http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151אנשים חושבים לפעמים שאני סנובית. אז ממש לא. פשוט אין לי כח אליהםheCopyright 2026 המדוזה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/51/31/50/503151/misc/16870421.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449885<div align="right" dir="rtl"><!object,application/x-shockwave-flash,http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=1056926110604158215&amp;hl=en&amp;fs=true,400,326,object><embed allowScriptAccess='never' type='application/x-shockwave-flash' src='http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=1056926110604158215&amp;hl=en&amp;fs=true' width='400' height='326' autostart='false' loop='false' autoplay='false'></embed></div>Sun, 15 Jun 2008 19:04:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449885http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=9449885http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449712<div align="right" dir="rtl"><P>קוק בצהריים, חרא של הרגל...</P> <P>&nbsp;</P> <P>אין ספק. הדבר הכי נורא שיש. ועד רגע זה לא ברור לי איך הגעתי לזה.&nbsp; הרי הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה עם הסמים אז לא רק שלא עמדתי בזה, התדרדרתי להרבה יותר גרוע. כמה נמוך עוד אפשר לרדת? כנראה שאני באמת מאבדת שליטה והגיע הזמן להודות בזה. האמת היא שאני צריכה להודות לאלוהים שאני בכלל חיה ברגע זה כי עד לפני כמה שעות הייתי משוכנעת שזה הסוף. </P> <P>&nbsp;</P> <P>כמו שכבר הבנתם יוצא לי לבלות די הרבה בדירה בוייזל. יש לקרלו איזה זוג חברים שנסעו לחו"ל לכמה חודשים והם ביקשו ממנו שישמור להם על הדירה והכי חשוב שיטפל בסחלבים שלהם. גם כן פלצנים..בכל אופן, את השיעורי צ'לו עשינו שם ופעם, לא זוכרת אפילו מתי, ביקשתי ממנו הכי בצחוק שיתן לי את המפתח לדירה שיהיה לי "מקלט לנשים מוכות רגשית". הוא נורא צחק מההגדרה הזאת שלי ולהפתעתי הרבה אמר שאין שום בעיה אבל שזה חייב להישאר ביננו. הייתי בהלם למרות שבתוך תוכי ידעתי שכל מה שאני אבקש ממנו הוא יעשה אבל עדין-לזה לא ציפיתי. אחרי הכל זה חברים גם של אשתו המעפנה ואיתה ממש לא בא לי להסתבך. אז כל פעם שהגעתי לשם בדקתי טוב טוב שאין אף אחד ושהשטח סטרילי ודאגתי להעלים ראיות אחרי כל ביקור. </P> <P>&nbsp;</P> <P>ידעתי שקרלו נוסע לאיזה פסטיבל רוחניקים בכנרת אז החלטתי להתנחל שם בסופשבוע. באמת שאין מיקום מושלם מהדירה הזאת- 5 דקות מהים...תענוג. הגעתי בשישי בבוקר, היה חום איימים, 200 אחוז לחות והייתי חלושס בטירוף אז הלכתי לישון. קמתי הרבה יותר עייפה ממה שהייתי קודם שזה אחד הדברים הכי מבאסים שיש אז סתם הסתובבתי לי בדירה כמו זומבי וחיטטתי קצת בדברים..אי אפשר שלא. בארון ליד האלבומים היתה איזה קופסא שתפסה לי את העיניים. פתחתי אותה ומייד ידעתי מה זה למרות שהייתי בטוחה שקרלו הפסיק עם זה מזמן. היו תקופות שהוא עוד ניסה לשכנע אותי לנסות וידעתי שאין מצב. יש לי גבולות וזה היה טאבו מבחינתי. אבל באותו רגע שמצאתי את זה זה כאילו לא היה בשליטתי, לא יודעת מה עבר עלי. </P> <P>&nbsp;</P> <P>אני לא יכולה לתאר לכם כמה רע זה עשה לי. היו לי כבר כמה חוויות לא נעימות עם סמים כולל עכשיו בסיני אבל דבר כזה- בחיים לא. הרגשתי שאני הולכת למות. פשוטו כמשמעו. שאין לי שום שליטה על הגוף, שהעיניים שלי עפות החוצה מהארובות שלהן וכל הזמן רצה לי בראש השורה&nbsp; מהשיר של ברי "תסתכל לה בעינים, תינשך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת קצת קצת קצת". ככה, כמו תקליט מקולקל, אותה שורה שוב ושוב ושוב. סיוט. רק רציתי שכל זה יגמר לי כבר וניסיתי להרגיע את עצמי אבל זה רק הלחיץ אותי עוד יותר. דברים זזו מולי, שמעתי קולות, נשכבתי על הספה ואני זוכרת שבאיזשהו שלב ראיתי איזה אבן גדולה וממש לא הבנתי למה לעזאזל יש להם אבן בסלון. </P> <P>&nbsp;</P> <P>נורא רציתי לישון אבל פחדתי שאם אני ארדם אני לא אקום. לעולם. כבר הרצתי בראש את הכותרות בעיתונים על "בת טובים שהתדרדרה לסמים" (מה זה בת טובים..) ועל אמא שלא תבין מאיפה זה בא לה, מה פתאום הגרי שלה השתמשה בסמים ונדב שלא יהיה לו מושג מה להגיד לה..הרי אני הסיוט הכי גדול שלו וברור שבאיזשהו מקום הוא ישמח למרות שהוא ינסה להסתיר את זה, ומה יהיה עם אבא? איך הוא יתמודד? ודריה? היא בטח תגיד את הדברים הכי מפגרים בעולם ורק תעצבן אותו. פשוט הרצתי בראש את כל האנשים שאני מכירה ודמיינתי איך הם יקבלו את המוות הפתאומי הזה שלי...נעמה בטח תתאבד ומה יהיה עם N?...כנראה שנרדמתי באיזשהו שלב כי אני זוכרת שהתעוררתי מהודעה בפלאפון: "מה אני יכול לעשות כדי לזכות בנשיקת יומולדת ממך?" התעלמתי. ואז הגיע השיר הזה. במלואו.