http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265המקום הוירטואלי שלי בו כל החלומות ברי מימוש ובו אני הנסיכה ששולטת בקסם שלו heCopyright 2026 הנסיכה הילה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265http://f.nanafiles.co.il/upload/42005/IsraBlog/50265/misc/1991945.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11221727<div align="right" dir="rtl"> היה היה פעם לפני שנים רבות זוג צעיר - בחור ובחורה. הם גרו במרחק גדול זה מזו, אבל לתקופת מה הם היו מאושרים למרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם... לאחר שנה וחצי של קשרהם קיבלו אחר כבוד את התואר "אקסים".הבחורלא התייאש והמשיך לנסות ולהחזיר את הקשר לקדמותו. תקופה ארוכה ותהליך מייגע נדרשו עד שהמצב החדש הובהר והעניינים נרגעו. חודשים ארוכים לא נוצר קשר בין שני הצדדים... דממת אלחוט. רוגע. ניתוק... הוא התקשר אליי. בד"כ אני מסננת אותו, אבל הייתי לגמרי המומה מהשיחה הלא ברורה הזו אחרי זמן רב כל כך, שפשוט עניתי. מההלם...הוא היה קרוב למקום מגוריי וביקש לקפוץ לראות אותי. כל פעם שהוא הציע להגיע לראות אותי, דחיתי את ההצעה גם בשל הסיבה שאני לא רוצה שהוא יגיע לאזור בגללי... נסיעה כזו ארוכה לא אמורה להתקיים רק על מנת לראות את האקסית... שוב ושוב טענתי שאם הוא יהיה באזור ובמקרה אני אהיה גם כן באזור ופנויה... אולי אז יהיה על מה לדבר. כ"כ הרבה תנאים שלא האמנתי שסיטואציה כזו תזדמן לנו.איך יכולתי לדחות אותו הפעם? מה היה יכול להיות התירוץ העלוב שלי? הסכמתי להפגש איתו רק אחרי שהבהרתי את המצב והיה ברור לשנינו שאי</div>Sun, 06 Sep 2009 11:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11221727http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=11221727http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11180538<div align="right" dir="rtl"> אין לי שום הסבר אחר מתקבל על הדעת לעניין הזה... הרגע ממש סיימתי לצפות בסרט שהותיר אותי עם פה פעור מתדהמה, מבוכה וצחוק בלתי נשלט מתחילתו ועד סופו! הבימאי הלא מוכר שאחראי לפיאסקו הזה צריך להיענש בחומרה... הסרט יכול היה להיות קאלט אם היה מבויים נכון (או משווק כפארודיה), אבל בסיכומו של דבר הוא היה מביך ומגוחך עד דמעות. אומנם אני מדברת באיחור של שנה (הסרט יצא לאקרנים ב2008), אבלעדיף מאוחר מאשר לעולם לא (או שלא?) "מאמה מיה" הוא סרט/מחזמר שמבוסס על שיר להקת 'אבבא' המיתולוגית. העלילה הקלושה לא הפתיעה - אחרי הכל בד"כ במחזות זמר מהסוג הזה יש בעיית עלילה - בכל זאת צריך לנסות לקשר בין להיטים שאין חיבור ביניהם לכדי עלילה מופרכת אחת. לא ציפיתי ליותר מהעלילה שהוצגה בפניי. זו עלילת מחזמר סטנדרטית שיכולה לרוץ על במות התיאטרון. אבל שחקנים איכותיים / מצליחיםכמו מריל סטריפ, פירס ברוסנן, אמנדה סייפריד,קולין פירת', ג'ולי וולטרס? למה הם היו צריכים לקחת חלק בפרוייקט המביך הזה? זו הייתה התבזות לא נעימה של שחקנים ראויים (בחלקם) ולצפות באסון הזה היה מביך בלשון המעטה. הם שרו ורקדו והשתוללו.... לא נעים...