http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552עולם קטן. או גדול? ובכן, גם וגם. הכל קורה ביחד, מתערבב, משודר, ממוסחר וממוחזר. הכל זמין לכולם. וגם לא. ואני? מנסה להשליט קצת סדר בבלגאן. או לבלגן את הסדר העולמי. עולם חדש ומופלא שם בחוץ, אבל מי שמבין אותו באמת, שירים ידheCopyright 2019 אילן גורן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12557475<div align="right" dir="rtl">"אתה בגרמניה?המצרים אומרים שעצרו אותך", זה היה סימן החיים הראשון שהבהב על מסך הנייד כשהדלקתיאותו בירידה מהמטוס, כמו פעימת לב לא סדירה ששוגרה אלי מהאיי-פון של פרשןצבאי-ביטחוני-אסטרטגי בכיר. מיד אחר כך, עוד איתות מטריד ממה שמכונה מרכז העצבים שלהתקשורת הישראלית: "לשלוח משהו? סיגריות? שמפו?", הפעם היה זה תורו שלהפרשן המדיני-פוליטי-טקטי בכיר לסמס. "שואלים אם יצרת קשר ביממההאחרונה", הוא הוסיף, ושיגר אותי למצב של ורטיגו רגשי. וגם קצת פיזי.אני עצור? בקהיר? אבל בדיוק ברגע זה, יום ראשון בערב, ירדתי מהמטוסבברלין, אחרי שבוע בישראל (בגבולות הקו הירוק), בו עסקתי כמעט רק בעניין יחיד ומשמח, מסיבתחתונה של חבר טוב. חבר מתל-אביב. נכון, הייתי גם באילת, הסמוכה לגבול עם סיני, אבל עדיין נמצאתבשטחי מדינת ישראל. מודה, ביקרתי בירושלים, אבל רק המערבית. והרי אף פעם לא הייתי בקהיר. והרי הכי קרוב לסעודת בית-כלא שחוויתי היה חומוס בהכשר בד"צ-שמד"צ שהוטח אל פיותינו בעיצומן של מערבולות אווירשפקדו את המטוס. ואלו, אותן טורבולנציות שפגעו בעיקר במחלקת התיירים (בביזנס נתנו שמפניהמנחמת, ולא יין פטישים), הסערות הכי רציניות שה</div>Tue, 14 Jun 2011 17:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12557475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12557475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12460979<div align="right" dir="rtl">אסקי התיישבה על אחוריה, הרימה את אפה כדי לקלוט היטב את מה שנושאתהרוח הקלה, ושאפה עמוקות. כבר כמה שעות בילתה באחו וביער בוילמרסדורף, במערב ברלין, סמוך לתחנת הרדאר האמריקנית הישנה. עד עכשיו היה לה, כך נראה, די משעמם. אנחנו, שישבנו על שמיכת פיקניק, סובבנו בזה אחר זה את הראשיםלכיוון הכלבה עצומת המימדים. משהו בהבעת הפנים של אסקי, בריכוז הכל כך עמוק, משךאת תשומת הלב אליה. יותר נכון אל הנחיריים הנוצצים שלה. כל כך נוצצים הם היו, כאילו הושאלו מסרט מצוייר ישן. הם התרחבו והתכווצו בקצב אחיד, התוו את הכיוון למבטיםשל כולנו, וגרמו לשיחה בטלה להפוך לחסרת ערך עוד יותר. הנחנו לדיון העצל על "בירהחמה לעומת בירה פושרת – יתרונות וחסרונות". השתתקנו, והסתכלנו.בתחילה התפלאנו, אחר כך הבנו מה היא מרחרחת שם, ואז גם צחקנו. מערכת הגישושוהקליטה של אסקי (על שם קוד ASCII הפשוט אך החינני, ממש כמוה) הייתה מכוונת למקום אחד ויחיד, למטרהשמוקמה בערך חמישים מטרים ממנה. היה זה ישבן אנושי חשוף, לבנבן במפגיע. וגברי, ללאספק. איש שקם מהדשא והתארגן לו על עצמו, ערום ושליו. כלבת המסטיף - ברזילאית במוצאה - אבל "ברלינאית אמיתית"על פי</div>Fri, 29 Apr 2011 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12460979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12460979http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12385532<div align="right" dir="rtl">המישור הירוק-אפור היה צבוע כולו כתום-כחול-סגול-צהוב-טורקיז. בפינההמערבית של הפארק, נשמעו צלילים המכונים - בעברית ישראלית -"מסיבת טבע". כלומרטראנס. עשרות רקדו, לרוב בלי חולצות, בשמש ברלינאית חיוורת שהפיקה, במאמץ רב, 8מעלות. באמפיתיאטרון שבצד המזרחי, ממש מתחת למקטע נדיר מחומת ברלין ששרד אתתנופת הפיתוח וטירוף הנדל"ן, התנגן פופ סכריני. אלפים שרו ושאגו כל מילה פרי עטו של פיל קולינס, התעלפו מכל חיקוי סינטרה. הם התענגו על קראוקי באוויר הפתוח ועל מנהלהטקס, ג'ו האציב'ן, שליח אופניים מאירלנד, שלראשו כבוע מצחיה בצבע פונץ' בננהובליבו רצון עז לשמח אנשים. האיש שהתחיל את האופרציה שלו כתחביב נעים לימי א' אחריהצהריים, מנהל כעת את הקראוקי הגדול בעולם. הוא לא גובה תשלום ממי שלא רוצה לשיםמטבעות בקופתו הנודדת מרצונו החופשי. בשולי האמפי, פינו שני הודים בני גיל המעבר וגרמנייהאחת קשישה את בקבוקי הבירה הריקים, מחשבים בלי הרף את הרווח הצפוי להם מאיסוף כךוכך בקבוקים שהפקדון עליהם שווה חצי אירו, וכך וכך כאלו ששווים עשרים וחמישה סנט.בצד הדרומי, שוק הפשפשים של יום ראשון, המקום בו מכרו בזול גם הפעם,כמו תמיד, "אופניי</div>Tue, 22 Mar 2011 20:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12385532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12385532http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12349953<div align="right" dir="rtl">דיאן ליין קפאה על המסך הזעיר. לידה נכנס ג'ון מלקוביץ' למצב קטטוני. זה קרה בדיוק בשנייה שהסוס השחור שלהם עמד לנצח במירוץ. "סקרטריאט", שמו של הדוהר, סטליון מוירג'יניה שמטרתו הייתה קו הסיום של מרוץ מאד מאד חשוב בארצות הברית. זה קרה בסרט, במטוס, באוויר, בדרך מתל אביב לברלין. אחרי כמה שניות הם זזו מעט. ושוב נתקעו. סקרטריאט רצה מאד לגמוא את כל 2 וחצי השניות שנותרו לו אל הניצחון ההכרחי. אחריו יבואו בוודאי כותרות הסיום של הסרט, ובטח גם השכחה שנגזרת על גיבורי גרסאות טיסה של יצירות הוליוודיות זניחות. אבל הוא נשאר. תקוע, באוויר, מדלג במקום, דווקא באמצע דהירת חייו. ואז נסגרו המסכים במטוס. פשוט עשו קליק, ועלו למעלה לתוך הכיסים מהם נולדו לפני שעתיים, כשעדייו היינו בבן-גוריון. "או-או", אמרה בשקט מימי, מנהלת מסעדה בהמבורג בשגרה ואוהבת ישראל במהלך החורף. מימי היא ללא ספק גרמנייה היפסטרית, מגניבה, צעירה, חכמה ומצחיקה. אבל היא לא אוהבת, כמו כל הגרמנים, שדברים משתבשים. ועוד פחות מזה היא אוהבת לראות שיבוש ישראלי. זה מלחיץ אותה. "מה נראה לך שקורה פה עם המסכים?", שאלה חצי בחיוך ושלושת רבעי בבעתה. שנ</div>Wed, 02 Mar 2011 03:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12349953http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12349953http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12303419<div align="right" dir="rtl">במוצאי שבת, בחמש מעלות מתחת לאפס,זונן-אלה, הרחוב הראשי של שכונת נויקלן, הוא לא המקום הכי רווי להט מהפכני בעולם. די חשוך, ודי ריק ודי מדכא, בגדול. אבל נשבענו, חבר עיתונאי ואני, לראות איך מרגישה הפזורה המצרית בברלין. כלומר הוא נשבע ואני נגררתי. היינו בטוחים שנמצא כזו, ושלחבריה יהיה מה לומר, ושנויקלן היא המקום הנכון. למרות שהשכונה ידועה כמעוז פלשתיני ולבנוני, תודעתנו הצרובה במאות שנות מחשבה אוריינטלסיטית-קולוניאליסטית, לא ידעה מורא: אנחנו נמצא מצרים! והם יגידו משהו על מובארק, ועוד לתוך המצלמה!לא מצאנו. והיה נורא נורא קר.ברור שיכולנו לקושש כאן שווארמיה טורקית, ושם קשישה-בר פלשתיני, כלומר בר נרגילות, כזה שבכלל מקרינים בו כדורגל מהבונדסליגה. אפילו ניסינו את מסעדת מרוש בקוטבוסר-טור. למרוש שתי תכונות מיוחדות: היא ממוקמת מתחת לבנין המכוער ביותר בברלין, שלא לומר בעולם, שפעם כמעט שכרתי בו דירה ענקית ב-300 אירו לחודש. שנית, במרוש מגישים מרק עדשים צהובים מעולה. אבל המלצרים התעקשו שהם בכלל שיעים לבנונים ושנחפש דרומה משם. וגם כשכבר מצאנו מקום שבו צופים באל ג'זירה, והלהבות בערו על המסך כשנדרש, קיבלנו</div>Thu, 03 Feb 2011 19:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12303419http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12303419http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12248132<div align="right" dir="rtl">בכל פעם שאני זוכה לביקור, כאן, בברלין, אני גם מרוויח את המחמאה,כלומר ההאשמה, הבאה: "ברלין שלך, מה זה לעוף עליה! אף אחד לא עושה כלום, חוץמלשבת בבתי קפה וללכת למועדונים. אין דברים כאלה. אבל כמהשהעיר הזויה, היא גם מדליקה, אש. הכי לייק".