http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297Emptiness is loneliness, and loneliness is cleanliness And cleanliness is godliness, and god is empty just like me.heCopyright 2026 Null n Void.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297http://img63.imageshack.us/img63/3919/5232392qg3.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8330161<div align="right" dir="rtl">קצת באיחור, כי אני נמצאת בתקופה ממש עסוקה, לצערי, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם (: ב-2007 הגשמתי חלום, הפכתי למישהי שחשבתי שרציתי להיות. מאז ומתמיד היתה לי מטרה, מגיל קטן זאת היתה המטרה שלי, זה היה מה שהפריע לי ומה שהטריד אותי, והשנה, הצלחתי לפתור את הבעיה הזאת, הצלחתי סוף סוף להיות מי שתמיד רציתי להיות. אז נכון, זה גרם לי להיכנס לבעיה גדולה, זה גרם לי ללא מעט סבל, זה גרם לי לכאב גדול פיזי ונפשי, אבל עדיין, הגשמתי חלום. השנה הזאת הצלחתי לרדת במשקל (כמו שנאמר), השנה הזאת היתה מלאת השגים, והגשמתי המון שאיפות. הצלחתי להשיג חברים שאני באמת אוהבת, אנשים חכמים, אנשים עמוקים. אנשים שיש לי איתן המון במשותף, אנשים שאני לא יודעת איפה הייתי בלעדיהם. השנה הזאת הייתה מלאת בילויים, המון ת"א, המון יציאות הזויות, המון המון המון חברים חדשים. השנה הזאת אני השתנתי באופי, התבגרתי ולמדתי המון. אני חושבת שהשינוי בי הוא דווקא מהבחינה הזאת, ההשכלתית. למדתי להתבטא, וכתבתי המון חומר טוב. השנה הזאת פתחתי בלוג, וסגרתי אחד. השנה הזאת התאכזבתי מהמון אנשים, ולמדתי לאהוב אותם. השנה הזאת למדתי מהו ט</div>Tue, 01 Jan 2008 20:07:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8330161http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=8330161http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8107247<div align="right" dir="rtl">אני לא מאמינה שעשיתם את זה אני לא מאמינה שבגדתם בי. אני לא יודעת מי זה, אבל הלוואי שתמות, אני שונאת אותך. מישו סיפר לבצפר שלי דברים עליי. ואני סוגרת, פשוט סוגרת. אררג!@#$$</div>Wed, 05 Dec 2007 08:53:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8107247http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=8107247http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8102485<div align="right" dir="rtl">זה היה בפורים, לפני פחות משנה.אבל לי זה נראה כל-כך מזמן. היה יום גשם, אפור וסגרירי.אבל יוסי של"ח לא וויתר'גשם אף פעם לא מזיק, רק עוזר' הוא היה אומר. נסענו להר, התחלנו ללכת.חילקנו משלוחי מנות.כולם אוכלים, אני מסתכלת, ושואלת:'רוצה אוליי מקופלת?''אולי את הבמבה- תיקח רק תיקח.באמת שאני לא אוהבת. ואז היא את ראשה הרימה,בלי כל בושה, את קולה היא הרעימה:"את לא תמותי אם תאכלי את המקופלת". והמשפט הזה בראשי מהדהדכל יום, הולך וחוזר, כמו צל, כמו הד.האם באמת לא אמות? אני שואלת."הרי זה מספר, מספר גדול, ממש ענקי", אנה שבראשי צועקת, חוזרת. ועבר כל-כך הרבה זמן, אבל אני עדיין סופרת. שום דבר לא השתנה מאז, חוץ ממספר הקילוגרמים שנשרו, שנעלמו.