http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544תיאור בלוג זה מיינסטרים מדיי בשביליheCopyright 2026 אשחר כהן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12551285<div align="right" dir="rtl"> לא. הבלוג לא נסגר. פשוט נגמרה לי ההשראה. הלכה לי המוזה. נשרף לי המוג'ו. דימוי שקשור לאיבוד ההשראה אותו אמנים אומרים לעצמם אבל במקום לצייר הם בכלל שיחקו פורטל 2. אה, איפה הייתי? כן, זה מאוד מתסכל. הלוואי שהייתי יכול להבטיח לעדכן. אם הייתי יכול, הייתי מעדכן את הבלוג הזה פעם בשבוע. שתדעו שלא נטשתי. אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מהבלוג הזה כרגע. אבל לאט לאט אני אחזור לעדכן. אה, בתמונת הכותרת זה צילום מהבגרות שלי בתיאטרון. עשיתי את הכלה וצייד הפרפרים של ניסים אלוני! הייתה לי רשת פרפרים והייתי צריך לשחק חולה נפש עם OCD (לפחות זה הניתוח המעמיק שעשיתי עליו. וקיבלתי 100! אז צדקתי! צדקתי!!!) בכל מקרה, לנושא הפוסט. לא מזמן התחלתי לחפור במגירת הנוסטלגיה שלי, ג'אנקיה במגירה התחתונה שלי שמכילה: דיסק של קטנטנות (מה עשיתי כשהייתי קטן?!?!), סדרות קומיקס על חרקים (שפירסמתי פעם כאן), וגם "הפנימייה שלא הייתה" של סיגלית דיל (לא רציתי לשרוף את הספר אז פשוט שמתי אותו במקום בטוח) בין כל השטויות האלה מצאתי את הסיפורים שלי: המון חוברות, חלקן מכילות סיפורים ארוכים וחלקן כמ</div>Sat, 11 Jun 2011 22:38:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12551285http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12551285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12464957<div align="right" dir="rtl">הרבה פעמים נתקלתי באנשים שהעירו לי על כך שאין לי טיפת כבוד לשואה. ביום השואה, אתם תמצאו אותי בבית- רואה דוקטור הו, משחק פורטל 2. אולי אני אראה כמה סרטי שואה- ורק אם הם מעניינים (כמו הסרט התיעודי על אנשים שהסבים שלהם היו קצינים, היום בתשע ורבע בערוץ 2! לא לפספס! אני נשבע שאף אחד לא שילם לי!) ואני עלול גם לספר בדיחות שואה. בטקס יום הזיכרון, אני עלול לגחך. אם המציגים עומדים להיות מאוד מגוכחים- מצגת תמונות מהמסע לפולין שנראות כמו אלבום בפייסבוק, למשל, או סתם ריקוד אומנותי. אני עלול אפילו לגחך בצפירה, אם אני מרגיש יותר מדיי לא בנוח. האם אני מכבד את השואה? הרבה יגידו לי שלא. השואה היא נושא גדול, איך אפשר לא לעצור את החיים ליום שלם בשבילה? אז מה זה לכבד את השואה? לכבד את השואה זה לעמוד בטקס? זה להזיל דמעה? זה לראות את כל הסרטים הדוקומנטריים שיש בערוצי הסרטים ולא לעשות שום דבר אחר? לעצור את החיים ליום שלם? וכאן אני עונה לכל השאלות האלה. כן, אני מכבד את השואה. ולא- לעמוד בצפירה זה לא לכבד את השואה. לא שזה זלזול בשואה, זה פשוט חסר משמעות. במה הדמעה שלי מכבדת את השואה? היא כמו כל דמעה אחרת.