</P> <P>&nbsp;</P> <P><STRONG>מהרגע שבו פרצה לליבו<BR>הניחה טירוף על עיניו<BR>וכך לא שקט הוא החל משוטט<BR>מלמל מילים של זהב<BR>אווו, אווו נהדרת עכשיו<BR>אווו, אווו נהדרת עכשיו</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>וכך מכושף הניח שפתיו<BR>ובא אליו טעם גופה<BR>ואז הוא ידע שלנצח איתה<BR>עזב כל דבר מלבדה</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>אווו, אווו נהדרת עלי<BR>אווו אווו נהדרת עלי</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>תני לי לראות אותך מתפשטת מולי<BR>תני להרגיש את הרגע שבו תהיי שלי<BR>בואי כי קר עכשיו שאת לא איתי<BR>מול המוכר הרגוע<BR>את זעזוע<BR>תני לי לראות רק אותך, רק אותך, רק אותך</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>בין מילים אחדות ללא חששות<BR>הניחי ידך הקטנה<BR>ובואי אלי מחכה עד בלי די<BR>כותב לך שירי אהבה</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>אווו אווו נהדרת אלי<BR>אווו אווו נהדרת מדי</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>תני לי לראות אותך מתפשטת מולי<BR>תני להרגיש את הרגע שבו תהיה שלי<BR>בואי כי קר עכשיו שאת לא איתי<BR>מול המוכר הרגוע את זעזוע<BR>תני לי לראות רק אותך רק אותך...</STRONG></P> <P>&nbsp;</P> <P>ובכן, למה התכוון המשורר? כי בלי קשר לסמים, אני כבר מזמן הפסקתי להבין אותו. ואת המין הגברי בכלל. </P></div>Wed, 21 May 2008 23:40:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449712http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=9449712http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449615<div align="right" dir="rtl"><P><STRONG>גם הים נסוג</STRONG></P> <P><STRONG>ויש לו אולי </STRONG></P> <P><STRONG>רגשי אשמה </STRONG></P> <P><STRONG>כמו לי</STRONG></P> <P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P><STRONG>פתאום </STRONG></P> <P><STRONG>והכל חוף </STRONG></P> <P><STRONG>ויש צדפים לאסוף </STRONG></P> <P><STRONG>וחיות</STRONG></P> <P><STRONG>וצריך לחזור</STRONG></P> <P><STRONG>מהנסיגה </STRONG></P> <P><STRONG>ולאסוף</STRONG></P> <P>&nbsp;</P> <P>אז נסעתי לאסוף צדפים...ולהיות עם עצמי. לבד. בשקט. במקום שאין שני לו בעולם. סיני. נכון, זה מאד לא אחראי מצידי לנסוע לשם עם כל האזהרות האלה שיש עכשיו אבל על הזין שלי. אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן ובינתיים הפיגועים קורים פה ולא שם. והאמת- אם כבר למות אז בחושה בסיני מול הים ולא בארומה בקניון בבת ים. אפילו יצא לי חרוז, בחיי שלא התכוונתי. </P> <P>החלטתי לנצל את הסופשבוע הארוך של יום העצמאות ולנסוע להרגע. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה אני אוהבת את החג הזה עם כל המסיבות ההמוניות והדוחות, הזיקוקים ובעיקר המנגלים ביום שאחרי. אמנם היה לי נורא קשה לוותר על האירוע המסורתי אצל אבא עם כל החברים מהפלוגה ובראשם גואטה שכל פעם מחדש מנסה להעמיס אותי בבשר ולא מבין איך אני מוותרת על "אחת מהנאות החיים הכי טובות שיש. אני אומר לך הגרי, סטייק עסיסי זה יותר טוב מסקס". וואלה. אז כן, היה קשה לוותר אבל העדפתי הפעם להעביר את החג עם מחמוד והבמיה במקום. כמה לא פטריוטי מצידי. </P> <P>&nbsp;</P> <P>הנסיעה לשם היתה סיוטית. הרבה יותר מידי ילדים מתלהבים שנסעו לחגוג את יום העצמאות באילת כי הרי אין דבר מגניב יותר מהופעה של שרית חדד בחוף הווילג'. לרגע חשבתי ברצינות לשנות תוכניות ולהצטרף אליהם. כמובן שלא ישנתי דקה ורק חלמתי לשבת כבר מול הים ולשכוח מהכל. לפעמים אני חושבת שאם יש דבר טוב שאלוהים עשה- זה לברוא את הים. יש כמה דברים שבהחלט היה ניתן לוותר עליהם (בני אדם) אבל אין ספק שהים זה אחד הדברים הטובים שיש בעולם הזה. יש בו כוח מיוחד שאי אפשר להסביר. אני לא רוצה להשמע פלצנית אבל משהו בגלים ובזרימה (מילה מתועבת אני יודעת) שלהם מעודד ונותן איזושהי תקווה. לי לפחות. ואין כמו הים בסיני. זה לא יאמן שזה אותו הים של אילת...איך שם כל כך מטונף ופה מושלם? שאלה רטורית.</P> <P>&nbsp;</P> <P>בכל מקרה הגעתי לפנות בוקר וכל המעבר בגבול הלך חלק-היו אולי עוד 20 אנשים איתי...לקחתי מונית עם כמה תיירים גרמנים ורודים והגעתי לגן עדן ראס אל שטן. אין על המקום הזה ולא יהיה. הייתי פה פעם ראשונה עם אבא כשהייתי קטנה כשנסענו לטיול ג'יפים-אין צורך לציין בחברת מי...והיה כל כך כיף. אמא כמובן לא הצטרפה לנסיעה הזאת ואני זוכרת את המריבות המטורפות שלהם "איך אתה מעז לקחת אותה למקום מלא ערבים...שזה יהיה על מצפונך אם יקרה לה משהו". היא משוכנעת עד רגע זה שאת החג העברתי בקלאב מד אילת בפיזוזים סביב הבריכה לצלילי אגדו דו וריקוד הציפורים. </P> <P>&nbsp;</P> <P>מי שהיה בסיני יודע שאין שם תחושת זמן. היום פשוט עובר בלי לעשות כלום ופתאום נהיה ערב. אז כל היום שכבתי לי הלונג מול הים, קראתי, שמעתי מוזיקה, נרדמתי, קמתי מהר מידי וכמעט התעלפתי...ככה זה כשניצלים 7 שעות רצוף...מידי פעם עשיתי גיחות לאכול משהו ובערב ישבתי במסעדה שהיתה די נטושה ופשוט נהנתי מהשקט ומהעובדה שלא מטרידים אותי ושאין פלאפון והודעות ואנשים מעצבנים...מה צריך יותר? נסעתי לנקות את הראש ולנסות להרגע מכל החרא שעברתי בתקופה האחרונה. כמובן שלא הכל נפתר אבל המקום הזה והזמן עם עצמי גרמו לי להסתכל על הדברים בצורה אחרת ובעקבות כמה חוויות בלתי נשכחות שעברתי שם שאני מעדיפה לשמור לעצמי כרגע חזרתי עם מספר החלטות חשובות:</P> <P>&nbsp;</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">1.&nbsp;אני מפסיקה עם הסמים, מכל סוג שהוא.