוב בצורה שקשה להסביר. לשכוח שאני לא לבד, להתפתל סביב גופים זרים, להמרח על רצפת העץ, לשחק כמו ילדות קטנות עם בחורה שלא הכרתי, להאנח בקול, להתחבר לשקט, להתחבק, להיות באוויר, ולסמוך עליו שבחזרה לרצפה אני אגיע בשלום, לשכב סתם כי עייפתי, לקפוץ ולרוץ ונחות ולצנוח...כן, אין ספק, זה טיפל לי בג</div>Mon, 29 Jun 2009 18:29:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=11012454http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=11012454http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10947999<div align="right" dir="rtl">ילדים. כולנו ילדים. איך יכולתי שלא לשים לב לברור כל כך מאליו?בודקים גבולות, מציבים מבחנים, חוקרים ומאבחנים את כל הסובב אותנו.כולנו. בלי יוצא מן הכלל. היא אמרה על הגישה שלי לילדים- "יוצאת דופן ממש". דיברה על האופן בו אני מדברת איתם - בגובה עיניים - באופן כזה, שאפילו לה קשה לפעמים. היא מרגישה שאני אחליט לפנות בעתיד לכיוון של עבודה סוציאלית, חייכתי (נכון, בשבועיים האחרונים אני חושבת על זה ברצינות ומתחילה להתכונן נפשית לפרק הזמן הזה, העתיד לבוא). היא אמרה שאם כך, אני מוכרחה לנצל את הכישורים הבלתי רגילים שיש לי. אני מחבקת את הילדים האלה היום כמו בפעם האחרונה. משונה המחשבה שאני לא הולכת לעבור איתם את כל התהליך כולו! איך ייתכן? איך יכול להיות שהייתי רק בורג קטן (ואני לא מדברת על משמעות), עבור ילדים שנדמה לי שיהיו שם תמיד? משחקים על המדרגות, או בורחים מהבית לבלוק אחר, או מטיילים עם העגלות והבובות ומספרים סיפורים בהתלהבות... כזאת, פשוטה, של ילדים. אחותי הקטנה אמרה - "רואים שהיא אוהבת אותך מאוד". וגם אני כמוהם. ואיך לא אהיה? מציבה בחינות ומבחנים למי שאמורה לטפל בבריאות הנפשית, השנויה במחלוקת, של</div>Wed, 10 Jun 2009 21:44:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10947999http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=10947999http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10919164<div align="right" dir="rtl">געגועים. כפות רגליים, נוגעות - לא נוגעות. צעדים קטנים מרחפים.כפות רגליים שטובעות. צוללות לתוך גוף זר, אחר. קנאה מטורפת, רעבה, עייפה, רעה ומעייפת. קנאה ג'ינג'ית קטנה. גדולה. לא, קטנה.זרימות של מים. נחל שותק. גלים לוחשים סודות כמוסים. ילדה קטנה, אמא, שלווה. חיבוק אחרון מלפף רגליה הגבוהות. דמעות של קיץ. שיער מלוכלך, משתוללת בבוץ, קופצת, רוקדת, שרה בקול. מים מנקים צער, מסירים איפור ודם.דשא רטוב תחת האצבעות. שמים של קיץ בתוך חדר סגור. ודמעות, דמעות של צער וכאב, גדילה אולי. אולי הפקר. אני, זאת אני שצועקת, זו אני שבוכה ומייללת, זו אני שצריכה.אנחות כאב או נחת. אנחות של קול הבוקע ממבוכה. נצמדת לכפות הרגליים חזק. שומרת פן תברחנה. שומרת פן תאבדנה. לא, זאת אנחת סיפוק. פיתולי הגוף מתמסרים בשתיקה לגוף הנוסף, הזר, המנוכר, המנומש הזה, הגבוה וארוך, שמים וארץ, חיוך מרוחק, הבטחה שותקת למשהו טוב. אמא. גם אני רוצה.זה התרגיל הכי קשה שהיה לנו עד היום. עוד מנסה להתאושש.</div>Tue, 02 Jun 2009 19:16:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10919164http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=10919164http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10912425<div align="right" dir="rtl">גברתי המיוסרת, אם לא נשבר לבך מחמת זעמו של אהובך האובד, לא יודעת את צער מהו. בכיי עליך, אהובתי, על כי תום יקר עוד בעינייך. הסירי השמלות ותני לו לקחת את שאינך רוצה מאליו. המתיקי משאלתו כשתבקע צרחה עגומה מגרונך. אהבתיך, חמדתי, מכל הנשים. בטחתיך מכל הרעבים. אשמרך לעולם בתוך סודי הכמוס. אכניס גופך הקט לתוך צנצנת זכוכית ירוקה ואדמה אותך לגחלילית בודדה. הציליני מן המהומה, ילדתי. הציליני מן המוות. נותנת אני נפשי כעט לחסד רחמייך הטובים. ברוכה היא בכל התוהו הזה, אחת ויחידה.