</div>Sun, 01 May 2011 18:15:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12464957http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12464957http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12446235<div align="right" dir="rtl"> אני יודע שהבטחתי שאחזור לעדכן קבוע. המחשב חזר אליי לא מזמן אחרי שהיה מוצף בוירוסים, ומשם הייתי מוצף במבחנים ובגרויות... תראו כמה תירוצים יש לי. אני יכול להמשיך עד מחר. באמת. בכל מקרה, הנה אני. היי. אז, לפני כמה חודשים גל (זאת מכאן) הציעה לי וליערה (לא צריך היכרות) לעשות כתבה לוואלה זון, בה נעמוד מתחת למלון של ג'סטין ביבר ואולי גם נתגנב לפגוש אותו. וכך יצאתי עם תיק הטיולים הקיבוצניקי שלי, ובו רק בגדים ו"הנערה שבעטה בקן צרעות"- אל תל אביב ההיפסטרית! הדבר הראשון שעשיתי בתל אביב היה ארוחה קצרה בעזריאלי- המבורגר מגעיל של BBB אם אתם מתעקשים לדעת - ככה שהיום שלי כבר התחיל עם בחילה. אחר כך גם גל הגיעה, והחלטנו שלפני הנסיעה למלון שרתון שבו התארח ג'סטין. בחלק הראשון של הכתבה צילמנו את עצמנו קונים לו מתנות שונות בכל מיני חנויות- רולר בליידס, אומגה 3, בדיקות הריון וכו'. לבסוף נסענו אל שרתון יחד עם נהג מונית סטריאוטיפי שלא סתם את הפה. כשגענו לשם, המעריצות היו בטוחות שאנחנו פפארצי. הן אמרו שג'סטין מפחד מפפארצי, ושמצלמות עם פלאשים יבריחו אותו . "אנחנו נראים כמו פפארצ</div>Fri, 22 Apr 2011 22:50:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12446235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12446235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12377749<div align="right" dir="rtl"> לפני שאתחיל בפוסט, אני רוצה להתנצל. לא נטשתי את הבלוג. לא שוב. המחשב שלי היה בפירמוט, בגלל שהיו בו מיליון סוסים טרואינים שצצו בוקר אחד משום-מקום, והכניסו אותי להיסטריה במשך שבוע עד שנכנעתי ונפרדתי מחברי הותיק. עכשיו המחשב שלי חזר, מפורמט. אין לי אייטונס. הרבה זמן כבר יושב לי בבטן הרצון לעשות פוסט שיוקדש להמלצות-ביקורות של סרטים. אז הנה. זה ספיישל פורים עם סרטים! אל תשאלו אותי איך פורים קשור לסרטים! תסתמו את הפה! 127 שעות שנה: 2010 בימוי: דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי) ז'אנרים: דרמה, ביוגרפיה עם: ג'יימס פרנקו (ספיידרמן, מילק) עם כל האהבה שלי לג'יימס פרנקו (רמז, אין. הוא דושבאג) מאוד, מאוד אה</div>Fri, 18 Mar 2011 15:46:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12377749http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12377749http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12324258<div align="right" dir="rtl"> לקום משנת צהריים זה גיהנום. לא הייתי מאחל את זה לאף אחד. הייתי מאחל טירוף שנגרם עקב זיבה באיבר המין, אבל לא את זה. לא את זה. כשאתה קם משנת צהריים הטעם המוזר שהיה לך בפה הופך לאומייגד-מתי-ליקקתי-חתול-מת, זיעה קרה הופכת לכיסוי כלל-גופי לח כאילו היית קונדום משומש, וניסיון תמים לפתוח את מי המקלחת (שכידוע, תמיד מתחילים כקפואים ומתחממים, ואתה עומד לך ליד הזרם ומשתדל לא לעצבן אותו) הופך לטביעה בבריכה של חנקן נוזלי. אתה גם מקבל כאב ראש, כאילו אתה במחזור או משהו. את זה כתבתי אתמול. עכשיו עברתי את הטראומה ואני יכול להצהיר שאני באמת בסדר גמור. בערך. אני לא.האמת היא שהחיים שלי מזכירים לי סיטקום לאחרונה. סיטקום עצוב. משהו בסגנון נשואים פלוס, שכולם ממורמרים אבל זה בעצם דיי מצחיק. וזה בא עם נגיעות של "איזור הדמדומים" כי הכול לאחרונה ניהיה נורא מוזר. הנה, למשל, שיחה שהתפתחה אחרי טעות בפלאפון: היא: הלו? זה הפלאפון של מאיה?