http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002ופתאום כשהתחלתי ללכת והלכתי בדרך שלי יצאתי מתוך הקולות שבבטן שנתנו לי להאמין.. ותמיד האמנתי בשקט כמו שהמים זורמים.. השקט עושה גלים.. ומתוך תוכי לקחתי את כוחי ויצאתי כדי לתת מבלי לקחת.. ומתוך תוכי לקחתי את כוחי כי האמנתי שהאמת מנצחת..heCopyright 2026 natural valium. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=12540474<div align="right" dir="rtl">אני קוראת את שהעלתי פה על הכתב ולא מאמינה שזו אני. תהום הנשיה של תקופת התבגרותי נפרשת לפניי. אז לכל אותם שדאגו, וגם לאלה שלא, אני הרבה יותר מבסדר עכשיו. אני אני באמת. כל כך הרבה השארתי שם מאחור. הכעסים נשרו מעליי. מדהים איך הזמן עושה את שלו. לא נשארים צעירים לנצח, וחיי נפשי.. מזל שכך(: תודה לבורא עולם. להית'!</div>Tue, 07 Jun 2011 05:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=12540474http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=12540474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9940241<div align="right" dir="rtl">הרס עצמי. מה שמרחף מעליי כשאני רק מתחילה להפשיר. הרס ועצמי, עצמי והרס החברים הכי טובים שלי כשרע וגם כשטובשניהם תמיד כאן בשבילי. אני יודעת שלא ישנו הנסיבות או מאורעות חיינו המקבילים, ולמרות כל המגרעות שיש לשניהם ביחד ולכל אחד לחוד, הם תמיד יפיעו למשמע לחישותיי. למדתי להתרגל אליהם במהלך השנים.. בהתחלה הנוכחות שלהם קצת העיקה. אבל שניה אחרי שנחנקתי התרגלתי. אני יודעת לספר שהרס הוא הדומיננטי הוא תמיד יודע מה לעשות</div>Thu, 25 Sep 2008 01:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9940241http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=9940241http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9664037<div align="right" dir="rtl">עכברים פסיכודליים עם מוחות רנדומלים, זה מה שאנחנו. שפכו את כולנו לתוך מסלול מרוצים נושןשקירותיו הם עצים שחוקים גבוהיםותו לא. מחוברים אחד לשני במסמרים שהחלודה מטפטפת מהן כבר מימי המאה שעברה. אנחנו רצים מהר מהראל עבר ניחוח משכר, מתוךידיעהקבועהכי זה הולך להיגמר. לא רואים בעיניים כי האף הולך לפנינו. שיווי משקל רציונליות והיגיון בריא שהתמוססו עם השפם שנשחקבשל מגע מטורףחוזר ונשנה עם שבבי העצים, הוא כמעט שלא קיים יותר. בריחתו הנמצרת של ההיגיון הינה תוצר בלתי נמנע של החיים המבוך, וזה לא שאנחנו ממהרים מדי, הקירות פשוט צרים מדי. רצים. ולא מתוך תקווה גלומה אלא מתוך ייאוש גדול, שהרי השמש כבר מזמן לא שלחה אלינו קרניים. ואולי עשתה זאת אך קירות המבוךהגבוהים פי כמה מגובהו של עכבר מעבדה לא אפשרו לאור להגיע. וקר לנו. והכל חשוך אבל כבר התרגלנו. ככה זה כשחיים שנים בלי אור. ואם תוך כדי האובדן בין נבכי המסלוך תסיטו מבט חטוף תוכלו להבחין בשריטות על גבי העצים האפורים, שריטות ארוכות אדומות ונוזלות. בין רסיסי העצים כלוא דמם של אלו שניסו, של אותם עכברים שלא השלימו עם מר גורלם, שלא היו מוכנים לרוץ בע</div>Wed, 30 Jul 2008 03:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9664037http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=9664037http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9329424<div align="right" dir="rtl">וכשהכאב שוב הולם ברקותיי והזכרונות מציפים, מופיעים בתוכי בדיוק כמו פעם אחד אחרי השני הם מגיעים אליי, מחייכים.