http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700טוב, שם הבלוג בכל זאת מעיד עליו. שמי אור, ויש לי אח הומו. לרובכם אני מעריך שבחיים זה לא קרה. ולכן, מתוך רצון לשנות את המצב הקיים ולהפוך את כולנו לאנשים קצת יותר טובים ונאורים, פתחתי את הבלוג. כנסו, תפנימו, תבינו.heCopyright 2026 אור וחושך. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8173822<div align="right" dir="rtl">שלום לכולם! קודם כל, אני שמח להגיד שהפוסט הקודם נכנס ל"נושא החם" ואנשים נחשפו קצת לבלוג הסובלנות שלי (אולי יום אחד, זה יהיה שמו הקבוע). אז כן, אני מנסה לשנות סדרי עולם. לא רק מהבלוג. אני מבין ש-90 % מגולשי ישראבלוג לא מבינים מה אני מכניס אותם לכזה נושא כבד כמו סובלנות, עזרה לחלש וכולי. אבל הם לא מעניינים אותי. מעניינים אותי עשרה האחוז האחרים. אתם מעניינים אותי. אני רוצה לתת פה במה לכל מי שרוצה לשמוע איך זה להיות שונה (טוב... לא ממש שונה. אח של מישהו שונה). אז אני כותב. עד כאן הקדימון...ועכשיו לנושא הפוסט. נכון, החיים במשפחה שיש בה מישהו עם נטיות מיניות שונות אינם קלים כלל וכלל. אבל אם לרגע תחשבו על זה- החיים במשפחה דתית שיש בה מישהו כזה, הם קשים פי כמה וכמה. ציטוט מהתנ"ך- "לא תקיים משכב זכר.. אם עשות כן מות תומת" כלומר, קיום יחסי מין "שלא כדרך הטבע" דינם מוות. אז מה חושב לעצמו ילד או נער דתי, שמרגיש שהוא נמשך לבני מינו, בידיעה שזה אסור ע"י אלוהיו, ובידיעה שקיים סיכוי לא קטן בכלל שמשפחתו תנתק עימו את היחסים? לא פלא אם כן שאחוז כל כך קטן של דתיים מחליטים ללכת עם האמת שלהם ולא להתחב</div>Wed, 12 Dec 2007 14:04:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8173822http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8173822http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8162426<div align="right" dir="rtl">ברוכים הבאים למדינת ישראל של סוף שנת 2007.כן, אנחנו כולנו חושבים שאנחנו בני אדם. אנושיים. אנשים טובים וכולי וכולי.. הבנתם את העניין. אנחנו?! אף פעם לא צחקנו על מישהו קצת שונה מאיתנו, אף פעם לא הרגשנו דחייה כלפי מישהו שהוא לא אנחנו, תמיד התנהגנו בסבלנות ובסובלנות כלפי כוווווולם. כאלה אנחנו, טובים כאלו. אנחנו ממש נחמדים לאלו-ולאלו-וגם לאשכנזים, לספרדים, לתימנים, להומואים , ללסביות, ל... הבהנתם את הפואנטה.אז מה קרה לנו שנהיינו כאלו? מה הפך אותנו לכאלו חיות אדם? איך קרה שעם שלפני 60 שנה סבל בצורה החמורה ביותר את הגזענות הקשה ביותר שהייתה, הפך לעם כזה?!אני מציע לכם לעשות סקר קטן בקרב עשרה אנשים שאתם מכירים. כמה מהם מוכנים "לקחת את הערבים, לשים אותם בגטאות ושלא נראה אותם יותר"... ?! לא יודע מה איתכם, לי זה עושה הקשר לא טוב בכלל.כמה מכם לא נרתעים מהומואים? מאתיופים? מערבים? כמה מכם מתביישים להודות שהם כאלו?לא כולם כאלו, זה נכון. אבל מכירים את המשפט הזה- " צריך טיפש אחד כדי לשרוף יער שלם"?. אז אצלנו זה גם מקיים-"צריכים כמה אלפי טיפשים כדי להפוך אותנו למדינה גזענית". לתשומת לבם של כולם. אור</div>Tue, 11 Dec 2007 09:56:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8162426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8162426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8153407<div align="right" dir="rtl">לפני שתקראו את הפוסט הזה, כדאי שתיכנסו לזה-http://www.youtube.com/watch?v=ql-vj5PmS0w אחרי שראיתם (וחלקכם אולי כבר ראה בעבר), נעבור לפוסט. פוסט רגשות משהו. אמא שלי. אמא שלי היא כמו אמא אווזה. דואגת יותר מדי, מפחדת שאני אשאר בלי חברים, בסה"כ יש לי תחושה שהיא מנסה לחיות את כל מה שהיא הפסידה בגיל צעיר דרכי. יכול להיות, בעצם אני כמעט בטוח שזה קשור לכך שסבתא שלי היא ניצולת שואה. כן, זה מוזר, אבל אני בטוח שההשפעה הזאת ניכרת בי עד היום. סבתא שלי איבדה את כל משפחתה בשואה (ילדים, בעל, הורים ופשוט כולם). היא לא סיפרה כלום. כנראה בגלל זה אמא שלי ככה. התפרצויות זעם בלתי מובנות, כעס