http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות!heCopyright 2026 jerom_k. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510http://f.nanafiles.co.il/upload/12005/IsraBlog/510/misc/1306485.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=14878180<div align="right" dir="rtl">מאז שיש לי בלוג, יש לי את החלום הזה, לעשות מה שאני עושה ברגע זה: להכנס ל editor של ישראבלוג ולכתוב בו, בלי לחשוב מה יהיה ומה יגידו ובלי לערוך ובלי להסס, לכתוב על הדף הלבן את אשר על ליבי ובראשי, ולשגר אל העולם החיצוני.בדרך כלל החלום לא מגיע אפילו לשלב הכי ראשוני של התממשות, ואני לכל היותר מנסה לכתוב ביומן שלי, במקום. אבל היומן מכתיב כתיבה אחרת, פחות טובה וחדה, שבמקום התרגשות (כמו שאני מרגיש עכשיו, להפתעתי. התרגשות של וידוי) יש בה עייפות ומרירות ויאוש מגודל המשימה. מין תחושה שאתה נקודה קטנטנה בתוך יקום אינסופי (אבל רב משמעות), ולעולם לא תצליח לתאר שום דבר חשוב ממה שעובר עליך. ואז היומן הופך להיות מן רשימת חטאים משעממת ומטומטמת: מתי הלכתי לישון (כי אחד הדפוסים השליליים העיקריים שאני נלחם בו מאז גיל 14 בערך, הוא שאני הולך לישון מאוחר מדי), מתי קמתי (שוב, לקום מאוחר זה חטא. וגם לישון מעט מדי זה חטא. אז אם הלכתי לישון בארבע וחצי כמו שקורה לא פעם, אז אין ברירה אלא לחטוא גם כאן בדרך כזו או אחרת), מתי הגעתי לעבודה, מתי צפיתי בפורנו וכמה זמן (ואם גמרתי או לא. הלגמור זה גם חטא), מתי שיחקתי יותר מ</div>Sat, 04 Mar 2017 22:37:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=14878180http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=14878180http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13820206<div align="right" dir="rtl">28/4/13 2:12 לפני שנה, ביום השנה העשירי לבלוג (הולדתו, לא מותו, שעדיין לא נקבע), כתבתי פוסט שלא פרסמתי: 25/4/12 1:08 את הפוסט הזה תכננתי בדימיוני ימים ארוכים, משל הייתי בלוגר צעיר ומתחיל, כולי בהתלהבות עדיין. אך לא תכננתי שאכתוב אותו במצב זה של שיכרות. שיכרות בלתי מתוכננת זו שאחרי הצימר &ndash; ומי שלא יודע מהו הצימר, מי שלא חווה את הצימר שבגדוד העברי, לעולם לא יבין את מהות החיים בשוליים של השוליים של דרום העיר, החיים שהם כנראה גם חיי לעת עתה, לפחות במובן מסויים. סיכום עשר שנים, ומשפט כל כך ספציפי,מצמצם, בלתי מופשט, שאי אפשר ללמוד ממנו סוציולוגיה או היסטוריה, קל וחומר פילוסופיה. ובה בעת משפט מפוזר , מעורפל. זה אומר הכל על כשלונה הנתון מראש של כתיבתי. ואם יורשה לי, של כל כתיבה שהיא, אם היא מתיימרת לסכם עשר שנים. אני מאלו המאמינים שרגע אחד בודד, לו נכתב כמו שצריך, ברוחב היריעה ובעומק ובפירוט ובדקות המתאימים למציאות הזו הגדולה &ndash; כל רגע בודד יכול וצריך להכיל רומן של אלף עמודים. ובעשר שנים יש המון רגעים. המון רומנים עבי כרס. נכון, כולה בלוג, ובלוג שהיה מת </div>Wed, 19 Jun 2013 02:50:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13820206http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=13820206http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13366433<div align="right" dir="rtl">[מתוכם שני שירי אהבה, ושיר מרירות אחד. בקשר לשירי אהבה: כבר למדנו מעוזי וייל בהקדמתו הנהדרת לקובץ שירי קארבר בתירגומו, ששירי אהבה הם שירים מביכים וגרועים אבל אין מנוס מהם, כי בזכות האהובה כותב המשורר את השירים המרירים הטובים שלו. אז כן, גרועים ומביכים וחוזרים על עצמם (וזה עוד אחרי שסיננתי לפחות אחד)]. קלף הגביע שלך אני צולל בתוך הגביע שלך עושה תנועה שמביאה לי אהבה למטה. הגביע שלך יפה כמו בחלום. אפשר לטייל שם רק שנינו ביער של פטריות אדומות עם נקודות לבנות בכל מיני צבעים. אם נוגעים בפטריה זה עושה נעים לכולם. ואם מקרבים עוד יותר את הראש אפשר לראות גבעול ומלאך ומלאכית מחזיקים ידיים סביבו. זה אושר של הונגריה 95 את שומעת? אני ומיכל הולכים ביער אסתר-גאם שרים צב גדול מצאנו בדרך. רק שהפעם זה כולל