</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">2.&nbsp;עוזבת את הלימודים ועוברת לאקסטרני.</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">3.&nbsp;לא מתגייסת.</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">4.&nbsp;אם צריך- מתחתנת.</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">5.&nbsp;עוברת ללמוד מוזיקה בחו"ל.</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">&nbsp;</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>רומזים לנו שיש סקס אחר. </STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>טוב שמישהו יודע על זה. </STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>אם יש סקס אחר </STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>הביאוהו לכאן </STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>ונדעהו נדבר גלויות, </STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG>יש או אין.</STRONG></P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"><STRONG></STRONG>&nbsp;</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">אין. ולכן:</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">&nbsp;</P> <P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px">6.&nbsp;מתנזרת מסקס, מכל סוג שהוא. עד הודעה חדשה. </P> <P>&nbsp;</P></div>Sun, 11 May 2008 20:35:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9449615http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=9449615http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9063590<div align="right" dir="rtl"><P><STRONG>"העצבות כמו כוס היא<BR>ובה יין מר<BR>מענבי הנשמה".</STRONG></P> <P><BR>והיין מהנשמה שלי הוא מר במיוחד. לא מקנאה במי שיטעם את היין הזה. אבל עוד יותר מזה אני לא מקנאה בעצמי ברגע זה. האמת, נשבר לי. מהכל. והפעם זה קיצוני מתמיד. פשוט נמאס. אני מרגישה כאילו נשאבתי למין תהום כזאת שפשוט אין ממנה דרך חזרה. ומה שהכי מתסכל זה שאת הכל הבאתי על עצמי וזאת ההרגשה הכי מסריחה שיש. נכון שאמרתי שהגיהנום הוא הזולת אבל ברגע זה אני חושבת שהאויב הגדול ביותר שלך הוא אתה בעצמך. </P> <P><BR>עשיתי כל כך הרבה טעויות בכל כך מעט זמן שזה לא יאמן. מה חשבתי לעצמי? מה??? במחשבה לאחור זה כאילו לא אני עשיתי, זה לא היה בשליטתי, פעלתי כמו בובה על חוט. את הנעשה אין להשיב, סוף מעשה במחשבה תחילה, הכל ידוע אבל מאוחר מידי. אני רוצה לברוח מפה, להעלם. פשוט לא להיות כאן בבועה המגעילה הזאת יותר. להיות עם עצמי ולנסות להבין איפה הכל נדפק. לא שזה יעזור כבר למישהו, אבל יותר גרוע מעכשיו כבר לא יכול להיות.</P> <P><BR>ידעתי כל כך טוב שזאת תהיה טעות להיפגש איתו. הסיפור ביננו נגמר מיוזמתי אז מה חשבתי לעצמי שהתקשרתי באמצע החיים? התגעגעתי פתאום? יופי, תשמרי את הגעגועים לעצמך. אלוהים, אני כל כך עלובה. אין דברים כאלה. אני מנסה רגע באמת להבין מה חשבתי שיקרה, שהכל יעבור חלק? זה הרי היה שקוף כבר בשיחה שזה לא הולך למקומות טובים. אז להפגש ולטחון שוב את כל מה שהיה או לא היה? בשביל מה זה טוב? והקטע הכי עלוב זה שאני כל כך מודעת למשיכה המטורפת ביננו שיכולתי לחתום שיקרה משהו. לא היה מנוס מזה. וכרגע כשאני נזכרת בזה, הדבר היחיד שבא לי לעשות הוא פשוט להקיא. אם רק הייתי יודעת לעשות את זה מיוזמתי...אולי אני באמת צריכה לשאול אחת מהבולימיות בכיתה, לא חסר. הבטן שלי מתהפכת, אין לי תיאבון וכל כך מגעיל לי. </P> <P><BR>הלוואי והייתי יכולה למחוק את כל הזכרונות, כמו בסרט הגאוני הזה "שמש נצחית בראש צלול". להיות צלולה, חפה מכל הסרטים שעברתי בשנה וחצי האחרונה, עם כל up's and down's&nbsp; האלה שבאמת כבר מעייפים אותי. לפעמים אני מרגישה כאילו אני בת 60, בחיי. זה לא חיים נורמלים של מישהי בת 17, פשוט לא ואת החיים האלה מיציתי. כשאני חושבת על זה עכשיו, אפשרות כזאת של למחוק הכל באמת היתה יכולה לגאול אותי מייסורי. אני יודעת שאני נשמעת הכי דרמה קווין אבל באמת שאני לא זוכרת את עצמי במצב כזה. פשוט תחושה שאיבדתי כל טעם, שדברים לא באמת יכולים להשתנות כבר ושחבל אפילו לנסות. <BR>"ברוכים השוכחים, הנשכרים גם ממחדליהם" אמר ניטשה ואין ספק שאם היה מכיר אותי היה מכוון את המשפט הזה אלי. אבל לצערי הרב הוא לא הכיר אותי ולא זכה לטפל במופרעת מכולן. אפילו הפסיכיאטרית שלי התייאשה ממני...נראה לי שאני הבן אדם הראשון שהמטפל שלו נפרד ממנו. אלוהים, אני באמת הדבר הכי עלוב שיש. </P> <P><BR>אמא והזה שלה נוסעים מחר לשלושה ימים לאיזה קלאב מסריח בטורקיה, עד אתמול היא עוד ניסתה לשכנע אותי לבוא איתם. שניה...