ובכן, כמה הערות.לכל מי שחשים שאני מצטט עגה עברית באותה רמת עדכניות ורעננות של יורדתותיקה לאל-איי, אומר בפשטות: אתם צודקים. אני חי רק שנה בגרמניה, וכבר מרגיש פאתט ומתחזהבכל פעם שאני מנסה להתחבר למה שקורה בשפה העברית ובתרבות הישראלית העכשווית. מצדשני, אשמתכם שאתם באמת מדברים כך, לפחות בבואכם לכאן. "הזוי", ה-מילה של 2008, עדיין משמשת לתיאור כל מה שהכימציאותי ואמיתי ("איזה הזוי שאריק שרון עדיין לא התעורר";"זה מה זה הזוי שאלירז רק ניצח באח הגדול, וכבר שכחו אותו". אבל זה לאהזוי, זה מציאותי והגיוני). אחר כך באו יחד אתכם לביקור ה"אש" וה"מדליק",שמריחות כמו אודים מוצלים משנות השמונים, חלק מטרנד החזרה לאייטיז (וגם "טרנד"היא סוג של טרנד). עכשיו, עם שוך 2010, אחרי שכולם גמרו לעשות לייק במקום לשאול מהנשמע, כולם עפים על הכל. עפים על הסופר טנקר בכרמל, עפים על המיליון בטלוו</div>Mon, 03 Jan 2011 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12248132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12248132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12234092<div align="right" dir="rtl">בגלישה האחרונה לעבר ניו יורק, מפל האור הלבן הוכפל. למרבד המושלם, המושלג,שכיסה את הארץ שתחתינו, הצטרפה גלימת עננים שנפרשה מעלינו, מעל המטוס. אודיסיאה בחלב.ובין שני הזרמיםהקפואים, פלח תפוז בוער, שמש שמשקה בכתום את פסגות המגדלים של ניו יורק. מנהטן,בייבי."מראה מדהים מחוץ לחלון, נכון?", אני מנסה לחלוק התפעמות עםאטול, איש השיווק ההודי שעובד בחברת פלדה בלייפציג, גרמניה, ומגיע הביתה לניו-יורקלחגים. רק לפני שעה פרקנו יחדיו, באמצעות ספרינט נטול נשימה, את שאריות האנרגיהשנותרה בנו אחרי יומיים של הימעכות על כיסאות מרסקי עמוד שדרה בשדות תעופהובמטוסים, תוצאה של עיכובי וביטלי הטיסות בגלל השלג. מהבדיקה הבטחונית ועד לשער עלייה למטוס מספר 167 בטרמינל בטורונטומפרידים 300 מטר. שנינו, חיילים אלמונים במאבק הכושל של אירופה נגד השלג המשתק,רצינו – או יותר נכון לא רצינו - בדיוק אותו דבר: להחמיץ עוד טיסה. אז רצנו, ואיך שרצנו. גמאנו, עפנו, שייטנו ודהרנו את 300 המטר האלו. המחזההיה לא מלבב. אטול מתנייד כשמכיס המכנסיים שלו מבצבצת חגורה, זכר לדרישות הלאהומניות של הבודקים הביטחוניים. מהתיק שלי מציצים סנטה קלאוסים עשויי</div>Sun, 26 Dec 2010 23:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12234092http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12234092http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12218036<div align="right" dir="rtl">"זה לא גנרלחורף, זה פילדמרשל חורף"."לא צריך לבדוק את הטלוויזיה שלכם, התמונה לא רועדת, זה פשוט אניכאן שרועד מקור".נשבעתי שלא עוד. לא אומר את המשפטים האלו מול המצלמה. נשבעתי שלא אטגן מחדש אתהחביתות הפושרות ביותר במקצוע. אבל קר כל כך. כל כך, שאולי חביתה פושרת זה הדבר הלוהטביותר שאפשר לייצר און-קמרה. שהרי עומד לו יהודי ברחובה של עיר, ושתים עשרה מעלותמתחת לאפס סביבו, ומולו ניצבת מצלמה פעוטה שעונה על חצובה דקיקת רגליים, ומיקרופון גבעולי בידו. וכעת עלי לומר משהו נחמד אך אינטילגנטי, ולהיראות כאדם שקר לו אבל גםכיף לו, ולדווח. מה אומר?