עצום על העולם. היציאה מהארון של אחי רק הוסיפה לכך. ההורים שלי רצו ללכת לתהיל"ה, אבל אמא שלי פשוט מתביישת (והיא מתגאה בזה). הביאו לה ספר על הומואים והיא לא מצליחה לקרוא אותו. אני פשוט חושב שהיא רוצה שכולנו נלך באותו נתיב דפוק שבו כולם הולכים (להתחתן, ללמוד וכולי...), אבל היא לא מבינה שאנחנו עצמאיים, חושבים ודעתניים. אני לא מוכן שהיא תתערב לי בעניינים הפרטיים ולהגיד לי להתקשר לחברים. שאני אראה לנכון להתקשר אני אתקשר. על</div>Mon, 10 Dec 2007 09:00:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8153407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8153407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8144623<div align="right" dir="rtl">במסגרת הבלוג, החלטתי לתת במה לאותם אנשים, דומים לאחי, נורמליים אבל מעט שונים. כחלק מפתיחת הבלוג, אני ומשפחתי בתהליך של היפתחות כללית למען האחר. בודקים, שואלים מנסים. אז פגשנו הומו ואמו. זהו הסיפור שלהם, בדיוק כפי שקרה."נולדתי ילד רגיל. כן כן, רגיל. עיניים שחורות כאלו ושיער מתולתל. ילד יפה, כולם אמרו. ככה גדלתי לי בילדות מאושרת (או כך היה נדמה לי אז). ואז הגעתי לבי"ס יסודי, והתחלתי להרגיש שונה מכולם. הבנות פשוט לא משכו אותי (כן- אפילו אז!), אבל הבנתי שכך לא אמורים להרגיש והדחקתי את זה.ככה עברו להן שנות היסודי בשלווה יחסית (למעט אותה הרגשה שלא הרפתה) והגעתי לחטיבת הביניים. כאן כבר הסטייה (ככה לימדו אותי, אני סוטה, יש לי מחלה) גברה. התביישתי לשחק עם כולם כדורגל (שלא יגלו בטעות), חששתי שאנשים יגלו ושיחקתי את עצמי כל כך חזק, שלא האמנתי. אבל בפנים? בפנים הייתי שבור. כעסים, מריכבות עם ההורים על ימין ועל שמאל, בידוד חברתי (שכן פחדתי מאוד מכל מה שיקרה עם החברים שלי, שמא יגלו אולי). כך גם הגיעו להם שנות התיכון. ואז הגיע ניסיון ההתאבדות, בערך בכיתה י'א.הייתי לבד בבית, כשפתאום הרגשתי תחושת ריקנות</div>Sun, 09 Dec 2007 08:54:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8144623http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8144623http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8128824<div align="right" dir="rtl">כן, ככה הוא היה פעם. בחור חסר בטחון עצמי, שמן, מתחבט ומתלבט על עצמו ועם עצמו. אני לא רוצה להתחיל ולחשוב מה הוא עבר בתקופת התיכון. לא פעם ולא פעמיים רבנו באותה תקופה, על אף שהייתי קטן ממנו בשנים לא מעטות. כעסים, מכות וריבים היו נחלתנו יום ביומו. ההורים בעבודה, אז אין מי שיפריד.תמיד חשבתי שיש לו בעיות כעס. לא ידעתי למה, חשבתי שהוא פשוט מוציא עליי את כל האגרסיות. רק לפני כמעט שנתיים הבנתי את הסיבה האמיתית...תארו אתכם מחזיקים סוד גדול במשך כמעט עשר שנים. תארו לכם את עצמכם חוששים כל כך מלאבד את כל מה שהינכם- הורים, חברים, אחים. תארו לכם אתכם חיים בתוך בלון שמאיים להתפוצץ. אתם לא יכולים להכחיש את סודכם, ועם זאת אתם יודעים שיש פה בעיה.אז אתם עושים את עצמכם. יום יום, שעה שעה. אני לא אשכח איך בגיל יותר קטן ישבנו אני ואחי וצפינו בעוד שיחה על מצעד הגאווה כששאלתי את אחי-"מה אתה חושב על הומואים", ובאותו רגע הוא קם במין מבוכה כזאת ואמר- "שיחיו איך שהם רוצים". איך לא עליתי על זה אז. כנראה שהדחקתי, כולנו הדחקנו.תקופה קצרה לפני שיצא מהארון בפני ההורים, הייתה כתבה במוסף לשבת על בתו הלסבית של אהוד אולמר</div>Fri, 07 Dec 2007 15:19:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8128824http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8128824http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8116335<div align="right" dir="rtl">אתמול סיימתי את ביה"ס בשעות הצהריים ומכיוון שאתמול היה יום חגיגי ומכובד, ישבנו אחר כבוד אני וההורים שלי במסעדה. כל אחד הזמין את המנות האהובות עליו, וכמו תמיד עלה נושא ההומואים. אני אסביר קצת- בערך מכל דבר שעליו אנחנו מדברים, אנחנו תמיד מגיעים לנושא ההומואים. תמיד זה הנושא הכי מעניין וחם ואת אף אחד לא מעניינים המיונים שלי לצבא, הפסיכומטרי אותו אני מתכנן לעשות וציוני הבגרויות. העובדה שיש לי שני אחים ממש חכמים תמיד גרמה להוריי קצת פחות להתרגש מהציונים אותם אני הוצאתי. אבל עכשיו? עכשיו זה הרבה יותר נורא.