ובשארית כוחותי שמכסתם כבר אזלה במחצית חיי הקודמים אני מנסה להתנגד בעצם הודעתי אליהם כי הפעם איני נותנת להם להיכנס ולהזין את נפשם המאכלת בהרס שיזרעו. עוצמת חזק את עיניי בנסיון נואש להתנגד ולגרש את הפחד, לחסום אותם.לרגע נדמה כי הצלחתי, כי הם ויתרו מראש, אני פוקחת חצי עין בהיסוס ורואה אותם ניצבים הישר אל מול פניי, מבוהלים, מביטים בי בתמיהה אמיתית וריקה תוהים לרגע מדוע עשיתי צעד כה מגוחך בניסיוני לערער על ההרגל המקובל.חבורת זכרונות בצבעים שקופים, מרחפים מעליי, ליידי, לפעמים עוברים דרכי. ואני רוצה לגעת בהם אך הם בורחים מתמוססים מבין אצבעותיי, להודיע להם שזה לא אישי זה פשוט כואב מדי.והם מסתחררים מסביבי מהתלים בי, אני שומעת אותם צוחקים רואה אותם מתגלגלים באוויר ומתיישבים על הריק מסובבת ראשי אחריהם מוקסמת. יודעת כי שוב כמו תמיד הצליחו להערים עליי.</div>Sun, 08 Jun 2008 02:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9329424http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=9329424http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9261278<div align="right" dir="rtl">היא תמיד רצתה כלב, גור חמוד כזה.. שלא יידרוש ממנההרבה מאמץ או התמדה. וכשהרצון גמל בליבה החלטה היא שוטטה ברחובות בחיפוש קדחתני אחרי חיית מחמד שתהווהאתגר זעום ככל שיהיה, שייפר את שגרת חיה המדכאים הנלאיםוהבלתי יעילים. כשחיפושיה העלו חרס היא שמה פעמיה אל המקום המבטיח מכל, המכלאה העירונית, שם קיוותה למצוא את שחיפשה, לא בכדי להועיל חלילה!! לא לשם הגשמת מטרה עילאית, לא מתוך מוכנות או אחריות.. כי הרי מי מאיתנו באמת מוכן לכך? ולמה שסביבתה אינה מסוגלת גם היא בחיקוי נדוש אינה יכולה. כלבים גדולים, כלבים קטנים, מעורבים וגזעיים, חלקם אחידי צבע וחלקם מכילים על פרוותם את כל גווני האדמה, רובם בריאים פיזית אבל חולים נפשית.. דורשים שיקום מתמיד, חלקם עברו התעללות אכזרית ע"י בני אדם שפלים שמונעים ע"י דחפי גדולה ושליטה שאינם ניתנים לדיכוי הוגן. וכשכמעט עייפה מהמראות השטחיים, מהחפירה חסרת התכלית היא מצאה בכלוב חשוך כמה גורים מפוחדים, בוהים, מתחננים, מצולקים, עם מבט שמבקש להיעלם להתעלם מהמציאות הכפויה.. והם בסך הכל גורים. באקראי היא בחרה את הגדול מביניהם, הוסבר לה לא פעם ולא פעמיים כי אמונם באנשים כמעט ו</div>Tue, 27 May 2008 18:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9261278http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=9261278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9177317<div align="right" dir="rtl">אני רואה אותה שוב, חוזרת לשם. אל אותה סימטה טחובה בפאתי העיר אליה אישאינו טורחלשים פעמיו, איש חוץ ממנה. בהיסוס שמכסה על פחד עיקש זוג רגלייםכושלותשזה מכבר הפכו מנת חלקה, עם זיכרון אפור שנשבר היא מתקרבת, נוגעת לא נוגעת באבני הבניין הקרות. נדמה כי היא מרגישה בהן את הדופק, כאילותחושה נשגבתמחלחלת אל תוככיאצבעותיה.מצמידה ראשה אל הקיר ובניסיון נואש מנסה להקשיב למילותיו. מים, הטפטוף הטורדני מנגן על ראשה.