</div>Sat, 22 Aug 2009 23:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11180538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=11180538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11118599<div align="right" dir="rtl"> ככל שמשקיעים יותר וככל שאכפת יותר, ככה כואבת יותר הסכין של חוסר האכפתיות וחוסר תשומת הלב של הקרובים אלינו שנתקעת בגב באין משים ובאין מפריע. לפעמים נמאס לי להיות זו שתמיד "בסדר" ותמיד "עושה" ותמיד "מוחקת את עצמה" בשביל כולם. מידי פעם,הייתי רוצה שיהיה גם לאחרים אכפת ממני, שיתייחסו אליי כאל בן-אדם ולא כאל זו שתמיד תהיה בסדר... איך ממשיכים לחייך ולשחק כאילו הכל כרגיל כשבלב נפער חור של עצבות? איך אף אחד לא מבין שברגעים כאלו כל הרוח יוצאת מהמפרשים וכל דבר שהיה אמור להיעשות כבר לא נראה כזה חשוב? חסרת חשק לחלוטין לעשות משהו. מרגישה כאילו קיצצו לי את הכנפיים... שונאת להיות במצב ביניים כשאני מרגישה חסרת אונים בלי יכולת לעשות כלום כדי להוציא אותי מהבאסה הזו. ברגעים כאלו אני תוהה עד כמה זה טוב לאהוב אחרים ולרצות להפוך בשבילם עולמות. אולי זה מוביל רק למפח נפש? אולי חוסר ההערכה המינימאלי אמור לעורר אותי להפסיק להיות הפראיירית של כולם? אני יודעת שאני מדברת עכשיו מתוך הכאב שלי ושמחר השמש תזרח ו"עולם כמנהגו נוהג", אבל במצבי הנוכחי האוזניים פתאום שומעות את מה שהן מתעלמות ממנו תמיד, אולי צודק</div>Sun, 02 Aug 2009 11:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11118599http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=11118599http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11092350<div align="right" dir="rtl"> רוצה להשאר ילדה חסרת דאגות לנצח....מרגע שעברתי גיל מסויים, כל ציון של יום הולדת נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים שבניתי לעצמי.עוד שנה חלפה ומה השגתי? מה עשיתי בשנה שחלפה לה כדי לקדם את עצמי? ההרגשה היא שאני עומדת נטועה במקום - תקועה - ולא מתקרבת להגשמת אף אחת משאיפותיי...אתמול חזרתי מבילוי בלילה. ישבתי בספסל האחרון של האוטובוס כשלצידי התיישבו שני גברברים צעירים שדיברו בקול רם מידי מכדי להיות לא מלאכותי... ברור היה שהם מנסים להשמיע את עצמם. הם דיברו על התפקיד שהם ממלאים עכשיו בצבא, כל אחד בבסיס אחר. חייכתי לעצמי ונזכרתי איך בשלבים שונים בחיים שלנו הרגשנו שאנחנו מלכי העולם... אני זוכרת כמה חשובים הרגשנו שאנחנו כשהיינו בתיכון, ועל אחת כמה וכמה כשהיינו חיילים... תחושת השליחות העצימה את הערך העצמי שלנו והרגשנו שאנחנו עושים שינוי עצום! אני מניחה שגם שני אלו הרגישו ככה. נבוכתי לחשוב שגם אנחנו נשמענו פעם מגוכחים כ"כ כשניסינו להישמע ולהראות חשובים כמו שהרגשנו...באיזשהו שלב אחד הבחורים פנה אליי ואמר לי "את ממש מוכרת לי" חייכתי לעברו ותהיתי מאיפה לעזאזל אני יכולה להיות מוכרת לילדון הזה. הוא המשיך</div>Fri, 24 Jul 2009 18:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=11092350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=11092350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10799519<div align="right" dir="rtl">באיזשהו שלב בחיי סיימתי את לימודיי הסדירים לתואר. הבעיה הייתה שגם אחרי שהלימודים הסתיימו (כביכול) סחבתי כמה חובות לימודיים רציניים שמנעו ממני את קבלת התואר המיוחל שעבדתי בשבילו קשה כל כך בשנים ההן. באסה? לגמרי! נורמלי? כנראה... באחוזים - כמה אנשים לא היו במצב שלי? לפני