זה פשוט לא יאמן כמה אין לה מושג מה עובר עלי. כלום. כמו שלפני כמה ימים היא חזרה מאסיפת הורים מאושרת עד הגג איזה ילדה מוכשרת יש לה ואיזה ציונים מטורפים יש לי. כי הרי זה הדבר הכי חשוב, "העתיד שלך". ומה לגבי ההווה שלי? מתי תביני שזה מה שחשוב באמת, כשלא תראי אותי יותר? </P></div>Thu, 24 Apr 2008 19:45:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9063590http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=9063590http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9002601<div align="right" dir="rtl"><P><STRONG>השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם</STRONG></P> <P><STRONG>לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים</STRONG></P> <P><STRONG>ואתה מרגיש, שאתה האיש הכי בודד בעולם</STRONG></P> <P><STRONG>מוצא את עצמך הולך נגד הרוח</STRONG></P> <P>&nbsp;</P> <P>אני יודעת שבטח נמאס לכם שכמעט לכל פוסט אני מוסיפה איזה ציטוט משיר אבל א'- לא אכפת לי ו-ב' יש שירים שאני כל כך מזדהה איתם, אי אפשר לתאר את זה בכלל. הייתי מתה להפגש עם שלום חנוך ולברר איתו בעקבות מה הוא כתב את השיר המדהים הזה. איזה דיוק. אין דברים כאלה בחיי. בכלל, אמנים אמיתיים ולא כאלה שבוחרים ב-sms מדהימים אותי. החלום שלי הוא ליצור דברים שאנשים שלא מכירים אותי בכלל יוכלו להזדהות איתם. ואני לא מדברת רק על שירים. כל דבר.</P> <P>&nbsp;</P> <P>כמו שהייתי ב"אשכבה" של חנוך לוין כבר 3 פעמים וכל פעם אני נדהמת מחדש מהיצירת מופת הזאת. אין דרך אחרת לתאר את זה. גאונות חד פעמית. זאת הצגה שאתה יוצא ממנה אחר. חוויה מטלטלת. בפעם האחרונה הלכתי עם קרלו, הוא ראה כמה התלהבתי ורצה גם אז הוא הפתיע אותי עם כרטיסים והלכנו אחרי השיעור. ברור שאשתו לא ידעה מזה. ברור גם שאין לה מושג מי זה חנוך לוין. בכל אופן הוא בכה כל ההצגה ולא נרגע גם שבוע אחר כך. באיזשהו שלב כבר השתגעתי מהחפירות שלו על משמעות המוות בחיים שלנו. לא כל דבר צריך לנתח לפרטים, לפעמים אפשר להשאר עם החוויה וזהו. להבדיל אלף הבדלות, אם "אשכבה" זאת יצירת מופת מה שראינו אתמול זה פשוט ביזיון שלא יתואר. לקחו אותנו ל"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" וזה היה פשוט נורא. אין לי מילים לתאר כמה. עשיתי משהו שלא עשיתי בחיים ויצאתי באמצע. ממש באמצע. לא היתה הפסקה ופשוט לא היה מצב לשרוד את זה. הרגשתי חרא עם עצמי אבל באמת שלא יכולתי יותר. </P> <P>&nbsp;</P> <P>היה עשר בלילה בערך והדבר האחרון שרציתי זה לחזור הביתה אז החלטתי לטייל לי קצת בעיר הגדולה. לא כל יום זוכים בטרמפ חינם למרכז תל אביב. לא שזה כזה בעייתי לי להגיע בטרמפים, זה דבר שאני עושה די בשגרה אבל עדין כשזה הסעה מסודרת מבית ספר זה הרבה יותר פשוט. נעמה הפציצה אותי בהודעות שהיא לא מאמינה שהלכתי ושהיא גם רצתה אבל טובה לא הפסיקה לבהות בה ולא היה מצב שהיא בורחת החוצה. היא הציעה שנפגש לשתות משהו אחרי אבל ממש לא היה לי כח אליה אז התחמקתי. היא לא עזבה אותי ושאלה אם אני מתכוונת לישון בוייזל. התעלמתי. אני חייבת לך דין וחשבון, מה נסגר? לא לך ולא לאף אחד אחר. כולל אבא שהחליט להראות נוכחות בחיי פתאום באמצע החיים והתחנן שאני אפגש איתו ועם דריה אחרי ההצגה כי הוא בדיוק אוסף אותה ממשמרת באיכילוב. מה חטאתי שאני צריכה להפגש איתכם שוב אחרי הסופש הנפלא שהעברתי אצלכם? ששוב פעם תזיינו לי בשכל שאני חייבת לתת עוד צ'אנס לאלעד? מה אתם מתערבים בכלל? והיא גם כן, בטוחה שאנחנו מינימום החברות הכי טובות ובאה לי ביציאה שהיא השיגה כרטיסים למופע של עברי לידר. אפשר לחשוב...גאון הדור. כל כך מתאים לה להעריץ אותו, אין שטחית ממנה. אין לי ספק שגם לה אין מושג מי זה חנוך לוין...בכל מקרה כתבתי לו שבסוף לא הלכתי להצגה כי לא הרגשתי טוב, הרי אין שום דרך שהוא יכול לבדוק את זה. גם אם אני אעלם לשבוע אין מצב שמישהו מהם ישים לב. מה שמעלה לי רעיון לא רע בכלל...</P> <P>&nbsp;</P> <P>בקיצור, היה אחלה מזג אוויר, כזה של תחילת האביב שלא לח מידי ואפשר לטייל ברגל אז פשוט יצא שהגעתי למייקס פלייס בטיילת. אני מתה על המקום הזה בלי הפלצנות של כל הפיק אפ ברים הדוחים האלה שבחיי שאני לא מבינה איך אפשר לצאת אליהם. מילא לצאת אליהם אבל לעמוד בתור שעות כדי שאיזה סלקטורית פרחה תחליט אם להכניס אותך או לא? איזה השפלה!!!&nbsp; במייקס יצא לי להיות כמה פעמים עם יקיר בתקופה שהוא עוד היה נורמלי ולא סבל מהתקפות עצבים לא ברורות. בכל מקרה ניגנה שם איזה להקה שהסולן שלה היה זהה לנימר. לרגע חשבתי שזה הוא וממש דפק לי הלב אבל אז שמעתי שהוא שר באנגלית והבנתי שאין מצב...מה שכן, זה גרם לי לחשוב עליו פתאום ועל זה שיצאתי די מנייאקית בכל מה שקשור אליו. אז התקשרתי. הייתי בטוחה שהוא ינתק לי בפנים אבל לשמחתי הרבה הוא לא. לא היה מצב לדבר משם כי אפילו את עצמי לא שמעתי אז יצאתי החוצה. דברנו המון ובאיזשהו שלב שמעתי את אבא שלו צורח עליו אז סיימנו את השיחה ואמרנו שנמשיך מחר. כרגע קבלתי ממנו הודעה שהוא צריך להגיע מחר לתל אביב ושהוא חייב שנפגש.&nbsp;</P></div>Tue, 15 Apr 2008 17:54:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=9002601http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=9002601http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8951947<div align="right" dir="rtl"><P>"הגיהנום הוא הזולת". אני באמת חושבת שאין משפט שאני מאמינה בו יותר. אמנם סארטר אמר את זה לפני משהו כמו 50 שנה אבל משפט כזה הוא פשוט אלמותי והוא כל כך נכון לגבי החיים שלי בכלל והרגע הזה בפרט. תחשבו רגע מה היה צריך לקרות לכם כדי שתרגישו ככה בעצמכם.&nbsp; שמישהו ממש יאכזב אתכם? נכון. שמישהו שחשבתם שהוא באמת אחר ממש יאכזב אתכם? גם נכון. שמישהו שחשבתם שהוא באמת מיוחד במינו ולא יהיה כמוהו ויש סיכוי טוב שאיתו זה רציני יתקע לכם סכין בגב? הכל נכון.