http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁיםheCopyright 2026 משמו.,. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9481878<div align="right" dir="rtl">היי, אני עמית. אני בת 15 כבר, ואני כותבת את דניאל כבר... 19 חודשים... שנה ו-7 חודשים... שנה וחצי וחודש. שום דבר פה לא אמיתי, למען האמת. אבל אני חושבת שאני אתחיל מההתחלה. בפעם הראשונה שאי פעם נתקלתי בדניאל, ציירתי אותו. הוא היה כזה משונה, עם שיער בלונדיני בכלל ועיניים ירוקות. ציירתי אותו על דף שורות, והיתה לו הבעה... מבוהלת או מופתעת, והוא היה סמוק. ניסיתי לחשוב מה גרם לו להראות ככה, להשלים לעצמי את התמונה. אז ציירתי לו את בן, שהיה בדיוק כמו שהוא כאן. אחר כך השלמתי את שיר, ובר, ואת כל השאר מסביב. כל העניין הזה היה במוח שלי הרבה זמן, זז לכל מיני כיוונים לא ברורים, אבל גם לשום מקום. עד שיום אחד החלטתי לכתוב את זה. בגלל שאני לא טובה כל כך בכתיבה העדפתי לעשות את זה בצורת יומן, ובגלל שרציתי חוות דעת, פתחתי בלוג. היה לו מספר מאד יפה 35350, אבל נאלצתי לשנות אותו בגלל אילוצים למיניהם. אז התחלתי לכתוב, וכל פעם כשכתבתי החלטתי מה יקרה באותו רגע, והיה לי רק את הכיוון הכללי. בהתחלה היתה לי מחשבה מטופשת לכתוב כל פעם ב"זמן ההתרחשות", זאת אומרת שאם משהו קורה ב14 באוגוסט (יום ההולדת של בן, למשל), אני</div>Tue, 01 Jul 2008 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9481878http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9481878http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9474899<div align="right" dir="rtl">עבר לא מעט זמן מאז שבאנו, ורציתי לנצל את הדף האחרון במחברת הזאת, שקניתי לפני יותר מחמד שנים, כדי לכתוב כאן על הכל. אז לפני בערך... שנה, אולי פחות, אני ובן החלטנו שאנחנו דווקא כן רוצים משפחה משלנו. אז עשינו את כל מה שצריך היה לעשות. וזה קשה, ולא ישנים, ואנשים מסתכלים ולא מבינים, אבל זה באמת אחד מהדברים הכי טובים בחיים שלי. של שנינו. אף פעם לא הייתי טוב עם ילדים, וזאת ההזדמנות שלי ללמוד, ואני באמת משתפר. בן הרבה יותר טוב ממני בקטע הזה. יש לו אחים קטנים. בן מנסה לעבוד על חומרים חדשים, ואני חושב שאני רוצה ללמוד הוראה, כי כבר הספקתי ללמוד שפיקאסו אני כבר לא אהיה בחיים. אם אני אהיה מורה אני אתפוס שתי ציפורים במכה. גם לעשות משהו שאני גי מחבב, וגם ארצה את אמא. היא רצתה שאחד מאתנו, אני או שיר, נלמד. ככה זה עם מורות להסטוריה. אני חושב שזה תקציר של כל מה שיש לי להגיד. נגמרה המחברת עכשיו, ואני מניח שהיומן הבא שאני אכתוב יהיה של החוכמות של קרן האור שלנו. ברגע שהיא תלמד לדבר, זאת אומרת. עכשיו, אני באמת באמת גאה ושמח להגיד שאני מאושר. דניאל אגב, קראנו לה קשת.</div>Mon, 30 Jun 2008 00:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9474899http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9474899http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9467607<div align="right" dir="rtl">הגענו, התאקלמנו, הכל בסדר. רק רציתי להגיד את זה. דניאל</div>Sun, 29 Jun 2008 00:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9467607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9467607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9453764<div align="right" dir="rtl">ההופעות נגמרו סוף סוף. גם בן די שמח שזה נגמר, אבל הוא קצת בדכאון מלעזוב את כולם. "אני יכול להשאר איתך פה, אם אתה רוצה." אמרתי לו. "אתה לא חייב לבוא