http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256where the masks go down and the pain shows upheCopyright 2026 under my mask. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=14311825<div align="right" dir="rtl"> ואני לא רוצה לצאת בהצהרות אבל הוא יהיה ארוך.אני כבר ביום הרביעי.לא קשה לי. נשבעת.כשאין אוכל ופיתויים מסביב זה הרבה יותר קל.פשוט לא צריך לאכול. קפה וסיגריות זה מספיק.ואני באמת לא מבינה את עצמי.כי מצד אחד אני נורא נורמלית, אניגרה בדירה עם שותפים ולומדתועובדת ויש לי חברים ויש לי תכניות לסופש ולא חתכתי את עצמי כבר המון זמן. אבל מצד שני לא אכלתי כלום כבר 5 ימים ואני לא נרדמת בלי 5 כדורי שינה כל לילהואנילא יכולה להפסיק לקרואבלוגים של ילדות שרוטות ודפוקות שמאושפזות במחלקות פסיכיאטריות.ואני נורא מקנאה בהן.אז מה הבעיה שלי? באמת, מה?אולי אני באמת בורדרליין. אולי היא צדקה.ואין לי שום פתרון כמעט.כי כן, עכשיו סביר, ואתמול היה מזעזע ושלשום היה מעולה ומחר יהיה שוב נוראי ואחרי זה אפילו יותר גרוע ואחר כך שוב יהיה טוב.זה כל כך מבלבל.ומעייף.והדבר היחיד שמתקרב להיראות כמו פתרון הוא לצום.למה?כי זה מסיח. ומשכיח. וזה כואב לי פיזית ואני אוהבת את זה.ואני מרגישה את הלב שלי דופק חזק.יש לי לב.אני אצום עד שאני אתעלף. ואני אתמוטט ויאשפזו אותי ואז יבינו כמה אני דפוקה באמת.ואז אולי לא יכעסו עלי</div>Wed, 15 Apr 2015 19:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=14311825http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=14311825http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13746440<div align="right" dir="rtl">אחרי 5 שנים של צומות און אנד אוף, של שנאה עצמית, של התעללות עצמית,יש אבחנה. מפסיכיאטר. זה כתוב שם, שחור על גבי לבן, ובתיק הרפואי שלי, ובכל המיליון הפניות שהוא נתן לי.anorexia nervosa.זו האבחנה.זהו. לא עוד "קטעים עם אוכל", לא "מנסה לקבל צומי", "משחקת אותה צמה".לא.אני אנורקסית. זה מוגדר, זה מאובחן. זה רשמי.גאד.מזל טוב? כי אני אהיה עכשיו הכי כנה שיש, וזה אולי יישמע נוראי, אבל אני שמחה. אני מרגישה כאילו זכיתי בפרס נובל עכשיו. סופסוף הגעתי לשם, קיבלתי את התואר הנכסף. אנורקסיה אמיתית.זה נשמע מזעזע, חולני ברמות אחרות. אני יודעת.אבל מאז שזה התחיל, לפני 5 שנים, אף אחד לא נתן לזה הגדרה. גם כשהייתי במצבים הרבה יותר גרועים, בתת משקל מטורף, אף אחד לא קרא לילד בשמו. כולם התחמקו, ניסו לעטוף את זה בעטיפות יפות, במילים שהולכות מסביב, אף אחד לא העז להגיד את זה, שאני אנורקסית.וגם אני לא. בכלל לא האמנתי בזה. חשבתי שאני סתם דפוקה, שאני משחקת משחקים עם כולם, שאני יכולה להפסיק בשנייה אם אני רק ארצה.שאני שולטת בזה במאה אחוז.וזה היה רע, כי ידעתי שזה הורס לי הכל, והאשמתי את עצמי. כי הרי אם אני שולטת בזה, למה אנ</div>Tue, 16 Apr 2013 19:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13746440http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=13746440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13699769<div align="right" dir="rtl">8 וחצי ימים של צום. שברתי עוד שיא. איך היה? קל מידי. בקושי הרגשתי אותו. רציתי שהוא יהיה קשה, רציתי סחרחורות מטורפות, לראות שחור בעיניים, שהלב ידפוק חזק כמו משוגע, כמו בצום הקודם. אבל כלום. אפילו את האופוריה הזו של ההרעבה כבר לא הרגשתי. שום דבר כבר לא מרגש אותי, זה עובר לידי. אז לא אכלתי 8 ימים, אז מה? זה כבר לא מספיק לי, אני צריכה יותר. אני צריכה 10 ימים. 240 שעות. אולי ככה אני ארגיש משהו אמיתי. אני כבר לא מרגישה כלום. כלום. ומסביב? כולם יודעים. כולם יודעים שעובר עליי משהו רע. ועוצמים עיניים. פשוט נמנעים מלדבר איתי, מפחדים להתמודד איתי. אני מרחיקה את כולם, את כל מי שרוצה לעזור לי. כולם כבר התייאשו, ואי אפשר להאשים אותם. כשאני מצליחה לשים את המסכה שלי, ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אז הם כאן. הם צוחקים איתי ומדברים איתי ואוהבים אותי. אבל כשזה נהיה קשה מידי, כשאני כבר לא