סקס. את פפריקה אדומה את דבש ענברי את גלידה בכל מיני צבעים את מתוקה, אבל ממש. מפינו יוצאות שרשראות מלים קישוטים פואטיים ואנחנו כל הזמן קצת באויר. כתום לנו יחד המשמעות של מגע עור בעור, שאינו מסתיר דבר, ובזמנים הטובים אין לאן להגיע. כתום לנו יחד ונכון</div>Sun, 15 Jul 2012 02:09:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13366433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=13366433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13190897<div align="right" dir="rtl">הדברים הפשוטים Learning to live a simple life &ndash; this is vipassana(הנזיר הבודהיסטיאנטוניו, בגלימת ארגמן ומבטא איטלקי כבד) הדברים הפשוטים ממשיכים לחמוק ממני החיים הפשוטים הם דבר כל כך מסובך שידי אינה משיגה, מה עוד שלפי המורים הנזירים, אסור לי להושיט יד להשיגם. אמיר גלבוע נראה כל כך גבוה בצילום שבכריכה. זה לא עזר לו, גם הוא קולו אינו נשמע עוד ואפילו גופתו איננה כבר באדמה. הכריכה של אסופת כל שיריו קשָה יותר מן הדפים, כמו דפנות ארון מתים. ופגיס שכל כך אהבתי את השיר שלו, לאמיר גלבוע, לזכרו, גם הוא שותק עשרים שנה כבר, ומהשיר נשאר לי זכרון חומק מלים שנמחקות בגשם, רציף של איזשהו נמל. הפשטות מתרחקת ממני כמו דמות זרה ביום חורפי בקרן הרחוב אני מאיץ את צעדי והיא כבר לא שם. מה שמעֶבֶר ~~~~~~~~ העולם שמעֶבֶר ממש כאן מעבר לפינה מעֶבֶר לקיפול הראש, במרחק כמה מילימטרים ידעתי לחוש בו, לא ידעתי יותר אורב כמו כאב ראש עוד בטרם הגיע. הלילה צפויים לבוא גשמים, כמה מוזר האופניים שהושארו בחוץ יופקרו חשופיות אלו שמכוסות ואלו שכבר לא. לו ידעתי מראש את מי</div>Wed, 04 Apr 2012 02:35:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13190897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=13190897http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13176752<div align="right" dir="rtl"> לבד לנצח ישבתי כפוף בקפה "נבלה וטריפה" מדמם מהלב מהשבור ומולי, פתאום, היא ששברה את לבי רוצה לעזור, טובה אלי, זה מוזר, מה פתאום, ממתי את כזאת אלי, זה בטח חלום. ואני בטריפ רע, עיניים קרועות לרווחה ממלמל "ראיתי בלילה, בספר הפנים, שאת במערכת יחסים &hearts; וזה עשה לי רע כל כך" אני יודע שפגשת אותו כבר בחורף, יומיים אחרי שנפרדנו, ורק עכשיו, בפתיחה הרשמית של הקיץ, פרסמת את זה על החומה שלך וכל החברות עשו לך "אהבתי".."אהבתי".."אהבתי".. לפחות אחת עשרה אהבות ורק אני לא מוצא את הכפתור של "אמן תשארי לבד לנצח". היא חייכה וליטפה אותי ואמרה "ראית שהוא בכלל מכוער כזה?" ואני ידעתי שהיא נחמדה אלי רק כי זה חלום עשיתי בדיקת מציאות, חיפשתי את הסימן ואמרתי לה בינתיים, להרוויח זמן בנעימות הזאת, "הוא ניגן גיטרה בחתונה של אחותי הקטנה בבית התורכי, לפני שתים עשרה שנה הוא ישב על החומה, מתחת לירח, אנשים עצרו שם את הנשימה ולחשו 'זה יואל, הוא יודע לנגן' " ואני נאבדתי בינתיים בטיול של קבוצת מעיין ליפאן אתה שומע, יואל, אני נאבדתי בטיול ליפאן, בהרי האלפים ופחדתי מהצונאמי שבטח יב</div>Tue, 27 Mar 2012 13:45:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=13176752http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=13176752http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=12327031<div align="right" dir="rtl">[עשרים שנה למלחמת המפרץ. מוקדש לצה"ל, בשנאה ובתעוב, ומינימום סאוב] הייתי בשבוע עבודות. שזה קיצור של שבוע עבודות רס"ר. שזה קיצור של שבוע תורנות עבודות רס"ר ביום, ושמירות בלילה. כל חמישה שבועות לקחו אותנו, החנונים "הגאונים" של מפקדת 8200, לשמור בלילה, ארבע-ארבע-ארבע, שתי משמרות, סה"כ שמונה שעות שמירה וארבע שעות שינה. ובבוקר, במקום לישון, עבדנו. היינו כפופים לרס"רים ולעובדי הרס"ר של המחנה. עובדי הרס"ר והרס"רים היו מתעללים בנו. מתוך שנאה לחובשי משקפיים, ללבנבנים[1], מתוך רצון לנקום בנו על מה שעשו להם אחרים, אני מניח, להוציא עלינו את רגשי הנחיתות שלהם. היו מאיימים ללא הרף