איתי." "אל תהיה טיפש, דניאל." אבל אני כן טיפש. "אני אסתדר יותר טוב בישראל מאשר שאתה תסתדר פה. אל תעלב." הוא הוסיף. הוא צודק, אבל הוא צריך לעזוב את כולם, זה קשה. "אני אשאר בקשר עם כל מי שחשוב לי, אני לא נפרד באמת מאף אחד. קצת עצוב לי שאני לא אראה אותם הרבה זמן, אבל הם יודעים שזה מה שאני חייב לעשות." הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "אתה לא חייב - " "אני כן." הוא קטע אותי. "אני רוצה." סדרנו הכל, את הבית של בן, זאת אומרת. בעוד יומיים נסע. בהצלחה לנו. דניאל</div>Fri, 27 Jun 2008 00:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9453764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9453764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9442751<div align="right" dir="rtl">ההופעה היתה מדהימה! והיו כל כך הרבה אנשים! זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי במתחם אח"מים. זה נחמד. קרוב לבמה כל כך שאפשר לראות רק את הנעליים של מי שעליה, אם אתה לא רוצה לשבור את הצוואר. היה שיר אחד עצוב, שבן אמר שהוא כתב לי (והייתי בטוח שלמישהו אחר) ואחריו הוא ירד לנשק אותי... ולגנוב לי את המצלמה, אז מלבד התמונות שצלמתי יש גם תמונות שבן צלם מהבמה. ההופעה הבאה תהיה בליברפול, ואחריה נוסעים לסקוטלנד לשתיים או שלוש הופעות ועוד קצת באירלנד. ואני אומר נוסעים כי גם אני בא! ואני מרגיש טוב, תודה ששאלתם. דניאל</div>Wed, 25 Jun 2008 14:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9442751http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9442751http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9434968<div align="right" dir="rtl">יש לי חום!!! אני לא מאמין! הטיסה עברה בשלום, דרך אגב, ועכשיו אני בדירתו החביבה של בן, מכוסה בשתי שמיכות עבות לפחות. "כוח לכתוב יש לך?" תה! הידד! בן הזה מושלם. דניאל שברנו רצף</div>Tue, 24 Jun 2008 11:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9434968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9434968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9419383<div align="right" dir="rtl">החודש הזה עבר כל כך לאט! עם כל הטלפונים והסידור של הבית (כי בן יגור איתי! הא!) פשוט... אין שום דבר שיעביר לי את הזמן מהר. אבל הזמן עבר, וטוב שכך. מחר אני נוסע, כל הדברים שלי מפוזרים על הרצפה ואני לא מרגיש טוב, אבל זה לא משנה. אני חושב שאני חולה שוב. דניאל</div>Sun, 22 Jun 2008 00:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9419383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9419383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9374945<div align="right" dir="rtl">עוד לא עזבתי את אנגליה ואני כבר מת לחזור. לפני דקה שיר התקשרה. היא אמרה שאני נשמע אחרת וספרתי לה הכל. היא תבוא לאסוף אותי. "דני!" שיר קפצה עלי. "וואו, השמנת! מזל טוב!" "את כל כך מצחיקה." אבל צודקת. "תראה ת'טבעת!" "שיר..." הרגשתי כמו בחורה צווחנית מטומטמת. אני די בטוח שהסמקתי לפחות קצת. היא לקחה את היד שלי ואז חבקה אותי. "אתם כל כך חמודים!" היא לקחה אותי הביתה ואחר כך לאמא ואבא. הם בקשו שנבוא. הם טוענים שהם לא רואים אותנו מספיק. אני טוען שאלה שטויות במיץ. אמא ואבא מאד שמחו לראות אותי (וכמו שיר אמרו שעליתי במשקל סוף סוף), כנראה בגלל שלא טרחתי להתקשר, והם היו צריכים להתקשר אלי פעם בשבוע בערך. אבל... אמא קצת צעקה עלי בגלל הקטע עם בן. זה לא בגלל שהיא לא רוצה