כמה חודשים הגשתי את הסמינריון הרציני האחרון שלי (מתוך שלושה סמינריונים) - העבודה הנוראית שעיכבה אותי יותר מכל שאר העבודות גם יחד. כאן גם אציין שאני לא היחידה שנתקעה עם העבודה הזו ושיחד איתי הגישו אותה עוד שתי חברות שלי וכולנו חיכינו לציון המיוחל... המרצה, שהיה גם ראש החוג של ההתמחות שלי, פוטר מתפקידו השנה וכנראה שהיה לו חשבון פתוח עם מוסד הלימודים שלי. העיכוב שלי ושל שאר הסטודנטים בהגשת העבודה כנראה נתן לו רעיון - הוא החליט שלא לבדוק את העבודות ולא להגיש את הציונים שלהן בכל מיני תואנות מוזרות. פעם הוא טען שהוא מחכה שכל העבודות יגיעו ורק אז הוא יבדוק אותן יחד, אמירה נוראית שכן אף סטודנט לא מבין את העבודה שלו ולכן כולם מתעכבים איתה. לא היה לנו עם מי לדבר...שתי החברות שלי ואני נלחצנו כיוון שלפני פסח סגרו את רשימות הזכאים לת</div>Thu, 30 Apr 2009 09:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10799519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10799519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10602814<div align="right" dir="rtl"> ראיתי אצל רנצ'וק פוסט שבו פירסם את "האלבום הפרטי" שלו..... הרמתי גבה ועברתי ללינק שהוא פירסם שמסביר מה זה "פרוייקט האלבום הפרטי". הרעיון היה כ"כ מגניב שהייתי חייבת לנסות אותו : ) מדובר ביצירת עטיפת אלבום מפרטים רנדומליים - אני ממליצה לכם לקרוא את ההוראות ולנסות, זה די משעשע.... את התוצאה שלי אני מפרסמת יחד עם איחולים שהשבת הזו תהיה שבת של רוגע ושלווה.... שבת שלום! </div>Fri, 06 Mar 2009 16:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10602814http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10602814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10564297<div align="right" dir="rtl"> כשהייתי בכיתה ח' השתתפתי בסדנא לימודית במהלך אחת החופשות בביה"ס. לא הייתה השתתפותחובה בסדנאוכתוצאה מכך היינו קבוצה קטנה יחסית של חבר'ה שרצו באמת ללמוד עם מורה מעוררת השראה שרצתה מאוד ללמד...באיזשהו שלב קראו למורה הזו לשיחת טלפון ואנחנו המשכנו לעבוד בכיתה. עד היום אני זוכרת את הרגע שבו המורה פרצה בסערה את דלת הכניסה לחדר שבו למדנו וזעקה "הוא נפטר!" בהתחלה לא הבנו מה היא צועקת בין התייפחות אחת לשניה, וכשהבנו את המילים לא הצלחנו לפענח את המשמעות. היא חזרה שוב ושוב על המילים האלו ואז פתאום הבנו שהיא משרבבת בין המילים הלא ברורות שם אחד מאוד ברור, אבל לא צפוי. אחד החברים שלי לשכבה נפטר? לא יכול להיות... איך נפטר? מה נפטר ככה סתם באמצע החיים? מה זה קשור עכשיו? הייתי הראשונה לרוץ מהכיתה החוצה. המחנק בתוך החדר ההוא היה בלתי נסבל, אבל כשיצאתי את המסדרון, לא ידעתי מה לעשות ולאן לפנות. תוך שניות כולם היו בחוץ באותו חוסר האונים האומלל הזה. ילדים שלא יודעים איך לעכל בשורה מפתיעה שכזו. הוא ישב בשולחן שלפניי בשיעורי אנגלית ותמיד היה מסתובב אליי כדי לצחקק על דבר מה כזה או אחר, לפתע התמונה הזו צצה</div>Sun, 22 Feb 2009 19:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10564297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10564297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10514713<div align="right" dir="rtl"> להאזין