http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.heCopyright 2019 nina. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497http://f.nanafiles.co.il/upload/122006/IsraBlog/497/misc/8312734.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=14939636<div align="right" dir="rtl">לא להאמין שהמקום עדיין פעיל, ולא להאמין שאני עדיין זוכרת את סיסמת הבלוג. גדלתי מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, וכבר אין לי צורך בכתיבת בלוג. אני מסתפקת בפוסטים קצרים בפייסבוק. חלקם מוצלחים יותר, וחלקם פחות. ניסיתי לפתוח בלוג במקומות שונים, אבל מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מפוסט אחד. אולי פעם אתיישב לכתוב בצורה מסודרת, אבל כרגע זה לא בוער בי. המקום הזה היה חלק גדול מהחיים שלי לתקופה, ועכשיו הגיע הזמן לסגור סופית את הדלת. עשיתי גיבוי, ומצדי האתר יכול להעלם. היה סבבה, וסבבה שהיה. נתראה מתישהו.</div>Sun, 21 Jan 2018 09:52:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=14939636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=14939636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13556501<div align="right" dir="rtl">4 השעות האחרונות של השבת עברו עלי בחוסר מנוחה קיצוני. לא הצלחתי לנוח (פעילות חביבה עלי בשבת בצהרים), ולא הצלחתי להתרכז בקריאת ספר, ואפילו את העיתונים קראתי מלמעלה. בסופו של דבר לקחתי את הנסיכה הקטנה וירדנו לשחק בגינה. ליתר דיוק היא שיחקה, ואני הקשבתי לבומים שבאו מרחוק וניסיתי לנחש לאן הם ייועדו. כמו בסוף יום צום, הסתכלתי כל כמה דקות על השעון ובדקתי מתי כבר תצא השבת. הניתוק מהעולם שאני כ"כ אוהבת בשבת, הופך לקשה מנשוא בימות מלחמה. פעם זה לא היה ככה. פעם (כמו שאהוד מנור כתב) חבר היה חבר ושכן היה שכן. פעם תמיד היה מי שיעדכן. אחד המתפללים בבית הכנסת שבו התפלל אבי כשהייתי ילדה, היה אביו של הרמטכ"ל הנוכחי. לרוב הוא הגיע בחגים, אבל כשהיו חדשות חשובות, הוא הגיע גם בשבת רגילה ודיווח בפרוטרוט לכל המתפללים מה בדיוק קרה. זה שכן. במקום להשמיע לי מוזיקת טראנס מעצבנת במהלך שבת, יכל השכן מהדירה הצמודה להשמיע לי קצת חדשות. אולי זה היה חוסך ממני להתהלך בחוסר מנוחה עד לצאת השבת. אנחנו מספיק קרובים כדי לשמוע את פיצוצי היירוטים, אבל מספיק רחוקים כדי לא לסבול מאזעקות. מצד אחד יש לנו שקט ויש שיגרה. מצד</div>Sat, 17 Nov 2012 23:02:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13556501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=13556501http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13416586<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה. היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה.ובכל זאת</div>Tue, 14 Aug 2012 22:53:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13416586http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=13416586http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13306985<div align="right" dir="rtl">החיים שלי משעממים. מוזר, דווקא תמיד חשבתי שההיפך. תמיד הייתה לי תחושה שמרוב ריצות מפה לשם עם הילדים, שיעמום זו המילה האחרונה שבה אפשר להגדיר את החיים שלי. אבל כנראה שלאחר שהילדים גדלו, והחיים מתנהלים בשיגרה מסויימת, הם כבר לא מלאי סערות ודרמות, אלא רק מלאים בתזכורות יומן מתסכלות ובחישובי תקציב מיאשים. ההכרה בעובדה שהחיים שלי משעממים היכתה בי בליל אמש. 1:15 בלילה שבין שישי לשבת, ואני שקועה באיזה חלום לא מרתק במיוחד. פתאום צעקות מבחוץ העירו אותי. הנחתי ששוב מדובר בחבורת בני הנוער המשועממים שאוהבים לעשן נרגילות ולצחקק בגינה שליד הבית. אבל הפעם זה היה שונה. במקום הציחקוקים הרגילים, שמעתי מישהי צורחת: "אמאל'ה! זה נשרף! הכול נשרף! שמישהו יבוא! תקראו למכבי אש!" זינקתי מהר מהמיטה כדי לראות איזה בית נשרף, אבל כל מה שראיתי זו שכנה היסטרית עומדת בחנייה וצורחת, והאוטו שלה מעלה עשן. 2 שכנים נחמדים הודיעו לה שקראו למכבי אש, ושכן ריאלי אחד ניסה להרגיע אותה (בפעם הבאה נסה סטירה. זה עובד מצויין על אנשים היסטריים). השכנה מעלי ניסתה להסביר לה שמדובר רק בעשן, אבל בינתיים התחילו לראות להבות אש מרצדות מת</div>Sun, 10 Jun 2012 00:59:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=13306985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=13306985http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=12470290<div align="right" dir="rtl">לאחר גסיסה איטית ומתמשכת, אני חושבת שאפשר להודיע על מותו של הבלוג. פתחתי אחד חדש ולא אנונימי. מטבע הדברים הוא יהיה קצת פחות חושפני (ויש שיאמרו: יותר משעמם). מי שבכ"ז רוצה לינק, מוזמן לשלוח לי מייל או להשאיר כתובת מייל בתגובות. חברי בפייסבוק קיבלו לינק מבלי לבקש אפילו</div>Wed, 04 May 2011 12:23:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=12470290http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=12470290http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=12048202<div align="right" dir="rtl">לאנשים דתיים יש חיבור מאוד מיוחד לתפילת מוסף של יו"כ. לא יודעת למה דווקא התפילה הזאת מוציאה מהם את כל האמוציות (אולי כי היא הארוכה ביותר בסידור התפילה היהודי), אבל אנשים מתחברים לנוסח מסויים, ומוכנים לעשות הרבה כדי לשמוע דווקא את הנוסח הזה במהלך הצום. הכרתי כאלה שהתארחו כל יו"כ כדי לשמוע את המוסף של החזן אליו התרגלו בילדותם, הכרתי כאלה שחצו חצי עיר ברגל כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו, והכרתי כאלה שחזרו לישיבה והסכימו לישון על מיטת סוכנות רק כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו.הנוסח שאני אוהבת הוא נוסח מעורב של החזן ששמעתי בילדותי במושב ושל סגן מנהל האולפנא שניהל כל יו"כ תפילה מופתית, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה רוחנית. אני לא יכולה לחזור לאף אחד מהחזנים האלה. לגבי הראשון, אין לי מושג אם הוא חי או איפה הוא מתפלל היום. לגבי השני, הוא פרש לפני כמה שנים, ובכל מקרה לא הייתי חוזרת לאולפנא ליו"כ כי יש לי היום משפחה.האמת היא שהאמהות שלי היא בדיוק הנקודה שמונעת ממני להנות מתפילת יו"כ (ולקוראי החילוניים אומר, שיש הנאה בתפילת יו"כ, וזו דווקא לא הנאה מזוכיסטית הנובעת מעמידה של שעות על הרגליים ללא מזון</div>Sun, 19 Sep 2010 01:24:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=12048202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=12048202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11967982<div align="right" dir="rtl"></div>Tue, 10 Aug 2010 00:08:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11967982http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=11967982http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11807278<div align="right" dir="rtl">כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.יש משהו ממכר בלשבת בבית. בהתחלה את מרגישה לא נעים. בכל זאת, כולם קמים לעבודה, ורק את עדיין במיטה. אבל לאט לאט בלי שתשימי לב,</div>Tue, 25 May 2010 12:41:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11807278http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=11807278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11258395<div align="right" dir="rtl">התחלת שנה חדשה בדר"כ ממלאת את האנשים בהררי אופטימיות. לרוב, האופטימיות בהחלט לא מוצדקת. תחילת השנה תופסת אותי הפעם בנקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי. אני מתנדנדת בין הצהרות אופטימיות (נדירות מבחינתי) לבין יאוש פסימי עמוק. כצפוי, אני ומקום העבודה שלי עומדים על סף פרידה. אני מניחה שזו קלישאה שחוקה, אבל פיטורים מאוד דומים לגירושין. גם אם מדובר בפיטורים ידידותיים, עדיין יש כעס ומשקעים. ידעתי שאפוטר בתום חופשת הלידה, ואף חיכיתי לזה (כי זה חסך ממני את הצורך להתפטר בעצמי), ובכ"ז כשזה הגיע, מצאתי את עצמי כועסת וממורמרת (ומירמור כידוע עושה רע לעור הפנים). אני מנסה לנהל את הליך הפיטורים שלי בצורה ידידותית וטובה ככל האפשר, כי מקום העבודה שלי הוא כזה שכדאי לשמור איתו על קשרים טובים וכדאי לגמור איתו בטוב, ועדיין יש רגעים בהם האופי הפולני שלי גובר עלי, ואני מקטרת על כך שלאחר 10 שנות עבודה מאומצות, שכחו ממני וזרקו אותי לשבת לבד בחושך בפינה. אפילו מייל שנה טובה לא טרחו לשלוח לי. עומדת בפני האפשרות הנפלאה לבנות את עצמי מחדש, למצוא עבודה שאני אוהבת, לממש את הפטנציאל שלי. למרות ההזדמנות, למרות רוח גבי</div>Mon, 21 Sep 2009 08:53:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11258395http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=11258395http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11059000<div align="right" dir="rtl">זה כנראה היה קו המחשבה שהנחה את הרופא שלי, כששלח אותי לעשות זריקת טטנוס אחרי שחטפתי (בכשרון לא מבוטל) עקיצת דבורה ביד. כולה נעקצתי על ידי דבורה. זה לא ששופדתי על ברזל חלוד. לא יודעת למה הוא החליט להתעלל בי עם זריקת טטנוס. הפעם האחרונה בה קיבלתי זריקת טטנוס היתה בכיתה ג', אחרי שדרכתי על מסמר חלוד. זאת גם היתה הפעם האחרונה בה נדקרתי על ידי דבורה (ובאופן לא מפתיע בכלל גם הדבורה עקצה אותי בכף הרגל - זה מה שקורה כשגרים במושב והולכים יחפים). העובדה שאני מצליחה לזכור בחדות יחסית שני אירועים שקרו לפני כמעט 30 שנה מטרידה אותי מאוד. מאז חגגתי יומולדת 36 אני מנסה להדחיק את העובדה שיומולדת 40 נמצא ממש מעבר לפינה. לגלות שהצלחתי לזכור משהו שקרה לפני 30 שנה, זה גורם לי להרגיש הכי בת 40 שאפשר. מצד שני, זכרון טוב הוא ברכה. רובנו מתייחסים בקלות לעובדה שאנחנו זוכרים דברים, טוב, למעט אולי נשים בהריון ולאחר לידה, הן מעריכות מאוד יכולת זכרון טובה. וזאת בדיוק הנקודה: אני מצליחה לזכור היטב מה שקרה לפני 30 שנה, אבל לא מצליחה לזכור איפה לעזאזל שמתי את ה...נו... איך קוראים לדבר הזה שפותחים איתו את הבית? יכ</div>Mon, 13 Jul 2009 23:14:00 +0200nina.potential@gmail.com (nina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497&blogcode=11059000http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=497&blog=11059000