מצליחה להמשיך בהצגה הזו, כשאין לי כוחות כבר לצחוק ולחייך חיוכים מזוייפים, כשאני באמת צריכה את העזרה שלהם, הם בורחים ממני. עוצמים עיניים, הם מפחדים להתמודד איתי. מה עושים עכשיו? כי אני מתרסקת למטה, ואף אחד לא</div>Sat, 09 Mar 2013 17:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13699769http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=13699769http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13630131<div align="right" dir="rtl">פאקינג 170 שעות של צום, שבוע שלם, מיום שבת עד שבת שאחריו, בלי אוכל. בלי להכניס לפה פירור. רק מים, קפה ודיאט נסטי. זהו. בהתחלה היה קצת קשה, לקראת האמצע נהיה קל, בסוף אפילו כיפי. אופוריה מטורפת שכזו. אופוריה של שבעה ימי הרעבה לא דומה לשום דבר אחר. הלב דפק מהר וחזק, כל כך חזק. כאילו הוא עוד שנייה קורע לי את החזה וקופץ החוצה. והראש הסתובב קצת, ראיתי שחור מידי פעם, ונקודות לבנות. איך התגעגעתי. אף אחד לא שם לב. אני כבר רגילה להדביק על הפנים חיוך מזוייף, והם רגילים לעצום עיניים. זה היה קל. קל מידי. לפעמים כל מה שבא לי זה שמישהו ינער אותי, יצרח עליי שאני חולנית ודפוקה. או שיחבק. רק שיחבק ולא יגיד כלום.</div>Fri, 11 Jan 2013 23:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13630131http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=13630131http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13229764<div align="right" dir="rtl">איכס זה פשוט זוועתי. הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי. איזה חלשה אני. שבועיים וחצי טירונות ואני מתבכיינת. אבל זה קשה. ממש קשה לי. ואני אוכלת. כוס עמק. ביומיים הראשונים עוד איכשהו הצלחתי לסתום את הפה. אבל מיום שישי אני פשוט טוחנת. איכס אני דוחה. ומה זה משנה שקורעים לי שם תצורה? מה זה משנה שאני עומדת כל היום על הרגליים, ובמקרה הטוב רק עומדת, ורוב הזמן מתזזת לי מח' לח', ורצה וזוחלת ועושה פקלים ומה לא. מה זה משנה?! להפך! אני מפגרת. אני יכולה לנצל את זה ולהעיף איזה 2 קילו בשבוע. אבל לא, אני אוכלת ואוכלת. פרה מטומטמת. לפחות אני לא חושבת כשאני שם. למי יש זמן? גאד אין לי זמן לחרבן שם. אין לי זמן לנשום. הקורס היה שכונה ביחס להתעללות הזו. בית הבראה זה היה. אבל אז לפחות אני לא חושבת על כמה שאני שמנה. ואז זה מגיע אליי בבום בסופש. איזה יופי. די. עוד 10 ימים. זה כלום. זה עוד שנייה נגמר. שייגמר בבקשה. שייגמר כבר. נגמרו לי הסיגריות. וממש בא לי סיגריה. לא עישנתי היום בכלל. עשו לנו שיחת פתיחה עם הקב"נית של הבסיס. מצחיקה. היא גם הקב"נית של הבה"ד. אז למה לעזאזל תקעו אותי עם הקב"ן</div>Wed, 25 Apr 2012 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=13229764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=13229764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12996830<div align="right" dir="rtl">עלו עליי. כן, גם כאן. ממש מפתיע. ותכלס זו הייתה לגמרי אשמתי, לא הייתי מוכנה לזה, לא היו לי מספיק תירוצים בשלוף. טיפשה. קיצר הם יודעים ממש קצת, אבל מספיק בשביל להילחץ ולהלחיץ אותי ואת כל המערכת. אז קב"ן? וואו זה קרה מהר. עברו רק חודשיים. אני פשוט פתאטית. מתה מפחד שזוהי תחילת הסוף. כי הם הבטיחו המון הבטחות, שזה לא יפגע בי ולא יהיו השלכות כל עוד אני אשתף פעולה ושהם רוצים אותי ולא יוותרו עליי. אז הם אמרו, אז מה? זו מילה במילה מה שאמרו לי בש"ש, ושבועיים אחרי השיחה הזו נבעטתי החוצה בברוטליות. אז למה שאני אאמין עכשיו? ואין לי כוח שכל הסאגה הזו תתחיל מחדש. המבטים לצלחת, המבטים הבוחנים האלה מלמעלה למטה לבדוק אם רזיתי, החקירות של מה אכלתי היום ואיפה הייתי ולמה לא באתי לחדר אוכל. זה סתם יעשה לי רע, זה יכניס אותי עוד יותר פנימה. אני לא צריכה את זה עכשיו. באמת שלא. לפחות רזיתי. </div>Sat, 14 Jan 2012 21:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12996830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=12996830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12652947<div