מהמחזור שאיננו, ציפורניים שבורות, שיער שנשר, ומהחור הגדול שבליבי נפער. בזמן האחרון אני חוזרת הרבה אחורה, אל לפני שנה. אני חושבת שזה בגלל החורף, הוא מחזיר אותי אחורה המון. שנה שעברה עשיתי גולדה, כל יום, גם אם ירד גשם, לא ויתרתי, בוקר וערב, מתייצבת שם ב-6, לפני בצפר, כמו חיילת. שנה שעברה היה סמינר, והסמינר הזה היו מוצף טריגרים. טוב נו, הוא לא, זאת רק</div>Tue, 04 Dec 2007 18:45:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8102485http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=8102485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8083940<div align="right" dir="rtl">היום בבוקר חשבתי שאני הולכת למות. סליחה, בעצם, לפני חודש בדיוק חשבתי שאני הולכת למות. ומה היא בעצם הפתיחה הדרמטית הזאת? כמו שמי שקורא את שורות אלה שם לב, חזרתי. וכן, רציתי לחזור אחרי חודש, אחרי חודש בדיוק. ולמה? כדי לראות איך אני מסתדרת בלי הכתיבה, בלי התגובות, ומה זה עושה לי. להגיד שזה עשה לי טוב, אני לא יודעת. החודש הזה היה החודש ששינה את חיי, ולא, לא בגלל הבלוג. אבל אני שמחה ששרדתי אותו גם בלי הבלוג, והאמת? אני חושבת שאם הייתי כותבת כאן החודש היה יותר קשה. אז למה אני חוזרת לכתוב כאן? בגלל שמעכשיו קיבלתם רז חדשה, תרצו או לא תרצו. אז מה גרם לי לרצות במותי החודש? משהו שאני קוראת לא 'נקמתה של אנה' (וואו, זה הדבר היחיד שנשמע יותר טוב בעברית), ואם יש פה מישהי שקוראת לעצמה אנה, שתקרא. הכל התחיל בעלייה קטנה במשקל, ממש קטנה של מס' גרמים בודדים. העלייה הזאת גרמה לי להיות בדיכאון טוטאלי. אז כן, חזרתי לצום, אכלתי פעם ביומיים קורנפלקס. וכן, חזרתי לחתוך, וכאב לי פיזיתוירד המון דם, ואני לא כותבת את זה סתם, וחזרתי להקיא, וחזרתי לפגוע, והתאמנתי 5 פעמים בשבוע,וחזרתי להרוס לעצמי את החיים.</div>Sun, 02 Dec 2007 17:54:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=8083940http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=8083940http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7818437<div align="right" dir="rtl">אני לוקחת הפסקה קטנה, מהבלוג. קשה לי איתו, ומאוד קשה לי בלעדיו. הבלוג הזה התחיל כמקום סודי. היה לי כבר בלוג פעם, אי שם בשלהי החופש הגדול בין כיתה ו' ל-ז'. ופשוט התגעגעתי, אז חזרתי לפה. המטרה של המקום הזה היה לכתוב מה אני מרגישה, להוציא הכל, כי כבר הרגשתי שאני מתפוצצת. כשאני מסתכלת בדפים אחורה, אני רואה איך הכל התחיל. הכל מהוסס, הכל שונה. כשהבלוג נפתח הייתי מאוד בודדה. לא היה לי אף אחד. לא את אמא, לא חברים. בזמן שפתחתי אותו התחלתי להכיר אתכם, לא בגלל הבלוג, זה פשוט קרה באותה תקופה. לאט לאט אנשים שאלו אותי עם יש לי בלוג, ופשוט לא התחשק לי להסתיר. אז אמרתי את האמת. הגבתי לאנשים אחרים בבלוג ושמתי קישור לבלוג שלי, לא כדי שיכנסו, פשוט, כי לא רציתי להסתיר. אף פעם לא היה אכפת לי הכניסות, והתגובות. נכון שלקבל המון תגובות זה כיף, אבל במקרה שלי, לא תמיד. אני פשוט מאוד נפגעת. אף פעם לא רשמתי את מס' הבלוג שלי במסן, אף פעם לא שלחתי לרשימה שלי במסן קישור אליו. אבל ברור שכולם הגיעו אליו. אני לרגע לא מאשימה אף אחד, הדאגה שלכם באמת מחממת לי את הלב, אני שמחה שהייתם כאן. אבל כבר</div>Fri, 02 Nov 2007 15:37:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7818437http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7818437http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7760700<div align="right" dir="rtl">לא מצליחה להירדם. אולי זה בגלל הכמות האדירה של הקפאין שהכנסתי לעצמי היום. הייתי רעבה. משום מה, תמיד קפאין הוא הפיתרון המושלם. זאת