</P> <P><BR>אז כן, אני יכולה שוב להאשים את עצמי, שכמו תמיד סתם ציפיתי ליותר מידי ושפשוט אסור לפתח ציפיות בטח בכל מה שקשור בזוגיות. אבל אני הרי לא מהמתאהבות הפאטיות האלה שכל מי שזורק להן איזה משפט ("זה כאב לך כשנפלת?") מיד בונות מגדלים באוויר וחושבות שזה זה. ממש לא. לוקח לי לזמן להתאהב באנשים ובטח שלסמוך עליהם. ועליו סמכתי. אוהו כמה שסמכתי ובגלל זה המכה הרבה יותר קשה. </P> <P><BR>אחרי הסופשבוע המדהים שהיה לנו אז בצפון, הצלחנו לגרד עוד כמה כאלה- אמנם פחות אינטנסיביים- בכל זאת אנחנו חיים לפי אילוצים של אחרים..אבל היו לנו עוד כמה גיחות כאלה לכל מיני מקומות רומנטיים ופחות רומנטיים (מלון בעפולה זה לא הכי מומלץ) אבל באמת שזה לא משנה לי, העיקר להיות ביחד כמה שיותר. אז היינו ביחד ובאמת שהיה כיף ומצחיק והכי חשוב- אמיתי. כל הזמן הרגשתי שזה אחרת איתו, שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שזאת לא פנטזיה אלא החיים האמיתיים. אפילו שעלתה המילה המקוללת הזאת שאני כל כך שונאת כבר לא נלחצתי. שזה אומר הכל מבחינתי. הוא חזר על מה שאמר אז בצימר שהוא מת שניסע להתחתן בניו יורק בסוף הלימודים ואז נמשיך לטיול ארוך. פתאום זה נשמע לי הדבר הכי נכון לעשות, בלי ספקות בכלל. זה הגיע למצב שכבר פתחנו יומנים ואשכרה תכננו את זה וזה היה הכי כיף, באמת.<BR>ואז הגיע הטלפון. הפעם לא יכולנו להתנתק לגמרי בגלל האילוצים. ילד חולה בבית זה עדין משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. (לדעתי אפשר אבל זה כבר משהו אחר) בכל מקרה, היו לו איזה 17 שיחות שלא נענו ממנה ואני לא מגזימה. ראיתי שהוא כבר מתחיל להזיע בטירוף ולרגע נלחצתי שזה עוד אחד מההתקפים שלו שאני באמת לא יודעת איך להתמודד איתם ורק מלראות את המזרק הזה אני מתעלפת. בקיצור די נלחצתי אבל ניסיתי להישאר הכי קול כדי שהוא לא יילחץ עוד יותר. הוא יצא החוצה לדבר איתה ואני הקשבתי להכל. את הצד שלה כמובן שלא יכולתי לשמוע אבל הספיק לי לשמוע מה הוא עונה לה. שאלוהים יעזור לי. ולו ולה ולכולם.&nbsp; </P> <P><BR>אם מישהו היה מעז לדבר אלי ככה באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה. איזה קללות אלוהים ואיזה טינופת. ולשמוע את הדברים האלה יוצאים מהפה שלו, אפילו שהם לא מכוונים אלי, זה באמת נורא. לא האמנתי שהוא יכול לדבר ככה ולהגיע לטונים כאלה. זה ממש הפחיד אותי. כשהוא חזר לחדר הוא הבין ששמעתי הכל כי פשוט לא יכולתי להסתיר את זה והוא ממש לא ידע איך להתמודד עם זה. נהיה לי אימפוטנט פתאום. בניגוד גמור למקצוע שלו-כשזה מגיע אליו הוא פשוט הכי גרוע. לא סתם אומרים שכל הפסיכולוגים דפוקים (שלא לדבר על הילדים שלהם). בקיצור, הוא ניסה להתנהג כאילו שום דבר לא קרה והכל בסדר. מה נסגר איתך תגיד לי? לפני שניה נשמעת כאילו אתה הולך להרוג מישהי ואתה מצפה שאני פשוט אתעלם מזה?</P> <P><BR>דרשתי שיסיע אותי הביתה במיידי ומה שהכי פגע בי זה שהוא אפילו לא ניסה לשכנע אותי להשאר ושנדבר על כל מה שהיה. הרי המורכבות של הקשר הזה ברורה לשנינו מהרגע שהוא התחיל ואם החלטנו שזה מספיק חשוב לנו למרות הכל- ככה בקלות אתה מוותר? זאת ההרגשה הכי מסריחה שיכולה להיות. בעיקר כי פשוט לא יכולתי לעשות עם זה כלום.<BR>&nbsp;<BR><STRONG>לא יכולתי לעשות עם זה כלום<BR>אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום<BR>זה היה אצלי בידים<BR>ולא יכולתי לעשות עם זה כלום<BR>ולא יכולתי לעשות מזה משהו<BR>אתה שומע יכולתי לגמגם<BR>מה רציתי להגיד<BR>יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר<BR>ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן<BR>בסינור לצואר וחוזר על השאלה<BR>מה עשית עם זה שואלים<BR>לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי<BR>ועכשיו תצטרך להתחיל הכל מחדש.</STRONG></P> <P><BR>שום סיכוי להתחיל הכל מחדש. מבחינתי זה נגמר ואין דרך חזרה.&nbsp;&nbsp;</P></div>Mon, 07 Apr 2008 13:03:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8951947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=8951947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8878211<div align="right" dir="rtl"><P>בלילות של ירח מלא<BR>רואה אותך ליד<BR>שוכבים על המיטה בחושך<BR>כל החלונות פתוחים<BR>האור מאיר אותנו<BR>כסוף וחלבי<BR>הנה הפנים שלך<BR>הנה העיניים<BR>הנה החיוך האצילי<BR>הנה הפחדים והנתק<BR>הנה דאגה אלי<BR>והנה שמחה<BR>כי אנחנו כאן ביחד<BR>יש לנו אהבה <BR>היית מאמינה</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>האמת? לא מאמינה. ממש לא מאמינה. אבל כנראה שיש בחיים האלה דברים בלתי צפויים ועם כל הציניות והאנטי שבי, אולי גם אני משתנה קצת...אני רוצה להאמין שבגיל 17 עוד אפשר להשתנות. למרות כל החרא שעברתי בחיים, אולי עוד כן יש מקום לשינוי ולא הכל אבוד. אולי כן פגשתי את המישהו הזה שיצליח לשנות לי את העולם ויגרום לי לראות את הדברים בצורה פחות אפורה.