</div>Sun, 31 May 2009 21:41:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10912425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=10912425http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10873691<div align="right" dir="rtl">"זה כל כך סקסי איך שאת אוכלת את הפירות שלך עם סכין..." היא בוהה בי מהופנטת.אני מרימה גבה בהתנשאות מה וממשיכה במלאכה. אני אוכלת רק פירות. וירקות. לפעמים.דוקרת אפרסק מתוק ומיד נוזל עליי מיץ דביק עם ריח של קיץ וטעם של גן עדן פרטי. אני לא רוצה להשמע יומרנית למדי, אך אני מוכרחה לציין בזאת שברמת הגולן הפירות פשוט יותר טעימים.ואולי אין אמת בדוברי מילים כמו אלה, וזוהי רק האשליה כשאת אוכלת תותים מול נוף הכינרת.אני משתקעת עכשיו בתוך הספה, מקלפת את שאריות הבשר מהפרי עד שצורתו נראית כל כך מרובעת ומושלמת. כשכבר אין יותר ביכולתי לגלף מתוך החומר, אני נועצת שיניי בגלעין וסופגת ממנו כל טיפת נוזל שנותרה. היא עוד בוהה בי, אני מרגישה.אחר כך אני מוציאה מתוך השקית לימון גדול וריחני ומתחילה לקלף ממנו את הקליפה באופן אחיד. אחותי בת ה7 אומרת שאם מצליחים לקלף פרי הדר בקילוף אחד, אפשר לבקש משאלה והיא לבטח תתגשם. אז אני מקלפת ככה. אחר כך תולה את הניצחון הקטן שלי על חוט ברזל ומחכה שיתייבש. יש לנו ריח של לימונים בדירה, ריח של בית. בזמן האחרון בחורות נופלות עליי מן השמיים.</div>Wed, 20 May 2009 19:15:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10873691http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=10873691http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10850541<div align="right" dir="rtl">גרורות חולות בכל הגוף, נשלחות כצבאו הקטן והפרטי של השטן. אני מתפרקת חסרת כוחות כשאני מרגישה איך נרקבים בתוכי כל תא ותא, איך נכנעים הם בלית ברירה. סוחבת את השאריות מהאמבטיה למטבח, מוציאה ספל, מפילה ספל, מנפצת אותו על הרצפה בגסות כזו שאפשר היה לחשוב שבזדון נעשה הדבר. מושכת מעליי את הסמיכה, נושמת את הזוהמה של עצמי. נוזלת על הסדינים, מזילה כמה דמעות, ונרגעת. מפתיעה אותי העובדה שהבנות לא התעוררו מהצעקות שלי בלילה. חלומות משונים היו לי..הייתי רוצה להיות אחת הילדות שלה, להתכרבל בתוכה כמו גור חתולים, להשמיע קולות מתוקים, ולישון. לישון...אנחנו מורידות גבולות בזמן האחרון. או שמא עליי לומר 'אני מורידה גבולות'?אני מוכנה לקבל את העובדה שהיא לא רק בשבילי, שגם אני בשבילה. עד כמה שישמע אבסורד העניין.היה לה איזה תום במילים באותו יום, כאילו היא מתכוונת לכל. "חשבתי עליך השבוע, על החלום שלך. ולמרות שכל דמות בחלומות שלנו אמורה להיות אנחנו, אולי רק הפעם את היית את ואני הייתי אני. עשה לי נעים לדעת שאת דואגת לי ושאני חשובה לך. ורק רציתי שתדעי שזה הדדי. אני מאוד רוצה לעזור לך עכשיו, אני פשוט לא יודעת איך".כבר</div>Thu, 14 May 2009 10:21:00 +0200silk.road.422@live.com (Nicnivin)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511614&blogcode=10850541http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511614&blog=10850541