לעצמי... מוזר. לעמוד בפעם הראשונה מהצד בסיטואציה שמחייבת את השתתפותי. במילה אחת שממצה את התחושה הכללית? הזוי! ובלי קשר למילים העלומות מלמעלה - היום טו' בשבט, חג של פריחה שבו אנחנו מבקשים שגשוג וצמיחה בכל התחומים בחיינו. הלוואי שנמצא את הזיווג שלנו סופסוף, הלוואי שנמצא את מקומנו מבחינה מקצועית, הלוואי שנמצא "את עצמנו" שאנחנו מחפשים כל הזמן... הלוואי שנמצא את המשמעות האמיתית לקיומנו, הלוואי שנמצא את השמחה הַזַכָּה האלוהית שהיא הדלק שמפעיל אותנו... הלוואי שנתקדם כל הזמן במסלול של צמיחה מעלה ופריחה מלבלבת. הלוואי שנעניק לעצמנו ולסובבים אותנו את הניחוחות והצבעים שהאביב נותן לנו - ניחוחות וצבעים של תקווה לעתיד מושלם. הלוואי שיהיה לנו טוב. זה הכל. חג אילנות שמח! שלכם, הנסיכה הילה.</div>Mon, 09 Feb 2009 13:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10514713http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10514713http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10429742<div align="right" dir="rtl"> זה התחיל עם קולות דקים של נקישות עדינות על זגוגית החלון.חייכתי לעצמי... זה המשיך עם הבזקים של אור בשמיים שמיד אחריהם התגלגלו להם רעשים כבדים.גופי הפך חידודים של עונג.... ניצבת ליד החלון ומביטה בשלוליות הגדולות שטיפות קטנות וגדולותמקפצות עליהן.צחקתי צחקוק של אושר... ללא יכולת להתאפק, פותחת חריץ קטן בחלון, נושמת את האויר הרענן עם ריח הגשם והאדמה.שאיפת אויר שניקתה לי את הנשמה...</div>Sat, 17 Jan 2009 23:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10429742http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10429742http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10394001<div align="right" dir="rtl"> ביקשתי ממנו לאסוף אותי והצעתי לשבת במקום הסמוך לביתי. התירוץ - אני חולה... זה הדבר החיובי היחיד שיצא מהמחלה הזו עד כה, לפחות לא השקעתי מעבר למה שהיה ראוי להשקיע בדייט המאכזב הזה...כבר הרבה זמן שלא הייתי בדייט משעמם כל-כך.... באמת שיכולתי להרדם שם אם לא הייתי מחזיקה את עצמי בכוח. חשבתי שהחושים שלי מחודדים מספיק, כנראה שטעיתי, אחרת אין לי הסבר איך הבחור הזה חמק מהרדאר שלי. חפרתי לעומק וניסיתי לעורר משהו חיובי במפגש הזה, אבל לא מצאתי אפילו נקודת חיבור קטנטונת איתו... הזמן שבילינו בבית קפה התמתח לו כמו מסטיק! הוא בחור טוב. באמת. מגיע לו למצוא בחורה שתתאים לו ותשלים אותו. אני גם מאחלת לו שהוא אכן ימצא אותה. אבל זו לא תהיה אני...הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על קשרי עבר שלי ולתהות אם לא עשיתי טעויות בכך שסיימתי אותם. אני יודעת בוודאות שלפחות שניים מהאקסים שלי אהבו אותי אהבה מטורפת והיו עושים הכל כדי שאהיה מאושרת. הרבה פעמים אני חוזרת אחורה במחשבות שלי ומנסה להבין למה עזבתי קשר כזה שבו בן הזוג שלי היה מוכן לעשות הכל למעני.... אנשים שסובבים אותי טוענים שהרצון שלי למצוא מישהו שאני ארגיש כלפיו משהו</div>Thu, 08 Jan 2009 16:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (הנסיכה הילה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=50265&blogcode=10394001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=50265&blog=10394001