</P> <P>&nbsp;<BR>אם לשפוט לפי הסופשבוע האחרון- אז בהחלט כן. היה פשוט מדהים. השיר הזה מתאר כל כך טוב את מה שהיה שם. פשוט שכבנו במיטה בחושך. שעות. ולא היינו צריכים שום דבר חוץ מזה. בחיים שלי לא תארתי לעצמי שאפשר לדבר עם מישהו על כל כך הרבה דברים בלי להתפלצן ולהשתעמם עד מוות או לחילופין לשתוק בלי להרגיש טיפת מבוכה. אני מרגישה שמה שקורה ביננו זה אמיתי. בלי העמדות פנים ובלי מסכות. שנינו חשופים ללא שום הגנות. לא האמנתי שאני אדבר ככה בחיים ואני כל כך מקווה שאני לא הולכת להתאכזב עוד פעם. די, מגיע לי כבר משהו טוב אחרי כל היצורים האלה שהיו לי בשנה האחרונה. מה שמצחיק זה שהוא מכיר את היצורים האלה כל כך טוב...הוא הרי שמע עליהם הכל ממני..בדיוק כמו שאני שמעתי עליה. וזאת הנקודה הכואבת. בכל זאת מדובר בי ואי אפשר שהכל יהיה חלק. חייב להיות קושי. אז יש קושי, קושי גדול פלוס שניים וזה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. בחיים לא האמנתי שאני אכנס לדבר כזה ותמיד הכי זילזלתי בנשים האלה שהכניסו את עצמן לשם ופיתחו תקוות שווא שבמקרה שלהן זה יהיה שונה ושהוא באמת יעזוב את הבית בשבילן. </P> <P><BR>אבל כמו שאומרים, never say never, והנה אני שם ואני מרגישה שכבר אין דרך חזרה. הלב שלי אומר לי שזה זה. שיש בו משהו אחר ובוגר. הוא מבין אותי בלי שאני צריכה להגיד כלום, הוא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ויותר מהכל הוא מקבל אותי בדיוק כמו שאני. עם כל הטירופים. לא מנסה לשנות אותי בשום דרך, לא מתנשא ולא מחנך. </P> <P><BR>כבר הרבה זמן שתכננו את הנסיעה הזאת לצפון אבל זה תמיד נפל איכשהו ברגע האחרון בעיקר בגלל אילוצים שלו. או שלה. אז הפעם ניצלנו את העובדה שהיא נסעה לסופשבוע עם הילדים אצל אמא שלה והוא אמר לה שיש לו איזה סמינר. החלטנו שלא לוקחים פלאפונים ופשוט מתנתקים מהעולם. ואיזה ניתוק זה היה. אי אפשר לתאר. פשוט נהנו מהרגע, מהביחד הזה שכל כך חיכינו לו. באיזשהו שלב הוא זרק משהו שהוא חולם שבסוף הלימודים נתחתן בניו יורק ואחר כך נעשה טיול ארוך מחוף אל חוף. לא התייחסתי לזה יותר מידי ברצינות והעדפתי לחשוב שהוא אומר את זה בהשפעת הרבה יותר מידי אלכוהול. מה חתונה עכשיו? אל תלחיץ בבבקשה. שכחת שלא אומרים את המילה הזאת לידי? והוא עוד יודע מה היה אז עם N...כשאני נזכרת עכשיו- באמת הייתי קצת שקטה אחרי זה והוא לא ממש הבין למה. מזל שנרדמנו כמה דקות אחרי ולמחרת הוא כבר שכח מזה ולא הזכיר את זה שוב. <BR>אני לא רוצה לחשוב רחוק מידי. כרגע טוב לי איתו מאד, כמובן שאי אפשר להתעלם מכל המורכבות שיש בקשר הזה אבל באמת שנמאס לי לחשוב כל כך הרבה. אין חוקים באהבה, אנחנו לא בוחרים במי להתאהב וגם אם הראש אומר שזה לא בריא ולא טוב-אין מה לעשות. חיים רק פעם אחת, עד עכשיו החיים האלה היו לא משהו אז אם פתאום מגיע משהו כזה שמאיר לי הכל בצורה שונה אני ממש לא הולכת לוותר עליו. ושימותו הקנאים. והקנאיות...</P></div>Tue, 25 Mar 2008 15:48:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8878211http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=8878211http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8839655<div align="right" dir="rtl"><P>לפעמים אני שוכבת במיטה וממש לפני שאני נרדמת יש לי רגעים כאלה שאני מרגישה שאני כאילו צופה על הכל מבחוץ. נורא קשה לי להסביר את זה וכשניסיתי אנשים ממש לא הבינו מה אני רוצה והמליצו לי בחום אשפוז ממושך במחלקה סגורה. מי שלא חווה את זה- אין סיכוי שיבין על אני מדברת. זה סוג של נתק מהעולם שאני לא בדיוק מבינה איפה אני נמצאת ומה קורה איתי וצריכה להסביר לעצמי שאני בתוך החיים עכשיו. חלק מהם. כשזה קורה אני ממש מדברת לעצמי: את הגר, בת 17 וקצת, גרה בבת ים עם אמא שלך, בעלה והבן שלו וכו' וכו' וכו' ולאט לאט אני חוזרת למציאות. אני מוכרחה להודות שזה די מלחיץ כשזה קורה אבל יחד עם זאת יש בזה משהו מאד מסקרן ואפילו מהנה. כשסיפרתי את זה לפסיכיאטרית שלי היא לא ממש הבינה מה אני רוצה. אין ספק שאני המטופלת הכי מעניינת שלה. אני בטוחה בזה. כל פעם אני נופלת עליה עם הדברים הכי הזויים...לא משעמם לרגע בסשנים שלנו. יופי של חומר ל"בטיפול". </P> <P>&nbsp;</P> <P>את העובדה שאני לא בן אדם נורמלי הבנתי כבר מזמן. וכדברי מאיר אריאל:"מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?" איזה מלך! הרי בכל אחד יש סוג מסוים של טירוף ושגעון אבל אצל חלק מאיתנו זה מגיע בכמויות גדולות מהרגיל. אז מה, אני לא נורמלית להיות נורמלית? בטח שלא! איזה חיים משעממים יש לאנשים ה"נורמלים" האלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים ומתכננים כל צעד בחיים שלהם. מה עם קצת ספונטניות? לא שאני מלכת הספונטניות, אפילו די רחוקה מזה והקטע שלי עם שליטה יכול להיות די אובססיבי לפעמים אבל אני בהחלט לוקחת סיכונים והרבה. חיה על הקצה כמו שאומרים. הרבה פעמים אני מעמידה את עצמי בפני כל מיני אתגרים- זה יכול להיות הדברים הכי מפגרים כמו לשחות 50 בריכות (אולימפיות) בזמן שהקצבתי לעצמי לא משנה מה או להחליט שאני הולכת ברגל משינקין עד לנמל תל אביב ב-40 מעלות חום ו-200 אחוזי לחות סתם כדי לראות אם אני יכולה לעשות את זה ובאיזה מצב צבירה אני אגיע. כזאת אני. ואני מוכרחה לציין שאני נהנית מכל רגע כשאני עושה את זה. תנסו את זה גם, ההנאה מובטחת. </P> <P>&nbsp;</P> <P>מלבד הקטע הזה של השליטה שהוא חזק מאד אצלי והרבה פעמים מתנגש עם אנשים אחרים לא כולל נעמה שכמובן נגררת אחרי כל דבר שיוצא לי מהפה ואין דבר מעצבן מזה. אז בנוסף לזה אני גם בעלת אישיות גבולית. מה זה אומר אתם בטח שואלים את עצמכם? בשביל זה יש את וויקפידיה שאין ספק שזאת אחת ההמצאות הגאוניות של השנים האחרונות שמצילה אותי כל פעם מחדש בעבודות בהיסטוריה. אבל לא רק. </P> <P>&nbsp;</P> <P><STRONG>הפרעת אישיות גבולית personality disorder borderline היא הפרעה נפשית המאופינת ע"י:</STRONG></P> <BLOCKQUOTE dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px"> <P>1.