זויות פיה מתעקלות בתחושת נסטלגיה זולה, היא מהנהנת נמרצות משלה עצמה כאילו התנועהתשאיר תחושת מציאות. לפתע היא מנסה להגיע אל החלון המסורגעם קצות אצבעות ידיה, מחזיקה בברזל החלודכאילו חייה תלויים בכך. מושכת את גופה כלפי מעלה במאבק סמוי שהואיותר מטאפורי מפיזי,היא רוצה להביט פנימה, היא תתן הכל בכדי לעשות זאתולו רק לרגע.רגליה מחליקות, מגרדות את הירוקת. והנה רק עוד רגע.עם ההיאחזות הכושלתהיא משיגה את המבט החטוף, ובהבזק מיוחלהיא רואה אותם. את הכלובים, כלובי ברזל אפורים, מתכתיים בעלי אין ספור סורגים צפופיםמסודרים בסדר מופתי.. שורות שורות, היא יודעתכי רק פליטי המקום יבינו את ההיררכיה הנתעבת, ה</div>Tue, 13 May 2008 01:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=9177317http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=9177317http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8943771<div align="right" dir="rtl">כולם אומרים לי שטוב.. ואני רק רוצה להקיא.. ואז שוב ליפול, לראות את העולם מלמטה, לראות כפות רגליים בלי פרצופים.. להבין ששוב נשארתי לבד.. שמאסתי בבני האדם.. שאני לא רוצה סביבי אף אחד, שהתאכזבתי יותר מדי.. שככל שהאנשים סביבי מתרבים אני הולכת ונהיית יותר בודדה.. ככל שיש יותר רעש אצלי בפנים יותר שקט.. ככל שבחוץ הכל מתמלא אצלי הנפש מתרוקנת.. אני לא רוצה להיגעל ממכם, אני לא רוצה!! אני לא רוצה להיחנק בכל פעם שאתם מקיפים אותי!! תפסיקו לחשוב שהמגרעות שלי הן תוצאות של בחירות לא נכונות שאניי בעצמי עשיתי.. תפסיקו להאשים אותי, להקיף אותי, לחנוק אותי.. קשה לי לזייף חיוך.. אז נמנעים מלהתראות, נמנעת משאלות, מדיבורים, מנגיעות קטנות שהולכות אצלי לאיבוד.. שומדבר כבר לא מספק לי מטרה, אני רק רוצה לישון ושיגמר הכל.. אני שונאת כשכואב לי, כשאני נגעלת, כשאני מואסת ומעיפה הכל מעליי.. אני שונאת שהשגרה היא האוייב הכי גדול שלי.. כשכולכן מסמנות לי את אותו הדבר שאני בחיים לא אהיה.. את השפיות שהולכת ממני, התקווה שהתמוססה, האהבות שנעלמו כלא היו, הרצון לחיות.. להיגעל מכל דבר אפשרי. לדעת שהבחילה הזו היא</div>Sat, 05 Apr 2008 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8943771http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=8943771http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8779815<div align="right" dir="rtl"> Ain't gonna waste my hate Ain't gonna waste my hate on you I think I'll keep it for myself ואולי.. אולי כשאני אגדל אני אהיה כמו כולם.. כי בסוף תמיד אני זו שאשמה, ותמיד אני זו שצריכה להתחשב יותר ולהבין יותר.. ולא להתעצבן כי "אין על מה".. וללמוד מטעויות שבכלל לא עשיתי.. ואני תמיד לא בסדר.. אבל בסדר זה מושג שהוא כלכך יחסי.. תגידו מה שבא לכם, אתם מדברים כלכך הרבה עד שאני מאבדת את היכולת להקשיב.. ואחרי הכל אני לוקחת דברים כמובנים מאליהם.. ויש אנשים שהם מובנים מאליהם.. אולי כי הם לא שווים כלום.. כל החיים שלי חשבתי שאני לא מעריכה מספיק, תמיד האשמתי את עצמי.. רק שבמחשבה שניה, בהסתכלות מחודשת.. נפלאות תבונתי גילו לי.. כי אין מה להעריך.. כי החיפוש הזה אינו מעלה דבר.. הוא מיותר.. חסר טעם.. נכשל עוד לפני שהתחיל.. אנשים ריקים מתוכן הם תחתית המדרגה.. שיא שפל חדש.. הרגש שלי יקר לי מדי, חשוב לי מדי, לבזבז אותו נדמה בעיני כפשע.. כי גם בנפש הכי שחוקה.. גם ברגש הכי בנאלי.. גם