שאני אהיה איתו, או בגלל שהיא לא אוהבת אותו, חלילה! זה בגלל שהיא יודעת שנפגעתי, והיא לא רוצה שזה יקרה שוב. הסברתי לה על מה שהיה, ואמרתי לה שלא יקרה דבר כזה שוב, וגם אם כן, אני אדע להתמודד הפעם. היא תתגבר. חזרתי הביתה, מת מעייפות, וגל בא. יום עמוס, או מה? אבל דווקא כן שמחתי לראות אותו. "למה לא התקשרת להגיד?" הוא שאל בהתרגשות</div>Sun, 15 Jun 2008 00:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9374945http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9374945http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9329719<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני חושב שאני חולם הכל. שאף פעם לא פגשתי שוב את בן, ועוד מעט אני אתעורר בחדר במלון. בכל מקרה, הזמן עובר מהר. הרבה יותר מדי מהר. עוד שבוע אני כבר צריך לחזור. יצאתי עם בן לארוחת ערב. לא משהו מיוחד... הוא היה מקסים במיוחד. יצאנו לטייל באיזה פארק גדול וחשוך... וריק. הלכנו אחד ליד השני, לא דברנו הרבה, אבל זה היה כיף ללכת איתו ככה ולראות ולדעת שהוא לידי. "דניאל," הוא לקח את היד שלי וסובב אותי אליו. "אני אוהב אותך." הוא כרך את ידיו סביב הצוואר שלי והתחיל לנשק אותי. "גם אני אוהב אותך." חבקתי אותו חזק. הוא המשיך לדבר, "אני אוהב אותך," נשיקה. "ואני רוצה להיות איתך לנצח," נשיקה. "אני רוצה שתהיה שלי לנצח," נשיקה. "אני רוצה להיות שלך לנצח," נשיקה. "בעצם, אני כבר שלך." נשיקה. "אני רוצה שנהיה ביחד לתמיד. הוא הסתכל לי בעיניים במבט קצת חולמני, אבל מלא משמעות. "כמו להתחתן?" אמרתי, חצי צוחק, והרגשתי איך הידיים שלו מתהדקות סביבי. "לא כמו." הוא הסתכל עלי בתקווה, כאילו הוא חושב שיש אפשרות שאני אגיד לו לא. היום הוא עשה דבר כל כך חמוד. יצאנו להסתובב בעיר. ישבתי על ספסל ובן פשוט נעלם לי. הוא</div>Sun, 08 Jun 2008 09:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9329719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9329719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9293291<div align="right" dir="rtl">בן לא היה בבית כמעט כל היום, וגם אני הייתי בחוץ רוב הזמן. כל היום יצא לי לחשוב. סתם... על שטויות. אבל זה לא עשה לי טוב בכלל. התחלתי לחשוב על הקשר שלי עם בן... זה באמת?... חזרתי לדירה ובן כבר היה שם. הוא ישב ליד השולחן וקשקש על חתיכת ניר. "היי." הוא חייך כשנכנסתי וקם אלי. "היי." "איפה היית?" "סתם, בחוץ, אתה יודע. רגיל." "קרה משהו?" "אמ...לא. כן." "מה קרה?" "אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי אותו והשפלתי את מבטי. "בטח." "אמ... נש ש... אתה יודע, מה שביננו, עכשיו... זה... אמיתי?" הסתכלתי עליו. הוא נראה מעט מופתע מהשאלה. דני...! על מה אתה מדבר? זה הכי אמיתי שיש." הסתכלתי על הרצפה. "אם זה לא היה אמיתי לא הייתי מזמין אותך לגור אצלי במשך חודש וחצי ולא הייתי מזמין אותי שוב בעוד חודשיים. אם זה לא היה אמיתי לא הייתי מתייסר ככה שנה." העברית שלו השתפרה פלאים. "שנה..." אמרתי בשקט. ממש בשקט. "דני, אני מצטער, אבל זאת לא הנקודה שלי עכשיו. אם... אם זה לא היה אמיתי המחשבות היחידה שעוברות לי בראש לא היו רק כמה שאני אוהב אותך." הסתכלתי עליו. ראיתי את הדמעות שבעיניים שלו, וכמו לפני שבועיים,</div>Sun, 01 Jun 2008 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (משמו.,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511194&blogcode=9293291http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=511194&blog=9293291