&nbsp;מאמצים קיצוניים להמנע מנטישה אמיתית או מדומה.</P> <P>2.&nbsp;דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין אישיות, הנע בין קצוות של אידאליזציה והפחתת ערך (דבלואציה).</P> <P>3.&nbsp;דימוי עצמי ותחושת עצמי בלתי יציבה.</P> <P>4.&nbsp;אימפולסיביות בשני תחומים לפחות המביאים לנזק:בזבזנות, התנהגות מינית, התמכרות לחומרים ממכרים, נהיגה פרועה, אכילה מוגזמת.</P> <P>5.&nbsp;התנהגות אובדנית או התנהגות של פגיעה עצמית.</P> <P>6.&nbsp;חוסר יציבות נפשית ושינויים חדים במצב הרוח.</P> <P>7.&nbsp;תחושת ריקנות כרונית.</P> <P>8.&nbsp;כעס עז וקושי לשלוט בו.</P> <P>9.&nbsp;חשיבה פרנואידית או סימפטומים דיסוציאטיביים חמורים. </P></BLOCKQUOTE> <P>מהיכרותכם הלא ממש קצרה איתי אתם בטח יכולים כבר לשייך לי את כל אחד מהמאפיינים האלה...אז אתם מבינים למה הפסיכיאטרית שלי מחליפה מכוניות בקצב שאני מבריזה מאזרחות? אני פשוט תואמת בול כל סעיף בהגדרה המקצועית. אפשר ממש ליצור עלי קורס באוניברסיטה. בכל זאת אני חושבת שסעיף 6 הכי חזק אצלי-חוסר יציבות נפשית ושינויים חדים במצב הרוח. יכולים להיות רגעים שבאמת בא לי למות ויש פעמים שדווקא די נחמד לי בעולם הזה. ויש גם את סעיף 8. כשמישהו מעצבן אותי, ובמיוחד כשהוא עושה את זה, זה יכול באמת להגמר רע. רע עד כדי סעיף 5. </P></div>Wed, 19 Mar 2008 14:34:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8839655http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=8839655http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8823146<div align="right" dir="rtl"><P>יש הופעה של מדונה בלונדון ביולי ואני הולכת להיות שם. לא אכפת לי עם מי, אין מצב שאני מפספסת את זה. בחיים. מהרגע ששמעתי על ההופעה זה בערך הדבר היחיד שמעסיק אותי. טוב, לא צריך להיסחף...יש אולי עוד כמה דברים קטנים אבל כרגע זאת המטרה וכל האמצעים כשרים. ובתור מישהי שמשיגה כל דבר שהיא רוצה- אין לי ספק שגם לשם אני אגיע גם אם זה הולך להיות קשה. וזה יהיה. בחישוב מהיר של כל ההוצאות מדובר בסביבות 4000 שקל, סכום לא מבוטל אבל אפשרי. כמובן שאני לא הולכת לבקש מאמא גרוש, מאז שהם קנו לי את הצ'לו- הזבל הזה שלה לא מפסיק להזכיר לי בכל הזדמנות שזה היה הצ'לו הכי יקר ולמה לא יכולתי להסתפק באחד קצת יותר זול. ולמה אתה לא יכולת להסתפק באוטו קצת יותר זול מהג'יפ הפלצני שלך? כי יש לך זין קטן? לא מאמינה ששוב יוצא שאני מדברת עליו, נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה יותר. אז מאמא אין מצב לבקש ומאבא גם לא ממש – גם הוא לא חוסך ממני את סכום המזונות שהוא מעביר לאמא כל חודש. בקיצור, באמת שאני לא צריכה את הכסף שלהם ואני הולכת להשיג הכל לבד.</P> <P><BR>אז יוצא שאני עובדת כל יום בערך, מה שאומר אפס זמן פנוי. את השיעורים עם קרלו די זנחתי- אין לי כסף מיותר לזה ולמרות שברור לי שהוא יתן לי שיעורים גם בחינם ואפילו ישלם לי רק שאבוא אין לי זמן לזה כרגע. לא ניגנתי כבר יותר משבוע, על פגישות של הלהקה בכלל אין מה לדבר אבל האמת שזה ממש לא חסר לי. מבי"ס אני מבריזה מתי שרק אפשר וכל עולמי סובב עשיית כסף. ממש כמו ברונזה מ"כינורו של רוטשילד" שרק חיכה שאנשים ימותו כדי שהוא ירוויח מבניית ארונות קבורה עבורם. אולי הגזמתי קצת אבל לחלוטין נכנסתי לקטע הזה של העבודות. אז איפה אני עובדת אתם בטח שואלים את עצמכם? איפה לא...</P> <P><BR>יש את הבייביסיטר שבגדול זה הכסף הכי קל שיש. אין כמו לבוא לשכנים בלילה כשהילדים כבר ישנים ולקבל כסף על לראות טלוויזיה. מה עוד צריך?! אלא שלצערי הרב לא תמיד הילדים ישנים ואז יש צורך בכוחות נפשיים חזקים במיוחד. לא אשתף אתכם בכל ה"חוויות" אבל בואו נסכם זאת בכך שקיים חשש כבד שיש לי כינים כרגע ואני שוקלת ברצינות לעשות קצוץ. נעמה תהיה מאד מרוצה מזה, היא לא מפסיקה לזיין לי את השכל שזה יהיה הכי מגניב בעולם אם בקליפ הבא שלנו נצטלם עם שיער קצוץ וצבוע בכחול. תתבגרי כבר חתיכת מתלהבת.&nbsp; </P> <P><BR>חוץ מבייביסיטר אני גם ממלצרת ובמשמרת מוצלחת אני יכולה להגיע בכיף ל-70 שקל לשעה. אבל אליה וקוץ בה. סכומים כאלה מקבלים אך ורק במסעדות הפלצניות ברמות הקשות ביותר ועם זה באמת שקשה לי להתמודד. כי כשבעל המסעדה מסביר לי בשיא הרצינות ש"כשהלקוחות מגיעים נורא חשוב להתעניין בשלומם- תשאלי אותם- מה שלומכם? מאיפה באתם אלינו? איך אפשר לשמח אתכם הערב?" אז כשאומרים לי את זה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב לעצמי זה עד כמה יכאב לו כשאני אשבור לו בפנים את השרדונה ססלוב משנת שמיטה. ונורא חשוב לקדם אותו ולהמליץ עליו ללקוחות. ויש גם בונוס למלצרית המצטיינת. איך מתמודדים אלוהים?!?!? לא פשוט בכלל אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהכל למטרה חשובה מאין כמוה ושחשוב לקחת את הדברים כמה שיותר בקלות ולנסות לצחוק עליהם כמה שאפשר. </P> <P><BR>בנוסף אני גם מטיילת עם כלבים שזה דווקא ממש סבבה, לא כסף בשמיים אבל בהחלט נחמד. מחר יש לי ראיון עבודה לאיזה קייטנה לילדים מפונקים במיוחד שלהורים שלהם יש הרבה מאד כסף אבל שום רצון לבלות איתם יום אחד מעבר לליל הסדר. זה שבועיים שלמים בפסח-מה שאומר שהנסיעה המתוכננת לאילת עם N תתבטל כנראה אבל לא נורא. שיתמודד. או שיבוא איתי ללונדון. ממש. לונדון לא מחכה לי....