ברצון הכי יבש.. גם בתשוקה הכי רגעית.. בכולם התעוררה לפתע שנאה.. ואני לא מודה בטעויות שכלל לא עשיתי.. לא</div>Sat, 08 Mar 2008 22:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8779815http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=8779815http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8649525<div align="right" dir="rtl">מחר.. 12 וחצי.. קומה שניה.. ואני מפחדת.. ואני לא יודעת איך אני אוכל להילחם על משהו שכבר ויתרתי עליו מראש.. שנהייתי אדישה אליו.. שהתרגלתי לחיות אותו עד כי הפסקתי להרגיש את החוסר שפיות שבדבר.. הפסקתי להבין שזה לא נורמלי.. הגדרתי נורמות חדשות.. יצרתי לעצמי מציאות ששחקה אותי עד כלות.. אני לא יודעת איך אני אצליח לגלות מחדש משהו שהאמונה שלי לגביו כבר לא קיימת.. איך להלחם במשהו שהרצון שלי לחיות אותו קבור אי שם בנבכי נשמתי.. אני רוצה להעלים את התחושה שלי לגביו.. למזער את כל ההתייחסות הכלכך סובייקטיבית שלי לנושא.. לעקור מתוכי את אותו הזמן.. אני רוצה להרגיש שמגיע לי.. אני רוצה לחיות.. אני רוצה ללמוד להאמין בעצמי.. אני רוצה להיוולד מחדש:) נקיה.. חדשה.. טהורה.. לעשות שולם עם הנשמה שלי.. אני רוצה לגדול כמו שצריך.. לגדול נורמלי.. מחדש.. בלי כלכך הרבה טעויות.. לעקור את כל ההבל שצמח בדרך.. אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי.. אני רוצה להתמודד!! בלי מבטים.. בלי רחמים.. אני רוצה להגיד לעצמי בסוף שניצחתי! שהצלחתי! שזה כבר לא בתוכי! שאני לא מפחדת יותר.. ואני מפחדת.. אני</div>Sat, 16 Feb 2008 23:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8649525http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=8649525http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8603488<div align="right" dir="rtl">הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יכולה להרגיש.. אני בכלל לא יודעת מה זה רגש.. אני מתקיימת טכנית בלבד. אני נגמרת.. האופטימיות שמציפה אות לפעמים.. היא אופטימיות בשקל.. היא לא עושה לי טוב.. ואז מגיעים הרגעים האלה שהאמת פשוט נטרקת בפרצוף, ועוד אשליה מתפוצצת.. ולא טוב.. לא טוב.. לא טוב.. וההתמודדות כבר מעיקה.. והריקנות הזאת כלכך לא במקום.. ואני מנסה באמת באני משתדלת.. ונמאס לי לטעום את הכישלון וההחמצה.. נמאס לי לראות אותם דרך עיניים דומעות.. נמאס לי לבכות, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה זמני.. אבל הזמני הזה פשוט קבוע מדי!! נמאס לי לקום מותשת כל בוקר.. אני לא רוצה לבכות כל הלילה כי זה פשוט לא נורמלי.. אני לא חיה.. אני פה ואני לא פה.. אני רוצה להיעלם.. ורע לי.. ואני לא מתבייכנת, ואני לא מתפרקת, ולא רואים כלום.. אני בסה"כ ילדה קטנה שמייללת בחושך, ומחכה לליטוף על הראש, אותו אחד שלא יגיע מעולם.. רק שתסתמו. נכנסתי לפרופורציות חדשות.. כי יש אנשים שפשוט לא שווים את זה.. ועכשיו אתה תשתוק, פה רק אני מדברת, ואתה סופסוף תקשיב לי, רק לי.. לסערה שבתוכי.. ואז אתה תרים את הראש, וא</div>Sun, 10 Feb 2008 03:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (natural valium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=505002&blogcode=8603488http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=505002&blog=8603488