אני: מי זאת מאיה? היא: מה זאת אומרת מי זאת, זה הפלאפון שלה! (כן, נכון, מאיה חלתה באמנזיה והפכה לגבר. פוסטמה) אני: לא, זה לא. היא: אז של מי הפלאפון הזה? אני: ... שלי! ה</div>Tue, 15 Feb 2011 15:59:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12324258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12324258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12305554<div align="right" dir="rtl">שלוש שנים שאני כותב בבלוג הזה, ובעצם מעולם לא העלתי את הנושא הזה. טוב, אז אני היפוכונדר. משמע, אני מפחד ממחלות. זה לא פחד רציונאלי כמו נגיד... להיחטף על ידי אנס אל תוך סמטה חשוכה. זה פחד שהוא הגיוני לחלוטין, ואם האנס הוא (וכנראה שהוא) הולי סניה, אז בכלל. לא, כהיפוכונדר אם אני אגלה שהשתנה מרובה מרמזת על סכרת, אני אתחיל לבדוק בהיסטריה את כמות הפיפי שאני משתין. אם אני אגלה שדם שיוצא בשיעול הוא תסמין של שחפת, אני אתחיל לבדוק את היד בכל פעם שאני משתעל. אני מפחד מלחלות. בעצם, אני חושב שהפחד האמיתי שלי הוא מלאבד שליטה בגוף שלי, כי אני לא מפחד כל כך מלמות. מחשבות על נגיד, מוות-אפוקליפטי ממלאות אותי בהתרגשות. בשנה שעברה, לקוראים יותר ותיקים- עברתי תאונת דרכים. (או בצורה יותר מצחיקה: נדרסתי!) והיפוכונדר שעובר תאונת דרכים משתווה לארכנופוב שנעקץ על ידי אלמנה שחורה. אני עוצר את הנושא שניה. אני חייב להגיד משהו, האח הקטן שלי התחיל לנגן לא מזמן על חצוצרה ובא לי לדחוף לו דינימיט לשם. כוסאמאשלו שינגן בחדר. איפה הייתי? כן, אחרי שנדרסתי פתחתי עוד פחד-לא-רציונאלי בנוסף להיפוכו</div>Fri, 04 Feb 2011 21:13:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12305554http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12305554http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12284381<div align="right" dir="rtl"> אני לא יודע אם יצא לי להגיד את זה בבלוג, אבל אני בחור ממורמר. אני ממורמר בסגנון קארל פרדריקסון, ולכן אחד הדברים שגורמים לי להיכנס להתקף מרמור וציניות הם אירועים משפחתיים. אלה זמנים רעים בשבילי. לפני כמה ימים חגגנו בריתה לאלה, אחותי הקטנה (האירוע הכי לא נחוץ בעולם, מה זה שווה אם כלום לא נחתך) ואני חייב להודות שחוץ מזה שהיא נורא חמודה היא חסרת תועלת. אולם האירועים שאסון ורסאי 2 (מוקדם מדיי?) עמד להתרחש בו היה מרווח וכחול, עם פסלי קרח מזויפים ומפלים מקלקר. אתם יודעים, מקום שכל נערה רוצה לדמיין את עצמה מתחתנת בו. התפריט היה מורכב מערבוב לא מוסבר של אוכל "מזרחי" ואוכל "אשכנזי" לא תאמינו כמה מוזר (ומזוויע) זה לאכול סושי וחומוס. את רוב האירוע ביליתי בהתלוננות אין סופית, שאותה אסכם בנקודות קצרות: אם עד לבריתה עדיין לא מאסתי מרבנים ומדת, הרב העילג הצליח להמאיס את כל זה עליי. הנה ציטוט נבחר מהברכה שהוא נתן לכבוד אלה: "שחייה יהיו מלאים בשלמות, ללא מורדות, ללא עליות, קו ישר של שקט ושלווה" תודה לך שאתה מאחל לאחותי חיים משמימים וריקים מתוכן, עובדיה, אני מקווה שתשרף בגיהנום. כשנגשים אליך</div>Sun, 23 Jan 2011 