מן סצנת דפוס כזאת, הכל חוזר על עצמו. אני בסדר, אני בטוחה שאני בסדר, אני נבהלת מזה שאני בסדר. אני רוצה למות, כי אני בסדר. רע לי, כי אני נורמאלית. אני אומרת לאנשים שאני בסדר, הם אומרים שאני מחלימה. אני לא רוצה להחלים, אני לא יכולה לחיות בלי המחלה, רק אל תגידו שאני מחלימה, בבקשה! כי חיי אינם עוד בלעדיי המחלה. ואז היא מסתערת. ואז אני מחליטה. "מחר בלי אוכל, רק מחר. ואז נחזור לאכול כרגיל". פאק, כמה פעמים השנה אמרתי את המשפט הזה, לא בכל רם, אבל אמרתי. ואז אני לא אוכלת, כי החלטתי. אני רעבה. אני ניגשת למקרר, פותחת אותו, אבל לא לוקחת כלום, כי החלטתי. אני אדון לעצמי. מחליטה לעצמי, מתרצת לעצמי, פוחדת מעצמי. למה אני כל הזמן רק דורשת מעצמי? לא נותנת לעצמי מנוחה. אם אמרתי משהו אני יעשה אותו, כאילו שאיזה כח עליון מכריח אותי. וכשאני חושבת על זה שזה טיפשי, מיותר, מטומטם, אז אני מתרצת לעצמי... "אח"כ תתחרטי על זה, אם תאכלי עכשיו, תרגישי רע אח"כ"... ואני לא</div>Fri, 26 Oct 2007 02:42:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7760700http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7760700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7725621<div align="right" dir="rtl">כי גם לי בא לחפור על זה שהאלבום שך סרג' פשוט מדהים. בא לי סתם פוסט. סוף-סוף פוסט שאנשים לא יחשבו שאני הולכת להתאבד בגללו, או שאני דועכת מבחינה מנטלית וכאלה. קשה לי שאנשים יודעים מה עובר עליי, אני נסגרת, זה אף פעם לא קרה לי. היום היתה לי שיחה ממש קשה עם הפסיכית. פאק, לא הפסקתי לבכות לרגע, וגם מחר יש לי דיאטנית, ובטוח עליתי איזה 200 ק"ג. אני מרגישה רע, אבל עם כמה שזה נשמע עצוב, התרגלתי. ביום שישי היה כיף. תמיד כיף לפגוש אנשים חדשים... במיוחד עם הם חכמים וחמודים. אני מאוד שמחה שהיה את יום כיפור והכרתי את כולם, יש לי הרבה אנשים שאוהבים עכשיו, זה נותן הרגשה טובה. אני מאוד מתגעגעת לכמה אנשים שלא יוצא לי לראות הרבה, אבל אני כלכך עסוקה בעצמי ושקועה בעולם שלי, שאין לי כח ממש להתחשב באחרים, מרגישה כזאת שמנה, טיפשה, אגואיסטית. בכל זאת, איכשהו התקופה הזאת יותר טובה כי כשאני נמצאת עם חברים שלי, גם עם זה סתם עם דין במדיה, אני שוכחת מהכל (ושוכחת גם לאכול, אבל בקטנה). אני לא יודעת למה אני כלכך עצורה, כלכך סגורה. שמישהו יחזיר אותי.</div>Sun, 21 Oct 2007 18:03:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7725621http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7725621http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7672258<div align="right" dir="rtl">אני לא מבינה למה כולם כל-כך אפתיים, למה כולם כל-כך רגועים. רק אני בלחץ, כל הזמן לחוצה, כאילו משהו רע עומד לקרות. רק אמא שלי מרגישה את האש, היא חייה איתי, היא יודעת מה עובר לי בראש, שוב ההרגשה הזאת, שוב אני משתגעת. אני רוצה את זה, עכשיו, כאן. אני עושה הכל, אני שוב פוגעת בעצמי. אני שוב נופלת לאותו בור. קמתי, נפלתי, קמתי, ושוב נפלתי. רק אני רואה איך שזה לא נגמר? אנני לא נרדמת בלילות. עסוקה בתכנון מאסיבי, כמו פעם. רק לחזור לפעם, כשהשליטה היתה איתי, כשהייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה, מבלי שאף אחד ישים לב, מבלי שאף אחד יידע. אבל משום המ כולם רגועים, כולם בטוחים שהכל בסדר. אוף, זה מלחיץ אותי. אני חיה לפי ציפיות של אנשים. אם אומרים שזה בסדר, אז