גם שם אהיה לבד...</P></div>Sun, 16 Mar 2008 15:03:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8823146http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=8823146http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8695522<div align="right" dir="rtl"><P align=right>לפעמים אני חושבת איך החיים שלי היו נראים אם הייתי גדלה בבית אחר. אין לי ספק שהייתי בן אדם הרבה יותר מאושר. זה לא שיש לי ביקורת על ההורים שלי בתור הורים. באמת. בתור הורים הם היו מאה אחוז. טוב אולי הגזמתי עם ה- 100...אבל הם בהחלט נתנו לי כל מה שרק יכלו ויותר. זה לא העניין. אני מדברת עליהם בתור זוג. אני יודעת שחבל שאני חופרת בעניין הזה עכשיו, כמעט 6 שנים אחרי שהם נפרדו אבל כנראה שאין לי שליטה על המחשבות ולאחרונה אני חושבת על זה הרבה. עם כל הבלגנים בחיים שלי- בעיקר עם הגברים שבהם, אבל לא רק, יצא לי לחשוב מה אני באמת רוצה ומחפשת בחיים האלה. מה שבטוח, נישואים זה לא אחד מהם. אלא אם יבוא מישהו שיגרום לי כזה שינוי שאני אשקול את הדברים מחדש. כרגע זאת לא נראית לי אופציה אפשרית בכלל ורק מחשבה על חתונה וחיים עם אותו בן אדם במשך שנים מזעזעת אותי. </P> <P align=right><BR>ולמה שלא בעצם? אני בטוחה שכל אחד שהיה גדל בבית כמו שלי היה מרגיש ככה. ואני לא מדברת על החיים הנוכחים שהבנתם כבר שאין דרך אחרת לתאר אותם חוץ מאשר סיוט. עם הבעל החדש של אמא והבן הזה שלו. באמת אין צורך לחזור ולדבר עליהם שוב. חבל על ההקלדה. אני מדברת על החיים הרבה לפני זה, שאמא ואבא עוד היו ביחד. במחשבה לאחור גם זה היה סיוט אבל מסוג אחר. יכול להיות שהיו להם שנים יפות ביחד- בכל אופן מאז שאני זוכרת את עצמי הם תמיד רבו. תמיד. וזה לא שמריבות מפחידות אותי. אני יודעת שבכל בית רבים וגם אני רבה עם אנשים (והרבה) אבל יש דרך לריב. ואני בטוחה שדברים שאני ראיתי ובעיקר שמעתי זה לא משהו שילד צריך לראות. אלא אם מחליטים שעתידו צפוי להיות אפור במיוחד במקרה הטוב ועם נטיות אובדניות במקרה הפחות טוב. כמה שאני מנסה להעיף דברים מהראש, לעבוד על עצמי שזה שייך לעבר ושחבל להתעסק בזה- אני פשוט לא מצליחה. צרחות, בכי ובעיקר טינופת הדדית שמילאו אותי בה במשך השנים זה פשוט דבר שקשה למחוק גם אחרי הרבה זמן. <BR>עם אף אחד מהם כמובן אי אפשר לדבר על הנושא כי מה אכפת להם מה אני חושבת בכלל. כל אחד מהם המשיך הלאה בחייו, היא עם ההוא שאין לי כח להרחיב עליו את הדיבור והוא עם דריה שהיא בסך הכל בסדר אבל לא חפה מפאקים. נכון, אף אחד לא מושלם והמצב הנוכחי הוא ללא ספק הטוב ביותר עבור שניהם אבל איפה אני בכל הסיפור הזה? זה לא רק שהם רבו פה כמו מטורפים, ותודה לכם באמת שלא רציתם להרוס לי את הבת מצווה אז חיכיתם להפרד אחרי. אין מתחשבים מכם. הבת מצוה שלי זכורה לי כאחד האירועים הטראומתיים בחיים עם כל המריבות שהיו סביב הדבר המיותר הזה. את מי כן להזמין ואת מי לא, ומה יגידו אם ידעו...במה התעסקתם כל החיים? אלוהים איזה בזבוז!!! אני זוכרת שהייתי ממש קטנה ישנתי אצל מיכל והיה לי כל כך מוזר לראות שההורים שלה אשכרה מדברים אחד עם השני. מדברים בטון נורמלי ולא בצעקות. ואפילו נוגעים. אצלנו לא היה דבר כזה. אני לא אשכח שביום העצמאות של כיתה ה' הושבתי את שניהם בסלון וביקשתי שיתנשקו. עד אותו רגע לא ראיתי את זה בחיים (אולי רק בתמונות מהחתונה שלהם) ושהם עשו את זה זה היה כל כך מאולץ ומגעיל שברחתי לחדר שלי. 8 שנים עברו מאז ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. לפעמים אני ממש מתבאסת שיש לי כזה זיכרון טוב. זה מעולה למבחנים ולנגינה אבל לקטעים כאלה- באסה רצינית. לא רוצה לזכור את זה. אם רק הייתי יכולה לעשות delete להכל הייתי המאושרת באדם. </P> <P align=right><BR>ותחשבו שאחרי כל החרא הזה שהם האכילו אותי כל השנים, במודע או שלא- ממש לא מזיז לי, אז אחרי כל זה כשהם כבר התגרשו תודה לאל, אמא פתאום נוחתת עלי ביציאה שאבא רוצה לעשות בדיקת רקמות כדי להיות בטוח שאני הבת שלו. אתם קולטים??? אז פלא שאני כזאת אנטי חתונה וקשה לי עם מחויבות? אנשים בטוחים שזה הכל בגלל שאני שרמוטה שמנצלת את כולם כדי להשיג מה שהיא רוצה. אין דבר פחות נכון מזה. הלוואי והיה מגיע הבן אדם הזה שישנה לי את כל הגישה כלפי אהבה וזוגיות. אבל הוא לא מגיע. או שהוא כן מגיע אבל הוא נשוי. ולשם אני ממש לא רוצה להכניס את עצמי, אני לא עד כדי כך מזוכיסטית. </P></div>Sun, 24 Feb 2008 15:05:00 +0200hameduza@walla.com (המדוזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503151&blogcode=8695522http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503151&blog=8695522