align="right" dir="rtl">מצאת לך דרך חדשה. יופי. חתכים זה כבר פאסה, ואנשים מסתכלים עלייך מוזר ושואלים שאלות. ישבת מחוץ לחדר שלך בערב, בחושך. והתקשרת אליה, כי רצית לבקש ממנה לשקר להם, כי היא הייתה הסיכוי האחרון שלך להתקבל לשם. והיית בטוחה שהיא תסכים בלי לחשוב פעמיים, וכשהיא אמרה לך שהיא לא מסוגלת ושאלה מה חשבת לעצמך בכלל כששיקרת להם ואיך את מעיזה לגרור גם אותה לשקר הזה, היית בהלם מוחלט. והקול שלך ישר השתתק לה בטלפון והיד גירדה וגירדה ובכלל לא שמת לב שאת מקלפת לעצמך את כול העור ומגיעה לבשר ומדממת שם בחושך. היא ניסתה לדובב אותך אבל כל מה שרצית היה לסיים את השיחה הארורה הזו ולהיעלם להרבה מאוד זמן. הסתירה הזו בפרצוף השאירה אותך כל כך נבגדת, ולא משנה כמה פעמים היא ניסתה להסביר את עצמה אחר כך, ולהגיד לך שהיא תחשוב על זה ותתיעץ, את כבר לא הקשבת לה. כבר לא היית שם בכלל, היית במקום אחר, מיואש ומקופל פנימה. שותקת. ופתאום הרגל כאבה לך, ולא ראית כלום כי היה חשוך, אבל היה לך דם על האצבעות. ורק בבוקר שאחרי גילית את הפצעים האלה, שגם אחרי שבוע עדיין נראים די רע. ואנשים שוב מסתכלים מוזר, ושוב שואלים שאלות, אבל את</div>Sat, 30 Jul 2011 20:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12652947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=12652947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12626943<div align="right" dir="rtl">נו אז מה אכלת היום שמנה? בוקר- סלט ו-3 כפות קוטג'= 80 שני קפה= 100 צהריים- חתיכת חזה עוף= 70 תפוח אדמה= 150 תפוח עץ= 100 עוגייה= 50 קפה=50 והכל ביחד: 600 ועדיין לא אכלת ערב. יופי פוסטמה את לא תסיימי את היום בפחות מ-800 וזה הרבה יותר מידי. את צריכה לשרוף 300 קלוריות היום ואין לי מושג איך תעשי את זה כי לא הלכת לשחות ואת עצלנית. באמת חבל שלא מרזים מלתרץ תרוצים. כי אם כן, את כבר מזמן היית בתת משקל. חסר לך שמחר לא יהיה מושלם.</div>Sun, 17 Jul 2011 19:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12626943http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=12626943http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12032683<div align="right" dir="rtl">ואני מתחילה לחשוב שלעולם לא ישתנה.אז התחלתי, באמת באמת התחלתי.יש לי חניכים וצוות והכול...זה מוזר. מוזר מאוד.קשה לי לאכול לידם. קשה לי לאכול בחדר אוכל. קשה לי לאכול בקומונה.ואני אוהבת את זה.כי אני אוכלת פחות, וכי כבר אפילו רזיתי קצת. ממש ממש טיפונת, אבל רזיתי.והיה איזה יום שקמתי והרגשתי סחרחורת כזו כמו פעם...אנשים שמים לב, ומדי פעם זורקים לי הערות מעצבנות של "תאכלי" ו"למה את לא אוכלת?"כאילו שזה מה שיגרום לי לאכול עכשיו ולאהוב את עצמי.רוב הימים אני על 600-700,יש ימים שאני בקושי עוברת את ה-400.זה טוב, אני אוהבת את זה, אני פשוט לא יודעת איך להתייחס לזה.לדאוג? להילחץ? לא לעשות כלום ולהמשיך ככה?להגיד למישהו? להסתיר? להילחם בזה?אין לי מושג. באמת שאין לי.דיברתי איתה, ממש בהתחלה. ביום הראשון."אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?"וכבר ידעתי לאן זה יילך."את אוכלת?"ושתקתי לאיזה שנייה. ואז אמרתי שכן."באמת? את מבטיחה לי שאת אוכלת?"כן.דיברתי איתה עוד פעם, אחרי 3 שבועות בערך. היא לא הזכירה את זה, אבל איכשהו היא כן הגיעה ללטפטף לי שוב."את צריכה טיפול."בזה השיחה הסתכמה."את לא באמת ניסית. לבוא ולשבת ולשתוק ז</div>Fri, 10 Sep 2010 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=12032683http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=12032683http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=11832351<div align="right" dir="rtl">דחפתי מברשת שיניים לגרון והקאתי. מזל טוב? </div>Sun, 06 Jun 2010 02:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (under my mask)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506256&blogcode=11832351http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=506256&blog=11832351