בתלונות, או בשיבוץ גרוע, לעבודה או לשמירות. הם היו אחראים גם על השיבוץ לשמירות. כאילו מישהו רצה בכח להכניס לנו לראש את האמירות שהיו כבר לקלישאות עשרות שנים לפני שהתגייסנו: "אין הגיון בצבא", "מי משקיע שוקע". מישהו רצה להכניס אותנו לחלום רע. אולי כדי שלא נחשוב את עצמנו, חס וחלילה. שלא נזדהה עם העבודה שלנו בצבא, שעד לשבוע העבודות היינו בטוחים שהיא חשובה. שרתנו במפקדה של יחידת האיסוף של המודיעין, אליה התנקז</div>Thu, 17 Feb 2011 04:09:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=12327031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=12327031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11876156<div align="right" dir="rtl"> הקונדור עבר היה היה פעם ילד אחד והיתה לו ילדוּת. </O:P</div>Sun, 27 Jun 2010 03:37:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11876156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=11876156http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11780001<div align="right" dir="rtl"> גם הערב הגעתי לדירה של חזי. משורר, שחקן, קרקס של איש אחד, וכשהוא מארח הכל צריך להיות אדיר ומדהים ונורא ורווי אלכוהול וחומרים מדהימים אחרים. אני נסחף עם הקרקס שלו, אבל אז לוחץ על הברקסים, במקום לתת לאופניים לדהור במורד הגבעה, כמו שחזי אומר. הברקסים יכולים לבוא אלי בצורת אמירה שאני נזכר בה: גבִּיש, שממרומי גבהיו ותלתליו מעקם את האף כשאני מדבר על חזי, ואומר לי בגמגום נרגש ובה בעת ציני: "אבל.. אתה.. אתה לא חושב שזה קצת.. לגמרי עלוב.. הק... הקרקס הזה? אתה לא חושב ש... שיש בכל ה.. הצזאריות הזאת של חזי משהו דווקא מאד עלוב, מאד... מאד פאתטי, קטן, מעורר רחמים אפילו?" ורפאל היפה יוסיף: "המערכת יחסים בינכם מעוותת לגמרי.. לא באמת, מה אתה צוחק? אתה לא רואה איך הוא פוגע בך, באיזה מקום נחות הוא שם אותך?" ואיך שאני נכנס, מתנשף משבע קומות ברגל ועצבני מאיחור, חזי מוזג לי משהו , ואני אומר לו "אלכוהול זה לא הסם שלי, אמרתי לך מאה פעם" אז הוא אומר "מה, באמת? אז אתה רוצה שאני אגלגל לנו משהו?" אני מהנהן במרץ</div>Thu, 13 May 2010 02:16:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11780001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=11780001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11710906<div align="right" dir="rtl"> [נכתב מזמן. משתמשי פיירפוקס - האם מצליחים לראות את סרטי הוידאו של יוטיוב בפוסט?] מבוא (מיותר ומסתבך) אני יושב ב"נסיך הקטן" בשולחן צדדי, ומשקיף. לבדי כמובן (הרי אי אפשר לכתוב כשאתה עם מישהי או מישהם נוספים, לא?). אנחנו חבורה שאולי יש לה דברים משותפים (אהבת הקריאה? איזו קריאה? אילו ספרים? ואיפה הגבול בין טעם משותף, למישהו שטעמו גורם לך לאמץ אותו כנמסיס?). אבל רוב האנשים יושבים איש</div>Sun, 11 Apr 2010 03:52:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11710906http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=11710906http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11591183<div align="right" dir="rtl"> לשאלת המוסר, אני נזכר תמיד בסיפור שסיפרה לי דינה על חברתה אורית. את אורית, כמו את שאר חבריה וחברותיה של דינה, מעולם לא ראיתי. עכבות, מוסריות ואחרות, הגבילו את הקשר ביני ובין דינה, ומנעו ממנה להראות אותי לחצי העולם השייך לה – משפחתה (עד כמה שניתן להסתירני, בהנתן העובדה שהיא חיתה אז אצל הוריה), חברותיה, ידידיה המעטים והותיקים שהיתה אוספת מזה שנים לארוחות שבת שבישלה. האבסורד הוא שדווקא אני זה שהתבייש בה. אולם הבושה שלי בה, מנעה ממנה להראות אותי לחבריה, ולא מנעה ממני להראות אותה לחברי ולמשפחתי. <P style="TEXT-ALIGN: right; LINE-HEIGHT: 150%;</div>Mon, 15 Feb 2010 02:56:00 +0200always.surprised@gmail.com (jerom_k)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11591183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=510&blog=11591183