רוב הסיכויים שבסדר, לא? אני לא מרגישה שבסדר. אני לא נותנת לעצמי להבריא. כשאני מרגישה שהמחלה חומקת לי מבין הידיים, אני מיד מחזירה אותה אל חיקי. ואני לא מחפשת תמיכה, אני מחפשת הזדהות. אבל מי יזדהה עם מופרעת כמוני? אני עובדת עצות. &nbs</div>Sun, 14 Oct 2007 21:37:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7672258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7672258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7645262<div align="right" dir="rtl">זהירות! הפוסט לפנייך ארוך ולא מעניין במיוחד. אני מאוד חולה. יש לי 40 מעלות חום, כואב לי הגרון, כואבת לי הבטן, בא לי להקיא, אין לי תאבון, יש לי סחרחורות... ואני לא אמשיך מכאן. הכל התחיל ביום שישי שעבר כשהייתי בלונה-פארק ולא הרגשתי טוב בכלל, הרגשתי חלשה מאוד, עייפה ולא מרוכזת. החזקתי את עצמי והלכתי להתאמן כל יום, בקושי אכלתי. בחד"כ רעדתי מקור למרות שהייתי עם ז'קט ממש מחמם וכמעט התעלפתי, אתמול יצאתי עם מאה קלוריות פחות (אל תסקלו אותי, באמת שזה ממש אמיץ מצידי לעשות את זה). בערב התחיל לשרוף לי הגרון ממש, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. לא סיפרתי כלום לאמא, כי היא גם לא ידעה שהייתי בחד"כ, ארגנתי בגדים לטיול בירושליים שהייתי אמורה לנסוע אליו היום, חשבתי שזה יעבור לי. נכנסתי למיטה והלכתי לישון, כאבה לי הבטן בטירוף ולא יכולתי להירדם. בסביבות 1 בלילה הערתי את אמא, מדדנו חום, הוא היה קרוב ל41, הרגשתי שאני קודחת, אמא החזיקה אותי בבית כדי שלא אפול, לשירותים לא הלכתי לבד. היא הביאה לי אקמול ובאה לישון איתי בחדר, אני כלכך מעריכה אותה על זה. אחרי שעה בערך הצלחתי להירדם אבל היו לי הזיות, אני</div>Thu, 11 Oct 2007 18:07:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7645262http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7645262http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7623350<div align="right" dir="rtl">אני נגשת למחשב, מדליקה אותו ומחכה כמה שניות. אני מתחברת לאינטרנט ונכנסת לפה, ויש לי כל-כך הרבה מה לומר. המילים מתרוצצות לי בראש, הן לא עוזבות אותי במנוחה. אני נכנסת לישראבלוג, מקישה את הססמא ומתחברת, ואז פתאום, נעלמות לי המילים, אני לא יודעת מה אני עושה פה, לא יודעת למה נכנסתי הנה בכלל. בראש שלי מתרוצצות כלכך הרבה מחשבות, ואין לי איפה לפרוק אותן, אני מחפשת לאן ללכת ואז אני רואה את אחת החברות שלי ניגשת אליי. בראש עולה מחשבה אחת: 'יופי, הנה, מצאת לך עם מי לדבר' ואז פתאום בבום, זה שוב נעלם. מתרוצצות לי פתאום מחשבות אחרות בראש... אולי הן לא רוצות לשמוע את זה עכשיו, אולי יש להן דברים חשובים יותר להתעסק בהם. חברה שלי אמרה לי שהיא לא אוהבת לדבר איתי על זה כי היא חושבת שככה אני מתעסקת בזה פחות, חברה אחרת עסוקה בהפרעה שלה ואני בטוחה שהיא לא צריכה עוד אנורקסית על הראש, החברה השלישית נותנת לי עצות שאני משתדלת לא לממש, הרביעית לא מפסיקה לדבר על עצמה, והחמישית, לאן היא נעלמה בכלל? היא סתם שונאת אותי, שונאת זאת לא מילה, מתעבת. ובבקשה אל תחשבו שאני כועסת, זה לגיטימי, ככה זה צריך להיות. בעצם</div>Mon, 08 Oct 2007 18:09:00 +0200raz334@walla.com (Null n Void.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511297&blogcode=7623350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511297&blog=7623350