אז התחלנו לדבר. אמא ראתה מישהו שלדעתה הוא הומו. הפטרתי לה ב"אז מה" כזה וישר היא החלה להתעצבן. עיניכם הרואות-אמא- " מה זה אז מה, אתה לא יכול להגיד שזה אז מה, זו סטייה. למי שיש את זה זה מחלה"אור- " אז את לא מבינה מה את מדברת כי זה ממש לא סטייה. ר' (אחי לצורך העניין) לא שלט בזה, את יודעת כמה הוא ניסה להילחם בזה, ולא הצליח"?אבא- " אנחנו אוכלים, בואו נפסיק לדבר על הנושא הזה כבר"- לזכות אבא אני אגיד שהוא קיבל את זה ממש טוב, כמעט כמוני וכמו אחי הגדול, שייכנס עוד מעט לשיחה.אני מתעסק כמובן באוכל של</div>Thu, 06 Dec 2007 09:37:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8116335http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8116335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8090676<div align="right" dir="rtl">לא פשוט להיות אח של הומו, זה נכון.לא פשוט לשמוע את אמא מדברת ובוכה עם חברות שלה על מר גורלה.לא פשוט להיות "הבא בתור", "זה שסומכים עליו שיביא בחורה". בוחנים אותך בשבע עיניים, רוצים להיות בטוחים שאתה לא הומו. פתאום זה הופך לנושא שיחה בבית. רק על זה מדברים, רק על זה עושים. האח ההומו מקבל את מלוא תשומת הלב. ה"נורמליים" כבר לא חשובים.כן לפעמים זה קשה. לפעמים זה לא נעים להיות עם כל החברים שמוציאים בדיחה פה בדיחה שם. לא נעים לשמוע את חברים שלך אומרים בלי לדעת- " איזה מזל שאני לא הומו. מסכן מי שהומו. מסכנה המשפחה שלו". ואתה כל כך רוצה להגיב, לדבר, להראות להם שכן, זה לא כזה נורא. לא פשוט. אבל גם לא נורא.פתאום ההורים הולכים לפסיכולוג, פתאום כולם הולכים לפסיכולוג. אף אחד לא מבין למה אין לי בעיה עם זה ומרחמים עליי. אני לא צריך רחמים. עם כל הקושי שיש בזה שיש לי אח הומו (ונלווים לזה המון קשיים כמו שאתם רואים), אני גאה בו. גאה על כך שהוא לא מתבייש. שהוא מוכן להילחם על זכויותיו. הוא לא רואה עצמו קודם כל כהומו אלא כאדם נורמלי עם נטיות מיניות שונות.סיפרתי לחלק מהחברים שלי. רובם די קיבלו הלם, אבל עברו על</div>Mon, 03 Dec 2007 14:27:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8090676http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8090676http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8080565<div align="right" dir="rtl">לא חסרים בלוגים של כאלו שנמנים על חבריי "הקהילה". כן, ככה הם נקראים, לא אנשים פרטיים, לא יצורים חושבים ועצמאיים, פשוט "הקהילה". אז על מה כל הרתיעה מאותם אנשים שחטאם היחידי הוא בכך שהם לא כמונו? מדוע האנטי הגדול הזה שקיים נגד אותם אנשים שהחליטו לאהוב את בני מינם? זוהי הסיבה שאני, סטרייט גמור שלומד בכיתה י'ב החלטתי לפתוח בלוג סובלנות, בלוג שוויון, בלוג שיראה לכולם שהומואים ולסביות הם בני אדם, בדיוק כמוני, ובדיוק כמוכם. כן, אח שלי הומו. גיליתי על זה לפני שנתיים בערך. אבל ידעתי על זה הרבה לפני. הכל התחיל כשאמא התחילה להתנהג מוזר ולא הבנתי למה. חשבתי שפשוט עוברים עליה ימים קשים, אבל לא שיערתי מה באמת קרה לה. היא נסעה עם אחי לכיוון ביתנו, כשהוא הטיל עליה פצצה. הם חזרו הביתה בוכים וכששאלתי את אבא שלי הוא ענה לי ב"הם רבו" פשטני. הנחתי שזו באמת הסיבה. רק לאחר חודשיים אבא שלי אזר אומץ לספר לי. אומנם הייתי בשוק מוחלט, אבל אמרתי לו שזכותו של כל אדם להחליט על מעשיו וזה לא יפגום בקשר שלי עם אחי. כשראיתי אותו פשוט חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו.אחי הוא ממש לא מה שאתם חושבים. תלמיד מצויין, ח</div>Sun, 02 Dec 2007 12:56:00 +0200orhorvitz@walla.co.il (אור וחושך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=504700&blogcode=8080565http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=504700&blog=8080565