שהשקע "פטרה" המטיר עשרים סנטימטרים שלג גם על אויגן ההומלסהמתנשא אך נעים ההליכות שממוקם קבוע ליד הכניסה לסופרמרקט? אויגן הוא נעים הליכות משוםשגם במצב שכרות מתקדם, הוא לא כועס על איש מלבד על עצמו. וגם כשהוא זועם הוא בסךהכל מנסה לרסק בקבוקים קטנים וריקים של וודקה על המדרכה. וגם אז השלג שנערם משכךאת הפגיעה. והוא מתנשא, משום שלעתים הוא מסביר בנימוס ש"אני לא אוהב נאצים, וממששונא פאשיסטים, אבל בטוח שאמא שלי לא הייתה שחורה והדם שלי לבן". הבנתי הכל, עלאף הגרמנית הרעועה שלי.</div>Sat, 18 Dec 2010 03:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12218036http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12218036http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12206490<div align="right" dir="rtl">בכל מקום בבריסל תלויות הכרזות: Plaisirsd'Hiver, הן מבטיחות וגם תובעות. מעוטרות באיילי צפון, הןמצוות לבצע את שנדרש באירופה בעונה הזאת של השנה: להיות במצב של עונג תמידי. ולאפחות חשוב מכך, להציג אותו לעיני כל. לגשת אל שוק חג המולד, לשתות יין חם וגרוע, לאכולאויסטר קריר ומעולה, ולהתענג. העונג חייב להיות מופגן, מוחצן, ציבורי. בכיכרהעיר. בגלל זה, כנראה, הרבה מהאטרקציות בנויות על כך שאדם אחד מתפעם מרוב אושר,והשני מביט בו. אחת עולצת על החקלרח, ועשרה מסתכלים, אחד שואג מתוך גלגל ענק ומאהמציצים בו מלמטה. דיכאון של חורף? מה פתאום? אני בהיי של שוקולד, תראו!גם במוסדות הסגורים ברובם לכלל הציבור, בזרועות השונות של האיחודהאירופי, מקפידים לייצר רושם שהדברים נראים ומוצגים לכל. גם אם המציאות עכורהואטומה למדי, הבניינים שקופים, נוצצים, מפתים. המטה הכסוף-שקוף של נציבות האיחודהאירופי וגם בניין הפרלמנט, מייצרים תחושה של התבוננותבאקווריום. זה, הבניין, מלא דגים שמנמנים, ומעט אפרפרים, כצבע החליפות שלהם. אלוהפקידים וחברי הפרלמנט, השוחים כאן משני עד חמישי, ופעם בחודש מדלגים במעלה פסיהרכבת אל המטה השני, בשטרסבורג שבצ</div>Sat, 11 Dec 2010 17:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12206490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12206490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12180176<div align="right" dir="rtl">"המשורר פועל בניין הפועל בניין סוחר סמים והסוחר סמים משורר אבל מה עושים עם הרוסי שמנגן על כוסות מים?" (י.ב., סוף 2010, ברלין) המשוואה הזאת באמת הייתה מושלמת, אלמלא הרוסי המנגן על כוסות מים. מי שהציב אותה בפני בחדות ובדייקנות הנ"ל, הוא חבר שמבקר בעיר. למעלה משנה אני גר כאן, בבניין מספר 5 ברחוב הקטן, ולא הבנתי שסביבי התגבש משולש זהב, שווה צלעות וזוויות: משורר, פועל בניין וסוחר סמים. כולם כאן, מסתובבים בכניסה ב', שבחצר האחורית. הינטר הוף, הינטר האוס. חצר אחורית ובניין אחורי. אלו לא אנשי חזית. הם לא בפרונט ולא בפוקוס אבל הם מזינים אחד את השני את השלישי, ועליהם בנויה המציאות והתדמית של המקום הזה. ואז בא המבקר, חברי הטוב, ומטיח בפני באגביות את מה שכל כך ברור, ואני לא ראיתי עד עכשיו. ככה עובדת העיר שמכילה את עצמה וחוזרת על עצמה. ברלין היא מעין משק אוטרקי, פונה בזוויות חדות כדי לחזור לאותה פינה של המשולש, שוב ושוב ושוב. חוץ מנגן הכוסות הרוסי, אליו עוד נגיע. אבל הנה, למשל, השכן מהדלת ליד. הוא משורר וטרובדור ונגן רוק אנגלי מתבגר. נקרא לו מתבגר, רק משום שלהגדיר אדם בן 42 'מתבגר' היא הדרך ה</div>Sat, 27 Nov 2010 21:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אילן גורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497552&blogcode=12180176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497552&blog=12180176