18:22:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12284381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12284381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12272858<div align="right" dir="rtl"> לפני כמה ימים, נזכרתי בבלוג. במהלך השנה האחרונה, בהדרגה, נטשתי אותו לגמרי. בחודשים הראשונים נגעלתי ממנו כאילו הייתי אישה-שמנה מול סלט בריאות, מכיוון ובאותה תקופה הבלוג קיבל אלפי תגובות בזכות פוסטים פופוליסטיים ופתטיים למדיי שעסקו בהתבכיינות על כמעט מלאכים וניתוח פשטני של קליפי ליידי גאגא. כשהתחלתי להתבגר (וההומור שלי הפך להיות פוליטי, הא הא הא! *מרים את האף* אני כל כך מחוכם!) גיליתי שאני כבר לא מרגיש בנוח לעשות בדיחות ליידי-גאגא ואיתי גל (שעדיין זורק את השם שלי כבדיחה מדיי פעם, מעניין מתי הוא יבין שאף אחד מהקוראים החדשים שלו כבר לא זוכר אותי...) כששיניתי את העיצוב ואת השם, חשבתי שאוכל לעשות מה שתמיד רציתי ולא התאפשר לי בגלל התדמית של הבלוג. פחדתי שאני אאבד את הקוראים, אולי, אני לא יודע. אבל גיליתי מה שכנראה ברור מאליו- עיצוב חדש לא יגרום לי להתגבר על הפחד שלי מלהיות לא רלוונטי. עכשיו אני בוגר (טוב, יחסית ללפני שנתיים...), מתוחכם, יש לי שיערות בבית השחי!!! הסתכלתי על הבלוג לפני כמה ימים, והחלטתי לתת עוד צ'אנס אחד. צ'אנס שונה. במהלך השנתיים האחרונות, הבלוג הפך לסוג של עיתון-קטן</div>Sun, 16 Jan 2011 22:06:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12272858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12272858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12217575<div align="right" dir="rtl"> אם אתם לא מבינים על מה הפוסט הזה מדבר, תקראו את זה, ואז את זה , ואת הבלוג של סניה, מדיי פעם. גם אתה מכוער? לוזר בלי חיים? כותב בלוג שבו אתה רוצה להיות במאי אבל יודע שיעודך האמיתי הוא לעבוד תחת אנשים כמו מנחם גולן? אם כך, הגעת למקום הנכון! תמיד חשבת שצריך להיות נחמד לנשים? שצריך לכבד אותן? אז לא!!! יותר ויותר גברים היום (חלקם הגדול כלואים בבתי הכלא הקרובים אליכם!) כבר הבינו שכדי להשיג לעצמך פרגית אתה צריך לבצע אלפי שיטות "מתוחכמות" כדי שתוכל להגיע למשגל המיוחל עם אשת חלומותיך... ללילה הספציפי שתשכב איתה! כדאי להפוך לדון ג'ואן אמיתי, אתה צריך למחוק כל רגש או הערכה כלפי נשים נסה לחשוב עליהן כצבות. כדאי שתוכל לזיין את הצב, אתה צריך להפשיט אותו מהמגן שלו, להשאיר אותו חשוף וחסר אונים ואז לבצע בו את זממך. בצב. אם כך, איך בדיוק תוכל להפשיט מהנשים את ההגנות היקר</div>Fri, 17 Dec 2010 21:31:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12217575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12217575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12167517<div align="right" dir="rtl"> כן. זה כאן. חזרתי. <img style="width: 451px; height: 218px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/44/95/49/499544/posts/21372759.png" border="0" alt=""</div>Sat, 20 Nov 2010 17:52:00 +0200eshcharcohen@gmail.com (אשחר כהן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=499544&blogcode=12167517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=499544&blog=12167517